תפוז מכני

פרק 11

אני מחכה בחנייה, בני עדיין לא הגיע.... אני שולחת לו הודעה
׳היי בני סיימתי אני מחכה..׳
׳מיס תמר, נתקעתי בפקקים אני מגיע תוך כמה דקות.׳
׳טין בעיה, קח את הזמן הכל בסדר׳
אני יושבת לי על הספסל בחוץ, מוציאה אוזניות ומחברת אותם לטלפון שלי, והם נופלות לי.. אין שלומיאלית יותר ממני פשוט אין.
אני מתכופפת כדי לקחת אותם, אבל יד תופסת אותם ולוקחת אותם לפני שאני מספיקה להגיע אליהם.
אני מזהה את היד הענקית הזאת.. זה דין.
״מי זה היה?״ מי? על מה הוא מדבר?
״אפשר את האוזניות שלי?״ אני מנסה לקחת לו אותם אבל שוב לא למדתי את הלקח מאתמול.. הוא גבוה ממני
״כן, אחרי שתעני לי על השאלה.״ אני נאנחת
״מי אבל? על מה אתה מדבר?״
״על הדוחה שהיה איתך בספורט..״
״קודם הכל הוא לא דוחה, הוא רותם.
ושנית מה זה עניינך?
עכשיו אפשר את האוזניות שלי?״
״מי הוא?״ הוא עדיין לא נותן לי
״אני סבורה שאמרתי לך...״
״תמר״
״דין״
״נו כבר.״ יש לי טקטיקה..
אני מתקרבת אליו ממש שאני צמודה לשפתיים שלו.. ואם הוא יזיז טיפה את השפתיים שלו אני אבודה..
אני כורכת את ידיי על צווארו, ושולחת את ידי השמאלית ליד שלו, איפה שנמצאות האוזניות שלי, ומשיגה אותן.
אני רואה בלבול ואולי גם פחד? זה מגוחך. זה פאקינג דין.
ואני יורדת ממנו.. ״תודה, היה תענוג״ הוא מקלל תחת שפתו.
אני לא שומעת בדיוק מה הקללה שהוא אמר... אבל נראה לי שנגמרה בהפסקת השלום שלנו מה?
כנראה.
״מה את עדיין עושה פה?״
״מחכה להסעה שלי״
״קדימה אני אקח אותך״
״לא״
״אלוהים״ הוא ממלמל ומעביר את את ידו על שיערו בתנוחת ייאוש..
״אמרתי שתבואי.״
״ואני אמרתי שלא, אתה באמת צריך להביא שאישה אומרת לא, אז זה לא.
זה לא אולי, וזה לא כן. לא זה לא.״ אמי אומרץ
״יודעת מה? לעזאזל״ הוא עולה על הרכב שלו ונעלם.
חשבתי לרגע שהוא יעלה אותי שוב על הרכב שלו בכוח.. קיוויתי יותר נכון.. וכשהוא לא עדה את זה הייתה לי תחושה מרה של אכזבה..
אני ממש מוזרה מה?
בני מגיע.. אני עולה על הרכב שלו והוא נוסע משם.
כשאני מגיעה הביתה, הבית כל כך שקט. אימא שלי לא פה... היא עסוקה עם החברות שלה וזה מסב לי אושר טיפה.. שאולי היא תהיה פחות דאגנית כלפיי.. אבל התקווה שלי לא מחזיקה מעמד כשהיא מתקשרת אליי
״תמר, בחרתי לך שמלה נפלאה. את תהיי כל כך מהממת.״
״תודה אימא.. איזה צבע?״
״הו.. לא לא.. את זה את תראי ביום החתונה...״ מה למה?
״אוקיי... בחרת כבר שמלה?״
״כן..״ היא ממשיכה לספר לי איך השמלה שלה נראית ולדעתי היא תראה כמו נסיכה..
מגיע לאימא שלי להיות מאושרת.
ואני מנסה לא להרגיש ריקנות כשהיא מספרת לי את זה.. אני באמת רןצה להיות מאושרת עבורה, ואני מאושרת.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אבא שלי... הם היו גם מאושרים?
כנראה... אולי לפני שנולדתי. אימא שלי ממעטת לדבר עליו ככל האפשר.. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב עליו.
עד הערב אימא שלי לא חוזרת הביתה... גם לא תום.. הם שניהם כל כך עסוקים בעניינים שלהם...
מתארגנים ומתכוננים לקראת החתונה...אני מתקלחת ומתלבשת בפיגמה הקבועה שלי..
אני בחדר שלי, סיימתי סוף סוף את הציור של דזדמונה.
״תמר? את בבית?״ זו אימא שלי, אני ושמעת את השמחה שבקולה..
