תפוז מכני

פרק 9

הוא עמד שם.
דין.
מבטו בהלם, אבל אני משוכנעת שזה משחק טוב עומד מאחורי זה...
״את בסדר?״
״כאילו אכפת לך״ הוא עומד במעבר, ומנסה להתקרב אליי אבל אני דוחפת אותו ובורחת
לפחות הסיוט הזה נגמר.. לעזאזל לאן הולכים?? אה הנה.. סוף סוף השתחררתי משם.
״תמר!״
אני עוצרת ומסתובבת אחיו.. אין אף אחד בבית הספר?? מה השעה בכלל??
״מה??? מה אתה רוצה? שוב לנעול אותי?״
אני צורחת , הוא לא מכחיש ולא מאשר לי את זה. אגל אני יודעת, אני כל כך יודעת שזה היה הוא.
״את... את רןצה טרמפ הביתה?״
״אני מעדיפה פאקינג ללכת בשדה קוצים, עם תולעים וחרגולים נושכים לי את הרגליים״ ואני הולכת
״ואתה יודע מה? תוסיף גם נחשים, מאשר לבלות דקה לידך״ הוא חסר הבעה. לא כעס לא עצב לא ייאוש. כלום.
לרגע אני מאמינה שהוא באמת מצא אותי ורצה לעזור אבל אני לא יכולה להאמין, משהו בי לא נותן להאמין לו.
תחושת בטן.
אני רצה לכיתת היסטוריה, הכיתה ריקה אין פה אף אחד אני לוקחת את התיק שלי..
אני מוציאה את הטלפון שלי..
יש לי מיליוני הודעות ושיחות לא נענות, כולם מאימא שלי אבל יש שיחה אחת ממספר לא מוכר..
אני אתייחס לזה אחר כך, אני צריכה לפתור את העניין עם אימא שלי... אני מתקשרת אליה
״תמר??״ קולה נשמע יותר כמו תפילה
״הלו? את בסדר?״ אני עוצמת את עיניי.. מה להגיד לה
״היי אימא.. כן פשוט..-״
״מה איפה את??? בני אמר שהוא מחפש אותך והוא לא מוצא אותך... ״ קולה מתחילה להיות עצבני
״תמר! תעני לי מיד״
״אני בבית הספר... הלכתי לאיבוד-״
חוטפים לי את הטלפון מהיד, וזה הוא. דין. אני כל כך שונאת אותו עכשיו
״שלום לך גברת לורה, זה דין. מצאתי את תמר משוטטת..״ אני מנסה לגנוב לו את הטלפון חזרה אבל הוא גבוה ממני ולא נותן לי
״כן אל תדאגי, אני אחזיר אותה הביתה.. ״ חמור
״כן היא קצת שלומיאלית לא נורא״ הוא צוחק, בן אלף ממותותתתת! אני ארצח אותו, אני עדיין קופצת עליו כמו קופיפה מה ספארי שיחזיר לי את הטלפון שלי.
״אימא שלך כזאת מקסימה״ הוא מחזיר לי את טלפון
״שונה כל כך ממך״ לך ל...
״בלתי נסבל״ אני אוספת את הדברים שלי והוא צוחק
״קדימה בואי אני אקח אותך״
״כמו שאמרתי לך, אני-״
״כןכן שמענן תא מעדיפה להיות עם כל החיות מאשר להיות דקה איתי. בואי כבר״ אני. שונאת. אותו.
הוא יוצא מהכיתה, ואני כאילו הולכת בעקבותיו, מתקדמים לכיוון היציאה..
הוא הולך לאוטו שלו, יש לו אוטו מסוג פרארי, היא בצבע שחורה... זו פעם ראשונה שאני רואה מכונית כזאת יקרה... לתום יש רק מכוניות גדולות או ג'יפים ..
בכלל לא טורח לפתוח לי.
״נו כבר תעלי!״
״לא.״
אני ממשיכה ללכת לכיוון בתחנת אוטובוס שראיתי שהיא קרובה לפה
״אלוהים היא כזאת בלתי נסבלת, הכל קשה איתך תגידי?״ הוא אומר ומעביר את ידו בשיערו השחור
״כן. עוף מפה״
״לעזאזל תמר יש לך חמש דקות להכניס את התחת הקטן שלך לרכב שלי, ולא אני אעשה את זה ואני נשבע לך שאת לא תאהבי את זה בכלל״ הוא נוגע בי והוא מאבד את החבר הקטן שלו לנצח אני נשבעת
״אמרתי. לא.״ אני מבטאת כל מילה באיטיות.
