תפוז מכני

פרק 63

״תמר לא שמענו אותך..״ אבא שלו ממהר להגיד. דין לא מסתכל עליי, הוא מסתכל על הרצפה, על הידיים שלו. על כל דבר בחדר, חוץ מעליי.
״מה אמרת?״
״תמר..״ הוא מסתכל בי. אני שמה לב שעיניו אדומות.. הוא בכה.
אבל לא אכפת לי, לא אכפת לי מכלום.
״מה אמרת??״ הקול שלי עולה, למען האמת הוא עולה בכמה אוקטבות ואני מרגישה שהדם שלי רותח.
הוא מתקרב אליי, מנסה לגעת בי.
אבל אני לא יכולה, אני לא מסוגלת לסבול את זה.. הגבר שאני אוהבת... הגבר שאהבתי הוא זר.. אני לא מכירה אותו.
דין שאהבתי לעולם לא היה עושה לי את זה, לא היה משקר לי ככה.
״תמר אני רציתי לספר לך.. באמת. אני פשוט לא יכולתי, לא ידעתי איך..״ הוא מתנצל, מהסה לחפש הסברים, תירוצים.
הוא בוכה.
״תום הוא אביך. הוא לא מת..״ הוא אומר את זה. ואני בטוחה שהשמיעה שלי לא משהו.
שמשהו נדפק אצלי, כן. זה מה שזה.
משהו דפוק אצלי.
הוא משקר. אני יודעת.
זה לא יכול להיות נכון. אימא שלי לא הייתה משקרת לי ככה.
״אתה משקר. אני יודעת.. אימא שלי לא הייתה עושה לי את זה בחיים.״ אני צוחקת בהיסטריות.
הם לא עבדו עליי כל הזמן הזה. הם לא. הם לא יכולים.
לא יכולתי להיות כזאת מטומטמת.
״אתה עושה את זה כדי לפגוע בי נכון?? זה פשוט הקטע שלך.. זה.. זה מה שזה.
תענה לי!״ אני מאבדת את העשתונות, אנע אני לא חושבת, אני לא מרגישה.
אני תופסת אותו בצווארו, שיגיד לי, שיגיד לי שהכל שקר.
שיגיד לי שזו סתם בדיחה בטעם מר.
שיגיד לי שהוא אומר את זה כי הוא מקנא בתום. אבל לא זה, שזה לא יהיה אמת אלוהים, בבקשה שלא.
הוא נראה כל כך אבוד, חסר כוח, נואש.
הוא רק מסתכל בעיניי.
״סליחה-״ אני לא מקשיבה לו. אני משחררת אותו.. אני לא מסוגלת יותר.
״אני כל כך מצטער תמר.״ הוא מתקרב אליי ומנסה לחבק אותי, לעטוף אותי בזרועותיו.
״תעזוב אותי! כמה זמן ידעת??״
״לא מזמן נודע לי.. רציתי לספר לך..״ הוא אומר, וקולו רועד.
״אבל מה? למה לא סיפרת לי??״
״אהובתי, אני כל כך מצטער. תסלחי לי. אני כל כך מצטער שלא סיפרתי לך את האמת..
תגידי לי מה אני יכול לעשות, מה אני צריך לעשות כדי שתסלחי לי?״ הוא אומר, אני מסתכלת אל התקרה.
יריב כבר מזמן לא פה..
אלוהים, תשלח לי עזרה.. תן לי סימן מה לעשות, מה להגיד.
זה הסוף.
הכל היה שקר, כל הזמן הזה.. הוא שיקר לי.
אני מרגישה חושך סביבי.. כל כך לבד.
אני כל כך עייפה, אני מרגישה את האפלה עוטפת אותי, סוגרת עליי.
אבל אני לא אתן לה, אני מסרבת.
לא אתן לעצמי להישבר, לא אתן שכולם יידרכו עליי ויצחקו עליי.
על כמה תמימה אני, כמה קלה לתמרון אני.
הוא שוב מנסה לחבק אותי.
״לא!״ אני צורחת.
אני חוזרת למציאות.
״אל תיגע בי שוב. מה שהיה בינינו... זה נגמר.
אמרתי לך, אלף פעמים אמרתי לך את זה כבר...
אם תשקר לי-זה יהיה היום שבו אפסיק לאהוב אותך.
הוא הגיע. זה הסוף בינינו.
אני לא רוצה איתך שום קשר.״ אני עוזבת את חדר העבודה, אני שומעת משהו כמו נפילה, תאונה.
אבל אני לא יודעת מה זה. אני לא טורחת להסתכל אחורה.
״תמר!״ אני שומעת קול נשי. אבל אני מתחילה לרוץ ולרוץ. אני לא יודעת לאן אני הולכת.
