תפוז מכני

פרק 56

אבא שלו ואימא שלו למטה, וגם אלי נמצאת שם.
כולם מצפים לנו.
אלי יושבת ליד אימא שלה, ואביה בראש השולחן.
ואני מתיישבת מול לצד דין, שיושב ליד אבא שלו.
״תמר, לא ידעתי מה את אוהבת לאכול... יש פסטה והמבורגרים..״ אירית אומרת לי
״זה בסדר תודה.״ מגישים לנו את האוכל, ודין מתוח לאורך כל הארוחה.
אבל הוא נרגע קצת, ואני מרגישה שזה בגללי.
״תמר מה שלום אימא שלך? היא בסדר?״ יריב שואל אוץי
״כן.״
״איזה אימא מקסימה יש לך.. היא נורא אוהבת אותך. ותום בכלל מעריץ אותך..
כמה הוא משבח אותך...״ ואירית ממשיכה, אני מרגישה את דין סוער מבפנים כשהיא מזכירה את שמו של אבי החורג..
״כן, הם התאמה משמיים.״ אני ממהרת להגיד לפני שתהיה פה מלחמת עולם על כלום.
דין ואבא שלו פורשים לחדר העבודה, לשיחה אישית.
אני נשארת תחת עיניה הבוחנות של אירית, כשאני מסיימת לאכול ולוקחת את הצלחת לכיור.
״את יודעת? את הראשונה שנכנסה לחדר של דין.. כמובן לא כולל מבני המשפחה.״ מה? אז איפה הוא שכב עם בנות אחרות..? אוי. איכס.
אני לא רוצה לחשוב על זה בכלל..
אני לא יודעת מה להגיד לה..
״את מודעת לשינוי שחוללת בו? מנסיך האופל לנסיך
המקסים?״ נסיך האופל.. זה מצחיק אותי.. בדיוק כמו בפעם הראשונה ששמעתי את זה.
״הכל קורה תודות לך. אני מאוד מחבבת אותך תמר... אני חושבת שזו מבין הפעמים היחידות שדין דיבר אליי מאז המקרה.״ ומשום מקום, היא פשוט מחבקת אותי.
ואני לא בטוחה מה עשיתי בכלל, שהיא כה אסירת תודה לי.
״זה בסדר, ניתן לו את הזמן שלו.״ אני אומרת לה.
ואנחנו חוזרות יחד לחדר האוכל, הטלפון שלי מצלצל..
וזו אימא שלי, ואני לא מספיקה לענות לה..
יש לי מלא הודעות שלא שמתי לב אליהם ממקודם. שיט.
׳מתוקה איפה את?׳
׳תמרי אנחנו דואגים.. בית הספר נגמר כבר ממזמן! ואמרו לי שיצאת כבר׳
׳תמר אני אתקשר למשטרה!׳
שיט שיט שיט.
אני מבקשת סליחה מאירית, והולכת למרחב שקט.. ומתקשרת אליה.
״תמר??? את בסדר??״ שוב עם הדאגנות המיותרת שלה.
״כן סליחה, לא ראיתי את ההודעות... אני עם דין.״
״את.. את.. תחזרי מיד הביתה! אני לא מאשרת לך לישון שם!״ היא אומרת והיא כמעט צועקת בטלפון, בדוק תום אמר לה משהו.
״טוב, אני אחזור עוד חצי שעה בערך..״ אני מנתקת לה, לא מחכה לתגובה בכלל.
אני הולכת לחדר של דין, ואוספת את התיק שלי.
״תמר את הולכת?״ אירית מאחוריי
״כן.. אימא שלי דואגת לי.״
״אוי.. את רוצה שאני אדבר איתה כדי להרגיע אותה? היא בטח נורא מודאגת.. יש כל כך הרבה פושעים בחוץ..״ כן בטח בגלל זה..
״לא.. תודה דיברתי איתה. אני רק אחכה שדין יסיים את השיחה ואלך.״ היא מחייכת אליי בהבנה.
״הוא סיים את השיחה, הוא מחכה לך בסלון. הוא חשב שברחת לו..״
״הוא נבהל מה?״
״אין לך מושג...״ היא אומרת לי ואני יורדת איתה למטה.
״תודה לאל שאת פה.. חשבתי שהלכת.״ הוא קם לחבק אותי במהירות שיא כשאני עדיין במדרגות
״לא.. חיכיתי לך.
תקפיץ אותי הביתה? אימא שלי דואגת..״
״אבל לא קיבלתי את מנת התמר היומית שלי להיום..״ אני נותנת בו מבט, הוא מריח את שיערי לריאות שלו.
״דין.״
״טוב בואי..״ הוא אוחז בידי.
״דש לתום, שמחתי לראות אותך שוב.״ אבא שלו לוחץ את ידי כשאני מתקרבת ליציאה.