״אלוהים... את הבחורה הכי מאתגרת שאני מכיר״
״אתה היצור הכי מאתגר שאני מכירה״
״בלתי נסבל״
״משוגעת״
״חמור״
״ראש חלול״
זה נראה שאנחנו יכולים להמשיך לנצח ככה, עם הקללות... יש לי עודף כאלה.
הןא עוצם את עיניו ולרגע אני חושבת שהוא באמת יקיים את האיום שלו, ויגרור אותי מהתחת וישים אותי ברכב..
אבל הוא פשוט עוצם את עיניו ופוקח אותם, והולך לתא נוסע ופותח את הדלת,
״בבקשה תעלי לרכב.״ אני שוקלת להסכים... כאילו ממש.. אבל... ״לא״ אני אומרת. וואו אני עקשנית
״זהו נשבר לי״ הוא מזנק עליי במהירות לפני שאני מספיקה למצמץ ושם אותי באה ונועל אותי שאני לא אצא
הוא עובר לפני הרכב ונכנס לתא הנהג.
״תחגרי!״
״לא רוצה״
הוא נושם עמוקות, ואני תוהה אם הוא יכה אותי...
במקום זה, הוא מתקרב אליי ממש ואני חושבת שהוא ינשק אותי, הלב שלי כמעט עוצר..
והוא חוגר אותי... אפילו אחרי שנשמע הקליק של החגורה, הוא כל כך קרוב אליי.. אני לא מסוגלת להפסיק להסתכל בעיניו ונראה שגם הוא לא מפסיק להתבונן בי.
זה רגע קסום.. מלא חשמל.
אני מרגישה את הזרמים בגופי מאיימים לצאת... אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ... הלב שלי פועם בחוזקה.
״סע כבר״ אני יורה לפני שאני אעשה משהו טיפשי... ׳כמו לנשק אותו?׳ תשתוק כבר מוח.
הוא מתרחק ממני, ונוסע
״לאט!!! אני לא רוצה למות היום״
״את לא. אני נוסע בזה לא מהיום..״ אלוהים המהירות של הרכב, אני עוצמת את עיניי לאורך כל הנסיעה.. אני בטוחה שעוד רגע אשמע טאק, שדפקנו רכב.. אבל לא.
אני פוקחת את עיניי, הוא כל כך מרוכז בנהיגה שלו.. הוא נראה כל כך בטוח בעצמו.. כזה סקסי. אל יווני.
״לא אכפת לי כמה זמן אתה נוסע בטרנטה הזאת, תאט!! או שאני נשבעת באלוהים שאזרוק את עצמי לעבר לכביש..״
״את לא תקראי לה טרנטה״ אלוהים יש לי עסק עם דפוק
״זה רכב אתה יודע לא בחורה״
״תשתקי״ אני פורצת בצחוק והוא גם צוחק.. אני חושבת שזה הרגע היחיד שבו שנינו צחקנו
״אתה מטורף.. אבל באמת בבקשה תיסע לאט יותר״
״את סומכת עליי?״
״לא״ הןא נאנח אבל מאט
הוא עוצר ליד הבית שלי
״הייתי אומרת לך תודה, אבל אתה הכנסת אותי למצב הזה״
״בכיף שיהיה לך יום סביר פלוס מינוס״ דין המזדיין. אני יותאת מהרכב שלו והולכת לכיוון הבית שלו ואימא שלי מחכה לי בכניסה , היא נראית מעוצבנת.
״ז.. זה הרכב שלו???״ אימא שלי היא ממש פאן גירל.. היא אוהבת מכוניות יוקרתיות.
״כן..״
״וואו הוא כזה חתיך.״ אני מגלגלת את עיניי
ואני עולה חדר שלי אחרי שהיא חוקרת אותי ארוכות עליו.. האי יודעים מה אומרים? גבר שמשקיע במכונית זה כדי לפצות על משהו שאין לו...
אני עולה להתקלח, ומתלבשת בפיגמה שלי.. מוחי נודד לדין..
אלוהים איל עם הגישה הזאת יש לו בחורות על ימין ועל שמאל.... הוא בלתי מסבל, מתנשא, שחצן, אכזרי, רשע. ואיך אפשר לסבול אותו בכלל?
אבל, זה לא שהוא באמת צריך לדבר או לומר משהו כדי לגרום לבחורות ליפול...
זה פשוט קורה.
כמו שהשמיים כחולים או הדשא ירוק... הם פשןט נופלות לרגליו כמו זבובים...