אני לא שמה לב שאני מול הבית שלי, הבית שלהם.
מצחיק.
כמה מוזר.. ההורים שלי.
אבא ואימא.
אני לא מרגישה שהם כאלה.
במיוחד לא היא... ובטח שלא הוא.
הם זרים..
אני נכנסת לבית.
הפ יושבים בחדר העבודה..
הם מהורהרים כל כך במחשבותיהם, מחזיקים ידיים.
לא שמים לב שאני עומדת מולם.
היא, אימא שלי. מלכת השקר, שמה לב אליי ראשונה.
״תמרי, איך הייתה הבחינה? את רוצה שאני אכין לך משהו?״ היא קמה מיד לחבק אותי.
אבל אני עוצרת בעדה, נמנעת ממנה, הגעלת.
מצחה מתקמט.
״אני מרגישה מעולה את יודעת? הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב.
הכל פתאום נהיה כל כך ברור..״
״תמר? את נשמעת מוזר.
את מרגישה טוב? אולי יש לך חום?״ היא נוגעת במצחי. ואני שוב מתחמקת ממגעה.
המגע השקרי, הליטופים המזויפים שלה.
״המסיכה נפלה, השחקנים קדו קידה לקהל, ואני זו שמקבלת את המכות.
והדבר הכי גרוע? הוא שאני אפילו לא הייתי בהצגה.
ההצגה הייתה על חשבוני, על הטמטום שלי ליתר דיוק.
אז כל הכבוד לכם, באמת לשלושתיכם.
שיחקתם עד הסוף.
עשיתם ממני כזאת קטנה, כזאת מטומטמת כל הזמן הזה..
ואת.. את השחקנית הראשית בהצגה הזאת-אימא שלי.״
היא ממשיכה להתקרב, ואני נסוגה.
דמעות מבצבצות בעיניה, ידיה רועדות.
״תמר מה יש לך ילדה שלי?״
״הבעיה שלי... היא את, את והאיש הזה.״ תום גם מסתכל עליי.
״את ואבא שלי. אתם הבעיה הכי גדולה פה.״
״תמר, אני יכולה להסביר-״
״אוי! המשפט האהוב עליי! איך ידעת?
זה תמיד קורה בהצגה...
אפשר להסביר, אפשר לדבר, אפשר הכל... ברור.״ אימא שלי בוכה.
״מה? מה יש? קדימה, מה תגידי לי? בואי קדימה אני שומעת, קדימה אני מקשיבה!
תמר הטיפשה, המבינה, הפאקינג מטומטמת מקשיבה.
קדימה!״ היא שותקת.
״אבל לא. את עכשיו בוחרת לשתוק גם.. כל הזמן הזה. גם כשהתחננתי בפנייך, שתדברי, שתגידי משהו!
שתגידי את האמת, מה עשית אימא?? תגידי לי מה עשית???
שתקת. שמרת על שתיקה.״
״תמר אני אוהבת אותך, הכל עשיתי בשבילך-״
״יודעת משהו? הלוואי, הלוואי שהיית אוהבת אותי קצת פחות. כי האהבה שלך הורגת אותי.״ אימא שלי בוכה. ואני אומרת את כל מה שעל ליבי כדי להכאיב לה, לפגוע בה.
אבל שום דבר לא כואב יותר מאיך שאני מרגישה, מאיך שהיא התנהגה אליי.. כמו לפאקינג מטומטמת.
עשתה ממני כזאת קטנה, כזאת מטומטמת.
מהאינסטינקטים שלי, מהרגשות שלי... כאלה קטנים. כאלה חסרי חשיבות.
כל הזמן הזה, כל הזמן הזה הם אמרו לי, אמרו לי שיש פה משהו לא בסדר עם האיש הזה..
הכל כדי להגן על הסוד הבזוי שלה.. שאבא שלי לא מת.. שהוא האדון הזה.. שבמשך חודשים שלמים קראתי לו בשמו הפרטי.
שניהם עבדו עליי..
התייחסו אליי כמו למטומטמת.
״תמר.. תקשיבי לי! אני מתחננת בפנייך! אני לא התכוונתי לפגוע בך!
לעזאזל, את הדבר היחידי שאכפת לי ממנו!״ היא שוב מתקרבת אליי, אבל אני לא יכולה לסבול את זה.
״אל! אני כרגע לא סובלת להסתכל עלייך.. את יודעת? תמיד הסתכלתי עלייך, כמו על האדם היחיד שלעולם לא יאכזב אותי, האמנתי בך וסמכתי עלייך מעל כולם.
מעל עצמי.