״כן״ אני יורדת למטה
היא נראית כל כך זוהרת.. זורחת.
״תמרי״ היא מחבקת אותי חזק כמו תמיד.
היא מאושרת.. ככה נראים? שעומדים להתחתן עם אהבת חייך? כי זה מה שתום בשבילה..
״היום היה היום הכי מאושר בחיי תמר.. קנינו שמלות, ובחרנו קייטרינג... והכל הולך להיות כה מושלם.
רק תבטיחי שתגיעי מוקדם מהמסיבה.. אני לא רוצה ששום דבר ייהרס״ עינייה כה בורקות..
״טוב אימא אל תדאגי, יהיה בסדר... את רק צריכה להתרכז ביום שלך, ולהיות מאושרת.״
היא עולה יחד עם כל הקניות שלה לחדר השינה..אני לוקחת תפוח מהמטבח ועולה לחדר.. אני ממש עייפה מהיום המיותר הזה ואני רוצה ללכת לישון..
אחרי כמה דקות אני נרדמת.
אימא שלי מגיעה להעיר אותי.. אין לי מושג מה השעה בכלל.. 7:06, שיט!!!!
אני רצה לשירותים, לצחצח שיניים ולהתארגן.
״תמר.... מה יהיה איתך? כמעט ולא היית מגיעה לשיעור..״ אימא שלי אומרת ואני בקושי שומעת אותה כי אני בחדר אמבטיה,
״טוב שיש לי אותך, השעון הדובר״ אימא שלי צוחקת היא מהשקת אותי בלחי והולכת.
אני מתלבשת ממש מהר, ויורדת בלי לאכול כלום..
״בני נוכל בדרך לעצור לאיזה אייס קפה או משהו?״ אני אומרת כשאני חוגרת את עצמי, והוא פשוט מחייך ומוציא ממושג נהג שקית של בךייקרי.
״אימא שלך הכינותי מראש. היא מכירה אותך כל כך טוב״
״האישה הזאת מלאך״ אני לוקחת ממנו את האוכל לשי
״דווקא היא לא מפסיקה לומר כמה את המלאך שאלוהים שלח לה...״ אני תוהה באמת עד כמה זה נכון.. לפעמים אני חושבת שהרסתי את חייה....
היא הייתה צעירה, כמעט ילדה כשהיא גילתה שהיא בהיריון עליי ואז אבא שלי מת, או ככה היא אומרת. והיא נשארה לבד בעולם הזה, כמובן עם ההורים שלה שתמכו בה, אבל עדיין לבד.
איתי בבטן שלה נגד כל העולם.
והיא החליטה להמשיך עם ההיריון שלי וללדת אותי.. ולא הייתי תמיד קלה, הייתי מעצבנת מאוד, מרדנית. והיא תמיד הייתה החברה הכי טובה שלי.. אוף למה אני רגשנית כל כך?? היא רק מתחתנת.
אני מגיעה לבית הספר.. אוף לעזאזל למה לא שאלתי את אורי איפה נמצאת הכיתה או לאן בכלל אני אמורה להגיע...
אני נשארת ממש בכניסה בתקווה שמישהו יגיע.. ואז אחרי כמה דקות אורי מגיע..
״תמר, מה נשמע?״
״הי... שכחתי לשאול איפה הכיתה נמצאת..״ הוא מגחך
״נכון, בואי איתי״
הוא לוקח אותי לכיתה עם שולחן עגול וחמישה כיסאות מסביב.
ככה נלמד פה?? וואו.
״ברוכה הבאה לתמר, היא תלמידה חדשה בבית הספר ובמגמת הדיבייט.״
יש עוד ארבעה תלמידים חוץ ממני, ואין בת אחת. אפילו אחת.
״זו קצת מגמה שונה ממה שאת כנראה רגילה.. כלומר, אני רוצה פה שתשאבו את החומר אליכם, תאמצו אליכם.
תחקרו אותו, תבינו ותעשו את הבחירות שלכם.
בכל שבוע אני אעלה סוגיה חברתית קשה, ואחרי שאתן לכם לחקור אותה קצת ולחפש עליה מידע אתם תציגו את העמדה שלכם בצורה מפורטת, עם נימוקים משכנעים ובקול רם ובטוח. מובן?
אמי לא מקבל ביישנויות, או נכון או לא נכון. אין דבר כזה פה.
פה אנחנו נטו ללמידה ולחוויות.
אבל כן יהיו מבחנים...״ הוא קורץ לי ואני מחייכת, לא שוחררתי לגמרי מה?
״עונש מוות למחבלים. יהודי או לא יהודי, לא משנה. האם אתם חושבים שצריך להיות עונש מוות למחבלים. נימוקים למה כן, למה לא.