אין סטנדרטים גבוהים לבחורות של ימינו.. אבל מי אני שאשפוט? אני כל כך רציתי לנשק אותו במכונית.. ואני יכולה להישבע שראיתי בעיניו הבזק שגם הוא רצה... גם אם זה היה קצר כל כך....
מאיפה היו לי כוחות לדבר... הרגשתי שאני מפסיקה לנשום.
שאני רק רוצה לטפס עליו ברכב ושיגרום לי לשכוח את שמי.
אבל לא, פאק אני אמורה לשנוא אותו, אני אמורה להרגיש אליו שנאה ודחייה. אבל לא, אני אפילו לא יודעת איך לאיית את מה שאני מרגישה את זב.. את החום שמתפשט לי בחזה.. את העובדה שאני כל כך מסמיקה עכשיו, ואני ורודה כשאני חושבת עליו.
לא, אני לא יכולה ליפול עליו. אני לא יכולה להתאהב בו.
אני ממשיכה לצייר, במחברת הספירלה שלי את הציור של דזדמונה.. הוא כמעט לקראת סיום.. נשארו לי ממש טאצים אחרונים.
ואני אמשיך אותם כנראה מחר..
הזמן עובר במהירות כשאני מציירת.. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם. תמיד ידעתי את זה.. כבר בגן ששאלו אותנו מה היינו רוצים לעשות... חלק מהתשובות היו אסטרונאוט, טייס, מפורסם...
שלי היה, ציירת.
״תמר, ארוחת ערב״
אימא שלי קוראת לי מלמעלה ואני יורדת למטה..
תום והיא יושבים בשולחן, לעזאזל הם נראים כל כך מאוהבים בעולם שלהם.
מעניין טותי לדעת אם אל אבא שלי היא גם הרגישה ככה... אם היא גם הייתה מאוהבת כמו שהיא עם תום..
אם אבא שלי אהב אותה..
עד היום אני סקרנית לדעת איך הוא נראה... הןא היה דומה לי? תמיד אמרו לי שאני לא דומה לאימא שלי, חוץ מה תווי פנים.. זה הדבר היחיד שקיבלתי ממנה.
האם קיבלתי ממנו משהו? לפני כמה ימים היא אמרה לי שקיבלתי את חוש הצדק שלו, שכמוהו גם אני מגנה על אנשים.
על החלשים בעיקר.
זה מחמם לי את הלב, כי זה מה שחשוב.. מה שיש לנו בפנים, שצריך להיות מוקרן בחוץ.
אני רוצה להאמין שאבא שלי היה בנאדם טוב, ושהוא אהב אותה.. ואם הוא לא בעולם הזה אז אני רוצה להאמין שהוא רוצה שהיא תהיה מאושרת.
כמו שהיא עכשיו..
״תמר כמה טו שהצטרפת אלינו..״ הוא אומר
״אנחנו נעשה טקס חתונה, לא גדול מדי פה בחצר.. אנחנו נזמין כמה חברים וזהו..״
מעניין אם אני צריכה להתלבש כמו ליצנית
״וכמובן שקניתי לך שמלה.. את תיראי כמו נסיכה.. כל החברות שלי החמיאו על כמה את יפה...״ אני מגלגלת עיניים, מעניין אותי מאוד
״יפה כמו אימא שלה״ אלוהים, קיטשיות איכס.
אני חושבת שהצטברה לי בחילה שתספיק לי לכל החיים, אני חייבת להקיא.
והם מתנשקים, ואני מסתכלת הצידה.. לא הבנתי למה עושים ארוחות אם הם שקועים בעצמם?
אני שוקלת אם לציין את העובדה שיש לכם חדר, ואני לא רוצה ולא צריכה את הדמיון הזה בראש שלי...
יופי עכשיו עשיתי לעצמי בחילה.
״אני שמחה בשבילכם״ אמי יותר רוצה להקיא, אבל כן זה גם מסכם את תחושותיי לערב זה.
״סליחה תמר, טיפה שכחנו איפה היינו״ כן אני רואה את היטב אדוני.
מגישים לנו את האוכל, ״זה בשבילך״ מרי אומרת לי
אני נותנת בה מבט, זה עוף פאשווארי. הייתי אוכלת את זה הרבה בלונדון בהפסקת צהריים.. זה פרגית ששמו עליה תיבול אדום חריף, מין סוג של צילי הודי כזה... זה אחד הדברים הטעימים שאכלתי.. אבל החסרונות בזה, שאחרי שאוכלים את זה הידיים שלי נראות כאילו רצחתי מישהו הרגע.
