תפוז מכני

פרק 23

אני נכנסת הביתה, ולא עוברות יותר משתי דקות עד שאימא שלי קולטת אותי, ותום יושב לצידה.
הם נראים כאילו עברו עליהם אלף מיתות מאז הבוקר..
״תמר!!!!״ אימא שלי מזנקת עליי בחיבוק עוטף ומקיף..
״אלוהים כמה טוב שאת פה..״ היא אומרת לי ואני מחבקת אותה.. באמת חשבתי היום שאני גמורה.
תום מתקרב באיטיות ונוגע בראשי, אני רואה שהוא בכה והוא מסתיר את דמעותיו מהר כשהוא מגיע אלינו..
״כמה טוב שחזרת אלינו״ הוא ממלמל ואמי מחייכת אליו
״אימא איפה יש דברים לעזרה ראשונה? חיטוי, צמר גפן?״ אני שואלת, והיא ישר בודקת אותי בכל גופי
״נפצעת!?! לעזאזל תמר, איפה? אל תשקרי לי!״ היא ממהרת להיות האימא דובה שהיא
״לא.. לא אני. דין.״ אני נותנת בה מבט ׳אני אסביר לך אחר כך׳ והיא ממהרת לשירותים ומביאה לי..
״בחור מקסים שכמותו..״ היא ממלמלת לי
ואני יוצאת אליו, הוא מחוץ לאוטו שלו מסתכל אל עבר דלת האחוזה והוא מסתכל כשהוא רואה אותי..
״זה עלול טיפה לכאוב..״ אני אומרת לו והוא מנפנף את הכאב כמו כלום. הוא נוחר בצחוק לשמע של זה..
אני מחטאת לו את זה בזהירות..
״זהו סיימתי. שוב תודה דין, על הכל. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית בא להציל אותי.. שוב.״
״גם אני״ ואני מרגישה שהוא אומר את זה לא ממקום של להתנשא אלא ממקום עמוק יותר, מקום אמיתי יותר.
אני נותנת בו מבט שואל, שיסביר לי.
״אני גם לא יודע מה הייתי עושה אם לא היית בחיי..״ אני מנשקת אותו בפה שוב, נשיקה עמוקה ואמיתית. יותר מלומר תודה, כי אני חושבת שכרגע זב לא יהיה מספיק כדי באמת לומר ולבטא את כל בהכרת תודה שאני מרגישה כלפיו.
הוא מנשק לי חזרה, נשיקה תובענית, ארוכה.
אני מתנשפת ומצמידה את ראשי אליו.. שנינו מתנשמים.
״לילה טוב״ אני אומרת ומנתקת ממנו, הוא נכנס לרכב שלו ואני מרגישה את ליבי פועם בחזי.. אלוהים.
אני נכנסת הביתה, ואימא שלי נמצאת בכניסה עם חיוך מסופק על שפתה, היא משלבת את ידי על בטנה, ׳תתחילי לדבר׳ זה מה ששפת גופה אומרת לי בלי מילים.
אני עוברת אותה ועולה לחדר שלי, סוגרת את הדלת..
בעוד 3-2-1 והנה היא מופיעה.
״כן??״ אני נאנחת, 17 שנה היכרות איתה.
״דין הציל אותי...״ אני לוחשת
״כן תמר, את יודעת אני מבוגרת והכל,... תצטרכי לדבר בקול רם!״ אלוהים היא אף פעם לא מוותרת?
״הסיפור המלא. מההתחלה!״ היא מתיישבת על המיטה שלי ואני מבינה שאמן לה שום כוונה לזוז מפה כד שהיא תשמע את האמת..
״טוב, הלכתי לחנות ספרים בדרום תל אביב״ מבטה יורד למטה.. והחיוך כמעט נעלם ״וחיפשתי איזשהו ספר, ולקח לי הרבה זמן ולא שמתי לב שכבר ירד החשיכה.. ואז התקשרתי אלייך, אבל השיחה לא החזיקה מעמד הרבה... כי לטלפון שלי נגמרה הסוללה בכלל לא שמתי לב... לא לזמן ולא לטלפון שלי.
יצאתי מהחנות הספרים, אחרי ששילמתי לו.. והתחילו ללכת אחרי כמה גברים בחיים לא ראיתי אותם קודם.. והם התחילו לרדוף אחרי שניסיתי להתרחק מהם והגעתי לאיזה סמטה ללא יציאה ואז כשהם התחילו לגעת בי...״ אני עוצמת את עיניי, נגעלת מהמגע שלהם.. שאפילו היה רק על שיערי...
״ואז דין הגיע... כאילו מלאך מהשמיים.. והוא הבריח אותם ונתן לחלק מהם מכות״ אני מחייכת למחשבה הזאת
״אימא את התקשרת אליו? שיבוא לחפש אותי?״ אני מרגישה שאני חייבת לבדוק את זה..
״לא! איך הוא ידע בכלל איפה את?..״ אז הוא באמת עקב אחריי, ידעתי שמישהו עוקב אחריי עוד מהאוטובוס אבל לא ייחסתי לזה חשיבות.. חשבתי שזה רק השטויות שלי, והאשליות כרגיל.
אני מחייכת לעצמי.. חתיכת מטרידן כפייתי.
״כנראה שהוא היה בסביבה..״ אני ממלמלת
״לא הוא לא. הוא מאוהב בך עד מעל הראש. זה ממש יפה לראות את זה..״
״לא אימא הוא לא.. די. אני סך הכל אסירת תודה לו על היום..-״
״ובגלל זה נישקת אותו?״ היא קוטעת אותי
״ראית את זה???״ אלוהים, תפתחו את האדמה ותבלעו אותיייי
״המבט שלו כשהוא מסתכל עלייך... עושה אפילו אותי חלשה ברגליים! הוא כל כך מתוק.״ דין??? מתוק??? אני צוחקת בקול
״אימא זה כלום, באמת. את תראי שכבר מחר הוא חוזר להיות אותו מניאק ומגעיל לכולם.. כולל אליי.״ אימא שלי מחייכת
״לא. הוא לא. כבל זה לא ימנע ממך להמשיך לסרב לו נכון?״ ועם זה, היא קמה ״רק לפרוטוקול, אני חושבת שזה טעות.
את ודין נועדתם להיות ביחד..״ ועם זה היא הולכת.
אני נופלת אל המיטה.. זה הגיוני בכלל? שום דבר פה לא הגיוני.