״גם אותך אדוני..״
״זה יריב בשבילך, רק יריב.״ אני מחייכת ומשחררת את ידי משלו, והולכת עם דין.
אנחנו מכנסים לרכב,
״תגיד, מה אבא שלך חושב עליי?״ אני שואלת והוא פורץ בצחוק
״הוא מת עלייך תמר, אני רק מקווה שלא כמוני כי אחרת יהיו לנו בעיות.״ הוא ממלמל את החלק האחרון ואני רוצה להעמיד פנים שלא שמעתי את זה.
אני מסתכלת מעבר לחלון, אני מרגישה שהוא מביט בי.
״הכל בסדר תמר?״
״כן.״
״מה קרה? את יכולה לספר לי.. היא אמרה לך משהו לא במקום?״ מה?? לא.
״לא לא.. היא הייתה ממש מקסימה. אני פשוט סתם עייפה״ זו האמת, וגם אין לי כוחות לנזיפות של תום ואימא שלי.
״בטוחה?״ אני מסתכלת עליו, מהנהנת לו.
אני מרגישה שמה שצריך זה לגעת בו ולהבטיח לו שהכל בסדר.
שאנחנו בסדר.
״ואת לא כועסת עליי או משהו נכון?״ הוא נכנס לשביל החנייה.
״לא.״ אני מנשקת אותו בזריזות, לוקחת את התיק שלי ויוצאת מהרכב.
אני נכנסת בצעדים איטיים, לא מחכה לעימות הזה.
אני מרגישה באפיסת כוחות, ושאם יצעקו עליי אני פשוט אתחיל לבכות ללא שליטה.
הדבר היחיד שאני רוצה זה להתקלח ולישון. זהו.
אני נכנסת הביתה, ואני רואה את אימא שלי בסלון.. היא בכתה.
ותום נמצא לצידה, עם ידיו בראשו.
״אימא..״
״תמר! דאגתי לך לעזאזל!! אל תעשי לי את זה שוב! את שומעת??״ היא מחזיקה בכתפיי חזק, ואז היא מושכת אותי לחיבוק מוחץ חזק.
אני מרגישה ממש רע.. הייתי ממש אנוכית. גרמתי לה לדאוג סתם.
ולא הודעתי לה כלום..
״סליחה.. אני מצטערת שכחתי.״
״שכחת?? את רצינית? דאגנו לך כמו מטורפים אבל את
שכחת!״ תום מצטרף לשיחה
״כמעט הלכנו למשטרה! חיפשנו אותך בכל הרחובות.. מצפים לגרוע מכל.
אני אישית קיבלתי אלף התקפי לב, וזה מה שאת אומרת לי?? ששכחת להודיע... זהו. זה נגמר.״ הוא צורח, את הדבר האחרון הוא אומר לאימא שלי.. לא מסתכל בעיניי.
מה.. נחפש בית אחר? חוזרים ללונדון?
אימא שלי מסתכלת עליו בחוסר הבנה.
״העניין הזה עם דין.. נגמר היום. אני לא רוצה שיהיה ביניהם שום קשר.״
״אין לזה שום קשר אליו!״ אני צועקת
״באותו מידה הייתי יכולה להיות עם חברות או עם כל מישהו אחר, לא שמתי לב בסדר???? שכחתי להודיע.״ אני נלחצת, וכואב לי בחזה כי אני יודעת שאימא שלי בסופו של דבר תסכים איתו.. כמו תמיד.
״זה לא נכון! מאז שהתחלתם את הקשר אני הייתי הכי בעד.. אבל את לא מגיעה כבר הביתה, את לא מדברת עם אימא שלך כמו פעם..
את לא מדברת איתי!״ הוא צורח שוב, מה הבעיה שלו??
״הוא שכב עם החברה שלך.. את יודעת את זה??״ אני מרימה את עיניי מהרצפה אליו.. דין בגד בי?
״בקיץ שעבר. הוא שכב עם החברה הזאת שלך שהגיעה לאסוף אותך..
לעזאזל תמר! את לא יכולה להיות אדישה לזה! להגיד שזה לא משפיע עלייך!
אתם תיפרדו וזהו.״ אני לא שמה לב שדמעות זולגות ממני עד שאני מרגישה את פניי רטובות.
דין לא בגד בי.. איך יכולתי לחשוד בו.. אלוהים אני כל כך מזעזעת.
אני מורידה את התיק שלי, ופותחת את הרוכסן העליון ומוציאה את הצמיד, מושיטה לו את זה.
״קח את זה. אני לא רוצה את זה! לא רוצה שום דבר שמגיע ממך.
אני לא מעוניינת שישימו לי קולר כאילו אני פאקינג בבית כלא!
אני מבינה, באמת. זה הבית שלך, אבל אני לא הרכוש שלך.
