תפוז מכני

פרק 29

הןא עוצם את עיניו, נושם עמוק.
״אלי לא נולדה ככה, היא הייתה התינוקת הכי יפה בעולם כשהיא נולדה.. הייתה הילדה הכי חייכנית שאני מכיר.
הדבר הכי חיובי בחיים שלי.
נקשרתי אליה מהרגע שהיא נולדה, היא אחזה את אצבעותיי.״ הןא מחייך כשהוא נזכר בזה, ואני נוגעת בידו, מעודדת אותו להמשיך..
״הנישואים בין ההורים שלי תמיד היו שבריריים, כל יום היה אתגר להיות בבית.
הם הביאו את אליאנה כדי להחזיר את הניצוץ. אבל תינוק לא פותר כלום, הרבה אנשים שהכרתי בחיי חושבים שתינוק יפתור את כל הבעיות שלהם, אבל הוא רק מעמיק ומאשר את המשבר שקיים. שזה לא הולך לשום מקום.
אני לא מבין למה להפיל דבר כזה על יצורים תמימים שלא עשו שום דבר רע..״ הוא שותק.. נשבר לכמה רגעים. והפעם עוד לפני שאני נוגעת בו, הוא ממשיך ״אבא שלי מגיל צעיר ייעד אותי שיום יבוא ואשתלט על הכל, וזה היה בסדר מבחינתי. אהבתי להיות בחברתו, ועוד יותר אהבתי את מה שאני עושה היום. זה כל מה שאני רוצה לעשות בחיים.
אחרי שאליאנה נולדה, זה היה נראה לתקופה קצרה שהחיים שלהם מתיישרים. ראיתי את אבא שלי מתאמץ מאוד להגיע מוקדם, ומפסיק עם חיי הלילה שלו, כדי לנסות להתאים את עצמו לחיי משפחה.
אבל בשביל אלי ובשבילי הוא עשה את זה בלי בעיה.
אבל כמו שאמרתי, זה לא ארך הרבה זמן.. אבא שלי חזר די מהרה לחיים הרגילים שלו.. הספקות של אימא שלי, החשדות שלה שהוא בוגד בה, העבירו אותה על דעתה.
והיא פנתה לאלכוהול.. לטיפה המרה.. וזה שיגע אותי.... איך אישה יכולה לעשות את זה לבת שלה? לבן שלה? לילדים שלה?
היחסים שלי איתה אף פעם לא היו חמים, אני מודה.. תמיד אהבתי יותר את אבא שלי, התחברתי אליו ברגע.. אבא שלי אןמר שמאז שנולדתי נוצר בינינו קליק. הוא הראשון שהחזיק אותי שנולדתי, אימא שלי חוותה דיכאון בלידה.. וזה עבר לה רק אחרי שנה.
וכל השנה הזאת.. אבא שלי הפך להיות אימא ואבא במשרה מלאה. הוא עזב את העבודה זמנית בשבילי... לגדל אותי.״ אני מרגישה שהוא עומד לבכות, ואני מתיישבת עליו ומחבקת אותו חזק.. ״אני איתך.. מבטיחה. לא משחררת..״ והוא ממשיך.. כשאני בזרועותיו.
״יום אחד, הייתי עם אליאנה.. היינו בבית.
אימא שלי החליטה לקחת אותנו איתה, ולנסוע לאבא.. להפתיע אותו.
היא תפסה את אבא שלי במצב טיפה מחייב עם אחת מהמזכירות שלו.. למרות שהוא נשבע שלא קרה ביניהם כלום באותה תקופה..
זה הספיק לה להשתגע.. אני לא שמתי לב למצב שלה.. ניסיתי להרגיע כמיטב יכולתי את אלי בת החמש.. היא לא הפסיקה לבכות.
היא רצתה לשבת מקדימה, ליד אימא. אבל לא רציתי לתת לה.. פחדתי שיקרה לה משהו, שהיא תגיד לה משהו.
ישבתי ליד אימי כל הנסיעה.. היא נהגה כמו מטורפת.
וברגע אחד נגדעו כל החלומות, כל התקוות, כל החיים שלנו.
שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה.. ברגע הזה הרגשתי שכל האהבה לאימא שלי נגמרה. התחלתי לשנוא אותה כמו האויבת הכי גרועה שלי..
הגענו לבית החולים, הודיעו לנו שאלי לא תוכל ללכת יותר.. אני יצאתי מהתאונה ללא פגע.. אבל עם הרבה סיוטים.
ואימא שלי גם ללא פגע... רק אלי שלי נפגעה....״ הוא בוכה. מסתיר את עיניו ממני, בוכה לתוך צווארי.
״דין.... תודה שסיפרת לי.... אנחנו נתמוך באלי ביחד.״ הוא מנשק לי בצוואר.. ״תודה... את כל כך מיוחדת בשבילי״ הוא אומר אחרי שהוא מסתכל רגע בעיניי..