גם אם אתה אוכל עם סכום..
״וואו תודה!״ מרי שולחת חיוך לתום.. ואני קולטת.
הןא עשה את זה בשבילי? ואימא שלי מהנהנת לשאלה שלי שלא נשאלה בקול.
ארחי שמרי הולכת, ״תודה תום אני ממש מעריכה את זה״
״אין לך על מה תמר״ אני מחזיקה תא ידו לעוד כמה רבעים..
בשתיקה, בלי צורך לומר דבר.
אף אחד לא עשה שום דבר כזה בשבילי, אף אחד לעולם לא דאג לי מלבד אימא שלי..
אני מודה, אף פעם לא אהבתי מתנות.. ואימא שלי תמיד הייתה עסוקה בעבודה.. אז שכנעתי את עצמי שזה בסדר ובדיוק ככה זה צריך להיות,
אבל זו הרגשה כזאת נעימה בחזה, החום והרוך שמתפשט לי בחזה..
שחשבו עליי, שמישהו דאג לי ורצה שיהיה לי טוב. רוב הזמן אני באמת בנאדם ציני עד כמה שאפשר.. אבל זה נגע לי ללב.
אני קמה לחבק אותו מאחורה, ידי מסביב לצוואר שלו.. ונראה שהוקל לו
אני שואפת את הריח ובצורה מוזרה, זה מרגיש לי בית.
ממש בית.
״באמת תודה״
״תודה לך״ הוא אומר לי ואני טורפת את העוף שלי.. כל כך התגעגעתי לאוכל שאני אוהבת ומכירה, ואני נזכרת במסיבה בשישי....
״אמי יכולה לצאת למסיבה ביום שישי?״ שפתיה של אימי מתעקלת היא לא אוהבת שאני יוצאת למסיבות ולכן בלונדון מיעטתי כמה שיותר, גם כי לא היה לנו כסף מיותר וגם כי אימא שלי דאגה לי מאוד.. יותר מדי.
היא מסתכלת אל תום...
הוא מחליט?
אני גם עושה כמוהה ומסתכלת אליה חזרה, אחרי הכל היא אימא שלי לא הוא..
״בסדר. אבל תחזרי מוקדם״ החא לבסוף אומרת
״תודה״ אני לא בטוחה אם אני שמחה ללכת או לא... פתאום זה צץ במוחי.. מעניין מאיזו סיבה.
״תמר, סיימת כבר את עת להרוג?״ תום שואל כשאני מסיימת לאכול
אי כן.
״כן... היה קשה נורא.״ הוא מהנהן
״תהיי מעוניינת בעוד ספרים?״ אני מחייכת אליו
״בהחלט אבל כרגע אני עוד צריכה לנתח את מה שקראתי שם.. לעכל את זה אתה יודע..
אבל תרשה לי להמליץ לך על ספר מתח שקראתי...״
כולו אוזן
״משפט חוזר, זה ספר ישראלי של ליעד שוהם. הוא בא להרצאה בלונדון והוא פשוט תפס אותי..״
״מעניין. על מה זה?״
״אם אספר לך זה יהרוס הכל, זה פשוט ספר מצוין ממש טוב שמספר על מה הפרקליטות לפעמים מטייחת ומסתירה מהציבור כדי לכסות על היעדר עבודה שלה״ ותום מחייך
״כן לצערי זה כבר לא סוד שהפרקליטות לא יודעת לעשות את העבודה שלה.. תראי את משפט נתניהו כבר 7 שנים. וכל פעם הם נופלים מחדש.. לא יודע מה יהיה שם בסוך״ תום מעלה את המשפט של ראש הממשלה....
״אבל אקרא את הספר בהזדמנות..״
״ואתם יוצאים לירח דבש אחרי החתונה?״ אימא שלי מהססת, למה שאלתי בכלל.. אמי יודעת שלא.
״לא. יש לתום מלא עבודה, וגם לא נשאיר אותך לבד..״ אולי באמת לתום יש עבודה אבל אני יודעת שאימא קלי חרדה להשאיר טותי לבד.. היא עדיין בטראומה. 17 שנה אחר כך והיא עדיין חושבת שאני ילדה קטנה.. אבל כן, אני תמיד אניה התינוקת שלה.

אני עולה לחדר שלי.. אני עייפה ..
אני עוצמת את עיניים.. עולים בי כל אירועים היום.. בזה אחר זה..
אני ננעלת וצורחת על דין, דוא מעצבן אותי, אני מעצבנת אותו...
מה יהיה?