לדין יש עבר אוקיי? אני מבינה, באמת. מזכירים לי את זה כל הזמן!
כל יום, לא משנה אני הולכת, אני מודעת לזה-פאקינג קיבלתי את זה על עצמי כשהתחלתי לצאת איתו.
יש לו עבר, ופאק למי לא? או שאתה ואימא שלי הייתם בתולים כשהתחתנתם נכון???״ אני אומרת ואני רואה שמילותיי פוגעות בו.
״קיבלתי את זה על עצמי כשהסכמתי לצאת איתו, קיבלתי את זה כשהתאהבתי.
כי שתדע, שכולם יידעו-אני מאוהבת בו.
אין שום דבר שתוכל לעשות כדי להפריד בינינו.
ביום שזה יקרה, זו תהיה החלטה משותפת שלי ושלו-שלנו.
וכרגע אני לא רואה אותה מתבצעת בקרוב.
תפסיק להתערב לי בחיים. קצת מאוחר שתתחיל לגלם את תפקיד האבא הדואג שלי.
הסתדרתי עד היום בלעדיו ואני גם לא צריכה אותו עכשיו. תפנים את זה-אתה לא אבא שלי.״ ועם זה, נראה שפשוט חתכתי אותו לגמרי.
הוא קם באיטיות מהשולחן, לוקח את הצמיד והולך באיטיות לכיוון חדר העבודה.
״תמר, לא היית צריכה לומר את זה בצורה הזאת... בצורה כל כך ברוטאלית ואכזרית.״ אני קמה מהשולחן ועולה למעלה.
לא מעונינת לדבר עם אף אחד כרגע, כי אני פשוט אתפוצץ.
אני נכנסת למקלחת, לשטוף את היום המזעזע הזה ממני.
דין מפציץ לי את הטלפון בהודעות אבל כרגע אני לא רוצה לדבר איתו.
״תמר נוכל לדבר?״ היא דופקת לי על הדלת.
אני מייבשת את שיערי במגבת, ומתלבשת.
היא נכנסת בכל מקרה לא מחכה לאישור.
״בסדר אני מבינה, הגזמנו. אבל הוא עושה את זה רק כי הוא דואג לך..״
״לעזאזל אימא! אל תגידי לי את זה! את לא מבינה שזה כל הבעיה?
למה?? אני רק הבת של אשתו. מה אכפת לו בכלל??
את לא מבינה שזה לא נורמלי כבר??
בסדר, אני מנסה להעמיד פנים, לומר לעצמי שזה בסדר והוא סתם דואג וזה לגיטימי... אבל זה כבר עובר את רמת הטירוף!״ אימא שלי סוגרת את עיניה, היא לא יודעת מה להגיד..
״אני... לא... תמר בבקשה.״
״מה בבקשה מה?? תגידי לי את האמת!״
״תגשי לדבר איתו. הוא נפגע מאוד ממה שקרה..״
״על מה?? שעוד פעם הןא ינפנף לי בפנים שאני גרה פה? לא, אני יודעת שהוא יחפש מידע חדש ויפתיע אותי שוב עם מי דין שכב?
את קולטת את הרמת טמטום של זה??״ אימא שלי נאנחת, היא יודעת שאני צודקת.
אני בטוחה בכך.
״תמר אני יודעת בסדר? אני מבינה. אבל תום אוהב אותך מאוד, יותר ממה שאת חושבת..
הוא רואה בך כבת שלו.״
״אבל אני לא! הוא צריך להבין את זה..
כל פעם שהוא אמר משהו כזה, או משהו דומה לזה שתקתי.
שתקתי מפאת כבוד אלייך ואליו.
אבל לא, יש לי אבא, אמנם הוא מת אבל זה לא אומר שאני אשכח אותו.
אולי זה היה טעות בדיעבד, שלא תיקנתי אותו עד היום ואני הרגלתי אותו לחשוב שאני רואה אותו כאבא. אבל לא עוד, הוא לא ישלוט בחיי.״
״אוקיי. רק תדברי איתו.. בבקשה תמר-בשבילי.״ אוף.
אני יורדת למטה, שיערי עדיין טיפה רטוב..
אני דופקת לו בשולחן, ״לאורה אני לא רוצה לדבר עכשיו..״ אני פותחת את הדלת, הוא נראה עצוב.. הוא נראה כל כך מדוכא.
״תמר?״
״היי..״
״אני..״ הוא מתחיל, אבל אני מרימה את ידי, מסמנת לו להפסיק ולתת לי לדבר.
״אני מתנצלת. לא הייתי צריכה לדבר אליך ככה. זה לא
היה במקום.״
״אני.. אני רק רוצה את טובתך האישית. אני אוהב אותך תמר, מאוד.״ הוא אומר חי ואני מתיישבת מולו.