״הסיוט שהיה לך.. אחרי שהצלת אותי... נזכרת בתאונה?״ הוא מהנהן לי..
״הייתי בטיפול פסיכולוגי כבר שנים... אבל שום דבר מזה לא היה משמעותי כמוך.״ אני מסתכלת עליו בהפתעה.. אני? מה עשיתי בכלל? רק צרחתי עליו כמה פעמים....
״אני???״ הוא צוחק לזה שאני כה מופתעת
״כן. את עם הקסם שלך, והלוחמנות שלך.. וזה כמובן שהיית תמיד עקשנית... את מרפאת אותי בלי לדעת בכלל. אני מוקסם ממך.״ היא מנשק לי בפה
״קדימה, תאכלי.... התשתי אותך היום.״ אני צוחקת מילותיו.
״אני תמיד אשמח לשמוע אותך.. שתדע רק.״ הוא מחייך אליי ואני אוכלת את הפיצה עם הזיתים שלי..
הןא מסיע אותי לבית..מוריד אותי בשביל החנייה של הבית, ״את לא הולכת לשום מקום, בלי נשיקה.״ הוא אומר את זה, ומחזיק את ידי.. ״לא חשבתי אחרת...״ אני מנשקת לו ויוצאת מהרכב ..
אני מגיעה הביתה.. אוף דין בן זוג כזה חלומי.. בחיים לא חשבתי שזה יהיה ככה.
שהוא איתי, ומתייחס אליי בצורה כל כך עדינה, רומנטית, רכה.
הלב שלי פועם חזק כשאני איתו, כשהוא סיפר לי סיפור חייו.. נשבר לי הלב. רציתי רק לעטוף אותו בזרועותיי, ולחבק אותו בכל הכוח שיש לי.
זה היה הרבה יותר משמעותי משאר הדברים הטיפשיים שרציתי לשאול אותו.. אבל אני עוד אוציא את זה ממנו.
אני עולה לחדר ומתלקחת, מתלבשת בפיגמה הקבועה שלי. טי שירט עם צווארון וי, וסקיני גינס.
אני יורדת למטה לאכול ארוחת ערב.
אני מגלה שם רק אימא שלי, ותום לא מופיע בשום מקום.
״תמר, נלך לקניון מחר? אחרי בית הספר?״ אימא שלי אומרת פתאום, אחרי שקט.
״מה למה?״ היא שמה את ראשה בין ידיה.
״כי אין לך בגדים?״
״לא נכון. יש לי ואני מרוצה מהם..״
״זה כאילו שאני מדברת עם תום..״ היא ממהרת לכסות את פיה, כמישהי שאמרה משהו לא בסדר.
״מחר הולכים אחרי בית הספר, זהו נגמר. אני אגיע לאסוף אותך..״ היא אומרת וממשיכה לאכול
״אז אני לא מבינה מה היה הטעם בדיאלוג הזה עכשיו..״ אני ממלמלת.
היא מעמידה פנים שהיא לא שמעה... החלטה חכמה.
כי אחרת היינו רבות, והייתי אומרת כמה דברים שבטוח הייתי מתחרטת עליהם.. וזה היה נגמר בטיפול השקט שהיא נותנת לי.
זה תמיד היה ככה, אני אש. תמיד ידעתי את זה... אני סופר תוקפנית לפעמים, וקצת אגרסיבית... ולפעמים בוויכוחים אני יותר מדי קשה וקשוחה עם אנשים, גם אם זה עם אנשים שאני אוהבת והרבה פעמים אני פוגעת.. זה מה שטוב בחיבור הזה ביני לבין אימא שלי.
היא מים שקטים, לפעמים קרח. לפעמים היא נפגעת מאוד, אבל לא תמיד, היא יודעת לווסת ולהרגיע אותי גם כשאני רוצה לרצוח מישהו.... זה כאילו היא רגילה לזה.
אני תוהה אם גם אבא שלי היה כזה.... אני רוצה לחשוב שכן.. שירשתי משהו ממנו.. מלבד חוש הצדק שלי.
אני מסיימת לאכול ולוקחת את הצלחת והולכת לשטוף אותה,
״תמר, אני לא רוצה שנריב״ היא באה אחריי וטיפה מבהילה אותי
״לא רבתי איתך.״
״תמר. אל תעשי לי את זה.. אני רק רוצה שיהיה לך טוב.. ממתי לקנות בגדים זה משהו רע? אני בגילך רק רציתי שההורים שלי יקנו לי בגדים..
רק רציתי ארון מלא בבגדים.. והנה את.. ואני יכולה לספק לך את כל זה ועוד יותר״ היא מחווה לאוויר.. ואני יודעת מה היא רןצה לומר.
״אימא די אני לא רוצה את כל זה.״ אני כמעט צועקת, ואני יודעת שאני לא עצבנית עליה, אבל מילותיה הזכירו לי את של דין היום בבוקר.