מעל הרגשות שלי.. שכל הזמן אמרו שיש פה משהו ממש לא בסדר עם האיש הזה..״ פי בוגד בי.
״אבל אני האמנתי לך! בטחתי בך! כמו מפגרת הייתי במשך כל הזמן הזה!
במשך 17 שנה האכלת אותי בסיפורים שאבא שלי מת, ובזמן הזה... שהתאבלתי עליו.. הוא היה חי והסתרת את זה ממני!״
״תמר, אני יודעת.. את צודקת סליחה! אני מצטערת.. באמת.
בבקשה רק תקשיבי לי, ובואי נדבר..״
״לא. את הזמן לדיבורים היה לך.. את יודעת מתי? כששאלתי אותך בחתונה שלכם.. שאלתי אותך מה הטווח של מערכת היחסים ביניכם.. כמה זמן.
ושיקרת לי.
זה היה הזמן שלך, לספר.. להגיד את האמת. ואולי הייתי מבינה.
לעזאזל אולי הייתי סולחת.
יום אחד.
אבל לא ככה, לא בצורה הזאת.
גם הסתרת ממני את האמת, וגם שיקרת לי.
אגיד לך מה שאמרתי לדין, לא אסלח לך אם תשקרי לי.
אני לעולם לא אסלח לך.״
אני יוצאת מהבית, בתלבושת בית הספר שלי, בורחת, נעלמת.
זה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות כרגע, להיעלם. להיעלם מהחיים האלה, מהמדינה הזאת.
הסיפורים הכי עצובים על אדם, יכתבו האנשים האהובים עליו ביותר.
האנשים שהכי אהבתי בגדו בי, טמנו לי סכין בגב.
למה זה ככה?
למה, למה האדם שלמענו הייתי מוכנה להקריב את חיי, הוא זה שיעמוד מאחורי האקדח?
אני ממשיכה ללכת, התעייפתי כל כך..
אני עוברת בכבישים. במזל לא דרסו אותי.
אין לי מושג לאן אני הולכת בכלל.
אני מגיעה לספסל בפארק.
אני מתיישבת בו, אני רואה שכבר כמעט מחשיך.
ואולי עדיף ככה.
איש מבוגר בערך בשנות ה-30-40 לחייו מסתכל עליי.
מה אתה רוצה בא לי לצרוח. אבל אני לא עושה את זה, אין לי כוח, אין לי קול.
הוא גם יהרוג את אבא שלי ויקים אותו לתחייה אחרי כמה שנים?
הוא גם ישקר לי?
״שלום ילדה.״ אני מסתכלת למעלה, מנתקת את עיניי מאצבעותיי המסובכות אלה באלה.
זו אותו איש שהסתכל בי בשעה האחרונה, בימים אחרים הייתי קוראת לו פסיכופת ורצה מפה הכי רחוק שאפשר.
אבל היום... אין לי כוח. אני עייפה מדי, אני שחוקה.
״את צריכה טרמפ הביתה?״
״לא״ אני מפנה את מבטי הצידה, לא מסתכלת עליו.
״ילדה בגיל הזה לא צריכה להיות בחוץ בשעות האלה.. זה עלול להיות מסוכן.״
״הסכנה האמיתית נמצאת אצלי בבית...״ אני ממלמלת.
״מה זה היה?״ נראה שאני משעשעת אותו.
״כלום. באמת אדוני, למה שלא תעשה חצי סיבוב ותלך? אני רוצה להיות לבד.״ הוא עושה באמת חצי סיבוב ועוצר.
אני קמה ולוקחת את התיק שלי, מתכוונת ללכת ״הביתה.״ ממש.
הוא משלים את הפערים בינינו ומתקרב אליי ממש, עד אפס מטרים בינינו.
״אני לא חושב..״ הוא מוציא דבר שחור, שדוקר את בטני, אני שמה לב.. זה אקדח.
יש לו אקדח.
אני רוצה לצעוק, לצרוח.
אבל.. יש פה ילדים.. אנשים חפים מפשע, שלא עשו דבר.
״עכשיו את באה איתי.. אם תעשי רעש אחד, ציוץ אחד שהוא לא במקום תמר, אני הולך לגמור את החיים העלובים שלך.״ אני בולעת רוק. הןא יודע את שמי?? איך??
מנסה לחשוב על האופציות שלי.. לבעוט בו? לברוח?
אבל.. אני מסתכלת על הילדים הקטנים, התמימים שמשחקים עם ההורים שלי בפארק שעשועים.
אני הולכת איתו,
אנחנו מגיעים לרכב שחור, מסוג ב.מ.וו, היא עשנה. היא לפחות הראית ככה..
ואני מקבלת מכה בראש.. ואני כבר לא שם.