להיות משכנעים, אסרטיבים.
״תמר ויוני, אתם תציגו טיעונים ללמה מחבלים צריכים לקבל עונש מוות
אסף ואמיר אתם תציגו ללמה לא.״
יש לכם 15 דקות.
מתחילים עכשיו!״
אנחנו מחפשים באינטרנט אוקיי.
הרתעה. סגירת מעגל עבור משפחות הקורבנות, המחבל יכול להשתחרר..המוות הוא גמול ראוי לו
אני מתחילה לכתוב את החיבור שלי והפתיחה...
כמעט סיימתי, נראה לי שזה בסדר..
השעון שהוא שם לנו כשהוא הלך מצלצל ואורי חוזר מיד.
״אוקיי חברים, מי רוצה להתחיל?״
כוחנו שותקים..
״אני מניחה שאני.״
״מרגישה אמיצה היום? יאלה תמר, הבמה שלך.״ הוא מסמן לי לעמוד ולבוא לראש השולחן, להחליף אותו. והוא יושב במקומי.
״החל מהמאה ה-19 קיימת מגמה עולמית לצמצם את מספר העבירות, ויש לפעול בשיא הכוח שמדובר ברוצח חסר נשמה, אשר מאיים על חייהם של אהובנו ויקירנו.
כעת, אפרט את סיבותיי למה אני תומכת בחוק עונש מוות למחבלים, ללא קשר לדת גזע ומין הרוצח המתועב.
1. הרתעה- כוחה של הרתעה, יכול להתריע בפני אחרים שאם אחד קיבל עונש מוות על פיגוע או רצח שהוא עשה, יכול להזהיר בפני אחרים שגם הם יקבלו עונש מוות.
כמובן, יש דרכים אחרות להרתיע, יותר עדינות כמו גירוש משפחת המחבלים, אבל טענתי שרק עונש מוות הוא חזק וכואב מספיק.
2. מדינת ישראל תחסוך כ-120,000 שקלים בשנה.
בתי הכלא מפוצצים במחבלים עד אפס מקום, ועולה הרבה כסך למשלם המיסים לתת להם אוכל, מחסה וגם בהזדמנויות רבות... חינוך.
3.סגירת מעגל- ברציני להעלות את תקיפתה ורציחתה של אורי אנסבכר, התוקף שלה אנס ורצח אותה ללא כל רחמים. ואחרי משפט ארוך במיוחד, הרוצח הבזוי שלה קיבל מאסר עולם.
המשפחה סבלה מספיק, כלא אינו עונש מספיק למשפחתה, הם זקוקים לסגירת מעגל שתאפשר להם להמשיך הלאה בחייהם ולעשות צדק עם הקורבן.
4. העבריין יכול להשתחרר, לצאת לחופשי בתום מאסרו או אפילו לפני באחת מעסקאות שחרור, כגון גלעד שליט שבה מגינת ישראל שחררה כאלף מחבלים, שעשו כמה מהפיגועים הקשים ביותר שידעה המדינה.
לפיכך, סיימתי את טענותיי, כולי אמונה שמערכת המשפט והצדק תמצא את הדרך הטובה ביותר לטפל ברוצחים חסרי רחמים.״ אני מסיימת, נושמת ארוכות.
״פנטסטי תמר. הייתי מוותר על ההתחלה, לא כל כך הבנתי את ההקשר שהשתמשת בו.. אבל בסדר.
הבאת דוגמאות, הוכחות ונימוקים.״ הם ממשיכים, בטיעונים.
הרתעה הוא טיעון שחוזר על עצמו פעמים רבות..
אנחנו מתווכחים, המגמה הזאת מהנה במיוחד, והזמן עובר כמו כלום, יד שאני מבחנה שכמעט 13:00 בצהריים..
״מעולה חבר׳ה, כולכם עשיתם עבודה נהדרת.
ניפגש שבוע הבא, באותה שעה. תודה לכולם.״
״ביי״
״ביי תמר״ אני הולכת ובחוץ מחכה לי דייקני מתמיד בני.
אני עולה לרכב
״איך היה תמר?״
״באופן מפתיע, ממש כיף״ הוא מחייך
ואנחנו נוסעים הביתה אני צריכה להתכונן למסיבה היום בערב ולהכין את עצמי לחתונה של אימא שלי.
אני מגיעה לחדר שלי, ואני רואה קופסה ורודה גדולה על המיטה שלי.
אני פותחת.. וואו היא ממש הגזימה הפכם.. אני לא מבינה היא רוצה למכור אותי למרבה במחיר?
מה זה אמור להביע??