אני שונאת שאנשים חושבים שהם יכולים לקנות הכל בעולם, כולל אנשים.
״תמר בבקשה פעם אחת, פעם אחת בחיים שלך תוותרי קצת. מה כבר יקרה? היקום לא יתפוצץ ולא כלום. הכל יהיה בסדר!״ אימא שלי שומרת על קולה השקט.. ויתרתי פעם אחת- הסכמתי ללכת לגאלה המטופשת שלה
ויתרתי פעם שנייה-הסכמתי ללכת לתצוגה האופנה... ואני בכלל תוהה מה הייתה הסיבה האמיתית שהיא רצתה שאבוא לשם.. אני צריכה לעשות סיעור מוחות.
״בבקשה, תמר.״ היא שוב מתעקשת..
״טוב בסדר״ אני עייפה ואין לי כוח להתווכח, היא מראה לי את החיוך הכי מרהיב שלה, כאילו זכתה בהתערבות.
אני מתכוונת לצאת משם, והיא מחבקת אותי חיבוק חונק.
היא כל כך מזכירה לי את החיבוקים של דין, הלא מתפשרים.. החונקים, מוחצים למוות.
״אני מאוד מאוד אוהבת אותך.. את הדבר היחיד ששווה משהו עבורי בחיים האלה.״ היא לוחשת לי.. ואני לא יודעת מה לומר.. אימא שלי תמיד הייתה רגשנית יתר על המידה... אני מחבקת אותה חזרה וברגע שאני עושה את זה, היא משחררת אותי
״לילה טוב.״ אני הולכת לחדרי, פאק זה היה מוזר מדי.
נכון?
אני מתחרפנת.. כנראה. טוב, נו כמו תמיד.
הטלפון שלי רוטט.. יש לי 2 הודעות... מה מי שולח לי הודעות בשעות כאלה? אני הולכת לטלפון שלי, מנתקת אותו מהמטען..
דין. באמת מי?
׳מה הסיכוי שאת ערה עכשיו? אני רוצה לשמוע את קולך לפני שאני נרדם׳ אה מסתכלת על השעה.. 11 בלילה?? וואו.
׳טוב.. באסה. נראה לי שאת ישנה כבר.. אז תחלמי עליי.׳
נראה לי שהוא נרדם..
אני מתבלטת אם לשלוח הודעה, אבל בסוף מחליטה להצביע נגד זה, ומכבה את הטלפון שלי והולכת לישון.

אני מתעוררת בבוקר למחרת, ופאק. כמעט שמונה בבוקררר שיט!
אלוהים איך נרדמתי ככה? לעזאזל איתייי.. אני נופלת מהמיטה והולכת ישירות למקלחת, לצחצח שיניים ולהתכונן להיום.
איך יכולתי להירדם כל כך הרבה? אוף איתי. השעון המעורר שלי כהרגלו לא צלצל.. פאק מתי הוא עודה את זה בכלל?
אני נאנחת ומתחילה להתלבש, מכינה את המערכת של היום.
אני יורדת למטה מהר, אין פה אך איד.. מה איפה כולם?? אני מוציאה את הטלפון שלי ואני רואה שאימא שלי כתבה לי שהיא יצאה לחוג פילאטיס שיש לה.. נו באמת.
אני מכניסה שני קרפים הכי מהר שיש לפה שלי,
״מיס תמר.. חשבתי שאת חולה..״ אני ממהרת לצאת החוצה ולהיכנס לרכב
״כן סליחה.. לא התעוררתי. בבקשה אל תגיד כלום לאימא שלי, אני מתחננת.״ הוא מעקם את פיו..
״טוב בסדר... אבל אם זה יקרה-״
״לא זה לא. אני נשבעת.. אני לא יודעת מה קרה לי פשוט נרדמתי...״ בני בתגובה לא אומר כלום ונוסע הכי מהר לבית הספר..
אני מגיעה על הדקה של הכניסה לשיעור.. ממש לפני שהמורה נכנסת.. תודה לאל שאני לא אקבל על זה ריתוק לעזאזל.
לא עוד אחד.. כי אז אני אצטרך להסביר לאימא שלי למה לא אוכל לבוא איתה.. ואין לי כוח לזה.
אני רואה את דין יושב במקומו, ולידו מאיה הזאת. ואני נתקפת רגש מוזר, משהו כמו דקירה בבטן.. קנאה?
היא מדברת אליו אבל הוא לא עונה לה. הוא מסתכל לעיניי.. יש עירוב מוזר של רגשות.. הקלה? כעס? מה יש?
אני מתיישבת בשקט ליד מיקה.. ״דין חזר לכיבושים שלו.. נראה שהבחורה ההיא לא הייתה משהו רציני מה?״ היא לוחשת לי, וכואב לי לחשוב שגם אנחנו זה לא משהו רציני.
כן נראה ככה גם..