אני מחליטה לוותר על הדברים שתכננתי לומר לו..
״אני ודין אוהבים אחד את השני, אני מאוהבת בו כמו מטורפת.
חשוב לי שאם אתה מקבל אותי ואוהב אותי כמו שאתה אומר, אז תקבל את זה.
דין הוא חלק מחיי.. בין אם אתה אוהב את זה או לא.״ אני אומרת.
״אני אנסה להיות יותר מבין... למרות שאני חושב שמגיע לך יותר טוב.״ עוד פעם עם זה.. אני קמה ללכת, אבל הוא מוציא משהו מהמגירה.
״זה שלך.״ אני מסתובבת להביט.. זה הצמיד.
״שוב סליחה.. אני באמת מצטערת לגבי זה.. בקשר למה שאמרתי לך.״ אני מורידה את מבטי.
״זה בסדר.. את דורסנית לגבי דברים שאת מאמינה בהם..אני אוהב את זה למען האמת.״ אני מחייכת אליו כשהוא עונד חי את זה, ואני מרגישה צורך לחבק אותו ואני פשוט עושה את זה.
״אם נריב ונשלים ככה תמיד, תחשיבי את זה כדבר קבוע.״ הוא אומר ואני צוחקת.
אני יוצאת מהחדר, ורואה את אימא שלי מודאגת.. אבל ברגע שהיא רואה אותי מחייכת היא נרגעת.
״בסדר?״ אני מהנהנת לה ועולה לחדר שלי.
אני קוראת את ההודעות של האיש הקדמוני שלי..
׳תמר מה קרה?? דברי איתי׳
׳הדחף הראשוני שלי זה לבוא לשם ולחטוף אותך ולהכריח אותך לדבר איתי אבל אני יודע שזה לא מה שאת רוצה.. פשוט תדברי איתי.׳
׳אני מחורבן בכל העניין של מערכת יחסים.. תמר..׳ אוף, אני נאנחת.
אני לא מאמינה שבאמת האמנתי שבגדת בי.. אני מרגישה כל כך מגעילה מעצמי כרגע.
׳הכל בסדר׳ אני כותבת לו..
אני מניחה את ראשי על הכרית הקרה.
אני מרגישה עייפות בלתי נשלטת, ואני עוצמת את עיניי.

בבוקר, השמש מלטפת את עורי. לא זכרתי שפתחתי את החלונות..
אני קמה לסגור אותם ומתלבשת.
דין התקשר אליי אתמול בערב עוד פעמיים נוספות.. אוף אולי באמת הייתי צריכה לדבר איתו אתמול.
למה שוב הייתי צריכה ללמוד בשישי?
זו חתיכת שאלה.
אני יורדת למטה ומגלה את תום ואימא שלי מחוייכים, אני באמת מרגישה שזה יהיה יום טוב היום.
אני מוזגת לעצמי מיץ תפוזים ומתיישבת,
״תמר חשבתי שנוכל ללכת לסרט החדש של מרטין סקורסזה.. ביום ראשון.״ תום אומר לי ואני יודעת שבדרכו הוא מנסה להשכיח את האירועים של אתמול.
״כן בטח..״ למען אימא שלי.
״מעולה.״
״אני גם אצטרף.״ אני מנסה לבלוע את צחוקי אבל ללא הצלחה, אימא שלי לא סובלת את הסרטים האלה.
״שמעתי את זה.״ ותום מצטרף אליי בצחוק.
אני רואה שכבר ממש מאוחר, ואני צריכה ללכת לבית הספר..
כשאני מגיעה, בית הספר ריק-כמובן יום שישי היום..
אין פה אף אחד.
אני מגיעה לכיתת הדיבייט שלנו, ואני מגלה את אורי ועוד כמה תלמידים שהגיעו מוקדם..

אחרי כמה שעות, אנחנו מסיימים.
אני באה לצאת מהכיתה.. ״תמר, שבוע הבא זה האסיפת הורים. אני מקווה לראות את אימא שלך..״
״כן בטח..״ אני ממלמלת ״שבת שלום.״ אי אומרת ועוזבת את שטח בית הספר.
התלמידים שהיו כבר עזבו.
אני יוצאת מבית הספר, ולמען הפתעתי הרבה בני לא נמצא פה.
אבל דין פה, הוא עומד ליד הרכב שלו, ידיו משולבות.
הוא מחייך כשהוא רואה אותי..
הוא לבוש בחליפה שחורה עם חולצה לבנה מכופתרת, השיער שלו מוברש לאחור..
הוא פותח את זרועותיו לרווחה, ואני הולכת בשיא האיטיות שלי.. אני חוששת שאפול בכל צעד שלי..
הוא נראה כמו אל יווני, קשה לי עוד להאמין שהןא רק שלי, שכל הזמן הזה שהיינו ביחד הוא היה נאמן לי.