השמלה, היא שמלה צהובה.. הצבע האהוב עליי, היא ממש קצרה אפילו לפני הברך וטיפה אחרי התחתונים, טוב קצת הרבה אחרי..
יש לה כתפיות דקות צהובות..אבל השמלה יפה.. הבד שלה כה רך.
״נו אהבת?״
אימא שלי מופיעה מעבר לדלת שלי..
״פתחת שוק בשר?? כל פעם את מראה יותר את הגוף שלי בשמלה אחרת. מה לעשאזל?״ היא מגלגלת את עיניה
״תמר לעזאזל את מתלבשת רוב הזמן כמו אישה בת 80 את רואה סרטים ישנים, ואת כמעט אף םעם אבל אף םעם לא הולכת לקניון לקנות בגדים.
אז כן, אני מרשה לעצמי קצת להשוויץ בבת היפה שלי. כי את יפהיפייה ואת לא מבינה את זה בכלל! אז כן אמשיך לקנות לך בגדים קצרים ויפים.״ אני מתייאשת מה זו התשובה הזאת בכלל?
״את כאילן מנסה בכוח למצוא לי גבר עשיר? אני לא מבינה!
מי אמר לך שאני רוצה בכלל להראות את הגוף שלי??״
״אל תגזימי. אבל אם כבר מדברים על גבר עשיר... דין יהיה פה מחר..
ואני בטוחה יהיו לו את העיניים שהוא לא הפסיק לסרוק אותך בהם כשלבשת את השמלה הירוקה ההיא..״ אני נזכרת ובא לי למות. כולם לא הפסיקו להסתכל עליי בשמלה ההיא.. נשים וגברים כאחד.
הייתי כל כך אדומה באותו ערב, רציתי למות מבושה.
ועוד יותר כשראיתי שהוא נמצא שם.
לפחות הפעם היא לא קנתה לי שום עגילים מיותרים או שרשרת.. ובטח שלא נעלי עקב. אני פאקינג שונאת ללבוש נעלי עקב, הם כל כך כואבות.
אני מחפשת בארון מה ללבוש... טוב אולי יש נקודה במה שהיא אומרת, באסה.
אחרי חיפוש ממושך של יותר משעה אני מוצאת חולצת טופ לבנה וגינס כחול בהיר.. גם משהו.
״תמר, מיקה מחכה לך למטה״ אימא שלי מודיעה לי ואני יורדת
מיקה לבושה בשמלה שחורה קצרה וצמודה שלא באמת משאירה הרבה מקום לדמיון..
״הלכנו?״
״תמר לא לחזור מאוחר בסדר? אני ותום לא נהיה בבית, אני הולכת לבית המלון ותום הולך לחברים.. אז בבקשה לחזור מוקדם״  אני מהנהנת לה, ומיקה נותנת בי מבט שואל
אני צא רוצה להסביר למה אימא שלי כל כך דואגת לי.. אני בעצמי לא מבינה את זה כל כך.
אני נכנסת לטויוטה השחורה שלה, איזה כיף שיש לה אוטו ורישיון כבר.. לי אין לא את זה ולא את זה..
אחרי נסיעה קצרה בה מיקה לא מדברת אליי ולו מילה אחת. אנחנו מגיעות, היא מחנה את הרכב ואנחנו יוצאות משולבות ידיים,
ככל שאני מתקרבת ומתקדמת יוצר למועדון מתחלחלת בי ההרגשה שאני רוצה לעוף הביתה..
די, אני מנערת אותה ממני. מה כבר יכול להשתבש?
אני נכנסת למועדון, ומבקשת מהברמן כוס מים והוא צוחק עליי.. הוא מגיש לי משקה שהטעם שלו כה מוזר..
אני רואה את מיקה רוקדת עם שלושה גברים בו זמנית..
״תמר בואי נרקוד ביחד!״ היא לוקחת את ידי
ואני מרגישה מבטים עליי מכל עבר.. סוקרים אותי מפשטים אותי במבט..
״היי״ פונה אליי בחור ממש חמוד, עם עיניים ירוקות טיפה דומות לשלי
״היי-״
אני לא מספיקה אפילו לומר לו שלום והוא בורח. מה אנע מסריחה? אני מריחה את עצמי.. אולי.. טיפה.
אחר כך עוד בחורים פונים אליי, והם נעלמים מעצמם..
אני מרגישה אנרגיה חשמלית, מין זרם כזה שעובר בתוכי.. משהו לא מוסבר, לא מובן... בכלל לא הגיוני.
הוא פה. אני לא צריכה בכלל להסתכל אחורה..

יש פה אנשים? חחחחח
האמת שככה או ככה לא אכפת לי.
אני אוהבת לכתוב