תפוז מכני

פרק 60

זה בן.
החבר הראשון שלי בלונדון..
״בן??״
״תמר.. מה את-״ הןא מופתע לראות אותי.. הוא עוצם את עיניו ופותח אותם שוב.
״מה את-?״
״מה אתה?-״ אנחנו מדברים ביחד, ואז צוחקים.
״סליחה״ אנחנו אומרים שוב, ביחד. הוא בא לתת לי חיבוק.
״אני לא מבין מה את עושה פה.. מה שינית את הסצנה שלך כשעברת לישראל?
מסיבות, עושר, מותרות.. מה פגשת מיליארדר?״ הוא סורק אותי, נראה שהוא מתרשם
מה?
״מה לא-״ בשנייה שבן מתקדם לתת לי חיבוק, הוא עף על הרצפה.
וזה לא השומר העייף שהופקד עליי-לא ולא.
זה פאקינג דין.
כמו דרקון הוא מזנק עליו, ונותן לו מכות נמרצות.
אני לא מבינה מה הולך פה, עד שאני רואה את בן שרוע על הרצפה ודין מעליו נותן לו אגרופים.
״היי תעזור לי! תפסיק את זה ביניהם!״ אני אומרת לשומר המפהק, שחוזר למקומו.
אני רואה את יריב ואדם, שפשוט מסתכלים עליהם.
צופים באירוע..
דין שובר לן את האף, לעזאזל דווקא היה לו אף נחמד.
״הוא משוגע.״
״תעזרו לי להפריד ביניהם!״ אני צועקת
״תודה תמר, אבל אני מעדיף להתרחק ממלכודת המוות שהיא החבר שלך״ אדם מגחך.
אבל מה אני אמורה לעשות?? לתת לו להרוג אותו??
״תתקשר לאמבולנס.״ אני אומרת, ונכנסת ביניהם.
״דין תפסיק כבר!״ אני צורחת, וכמה שניות לפני שהאגרוף שלו נכנס בפנים שלי, הוא עוצר, קם.
בן מאחורי, מעולף.
״מה לעזאזל את עושה?? הייתי יכול לפגוע בך! הוא רצה-״ הוא מתנשם ומתרחק כמה צעדים.
״תמר.. אני..״ אני מסתכלת לעבר בן, לעזאזל הוא נראה רע. אני בודקת לו דופק.. או לפחות מה שנראה לי שזה נמצא..
הוא חי.. תודה לאל.
הוא פוקח את עיניו באיטיות..
ואני עוזרת לו לקום, נשארת איתו עד שהאמבולנס יגיע.
לעזאזל הוא מדמם מהאף, ויש לו כמה צלקות בפנים.. ואולי גם בגוף.
אני לא בטוחה..
שיערו של דין פרוע, הוא נראה חסר פגע.. בו לא הספיק בכלל להחזיר לו.
הוא רק מסתכל עליי.
״אתה בסדר?״ אני שואלת את בן.. איזה שאלה מטומטמת זה.
״תמר תתרחקי ממנו, בואי לפה.״ דין מתקרב אליי ולוקח את זרועי..
״תעזוב אותי!״ אני מרחיקה אותו ממני, גורמת לדין לאבד את העשתונות.
״כ-כן.  את מכירה אותו?״ בן שהתעורר מסתכל עליי בתדהמה.
אני לא עונה,
״לעזאזל איך?? ממתי? איך אימא שלך נתנה לך לצאת עם מישהו מכנופיה??״ בן צועק
״תשתוק כבר.״ אני אומרת, יחסית למישהו פצוע הוא לא סותם את הפה!
מה הוא עושה פה בכלל??
דין מתקרב ואני נעמדת ביניהם, כחוצץ.. חושבת שהוא רןצה להמשיך את מה שהוא החל.
אבל לא. הוא פשוט תופס אותי ולוקח אותי אליו.. רחוק מבן.
הוא עוטף אותי בזרועותיו..
״מי זה תמר???״ קולו קשה, חזק.
״בן.. הוא היה החבר שלי מלונדון..״ אני יודעת. אולי לא הייתי צריכה לומר מה מעשיו של בן בחיי בעבר... אבל אני חושבת שעדיף תמיד לדבר עם האמת. זה יכול לחסוך כל כך הרבה אי הבנות.
״מה הוא עושה פה??? תמר!״
״אני.. אני לא יודעת.. בחיי שאין לי מושג..״
״את לא הזמנת אותו לפה?? את עדיין מאוהבת בו??״ הוא משחרר אותי מחיבוקו
״מה?? לא.״ איך הוא בכלל יכול לחשוב..
אני מבולבלת.. למה הוא בכלל פה? בכלל לא חשבתי על זה.
תוך כמה דקות ספורות האמבולנס מגיע.. ״אני אלך איתו, אני צריכה לוודא שהוא בסדר.״ אני אומרת ומנסה להתקרב לאמבולנס.
״לא. את באה איתי.״
״אבל-״ ודין פשוט מעלה אותי על כתפיו ואנחנו הולכים לרכב שמחכה פה ממול.
הוא לא טורח להיפרד מאבא שלו או מאדם. הוא מרןכז רק בי.
מה יש לו? הוא מקנא?! בבן? זה כל כך מגוחך.
הוא מכניס אותי לרכב, חוגר אותי ונכנס לתא הנהג..
הנסיעה עוברת בשקט, אני לא מעוניינת לדבר איתו והוא גם כועס עליי.. ושוב אני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר?
אני זו שצריכה להיות כועסת.. הןא פאקינג שלח לבית החולים מישהו שרק היה קרוב אליי.. טוב והיה הבן זוג שלי..
אם אני היית עושה את זה לכל אחת שהייתה רק קרובה אליו.. האמינו לי שהיה אפיסת מקום בבתי חולים לא רק בארץ אלא גם בעולם.
אנחנו מגיעים למלון,
אבל אני לא מחכה לו.. אני הולכת ישירות לחדר.
איזה יום מחורבן.
״תמר.״ הוא אומר אחריי אבל איי לא מקשיבה לו.. אני נכנסת לחדר, יש לי מםתח משלי.
לוקחת בגדים להחלפה, וכל מה שאני צריכה למקלחת מהירה, והולכת וסוגרת את עצמי שם. נועלת את הדלת.
״תמר!!!״
״תפתחי לי!!!״ הןא ממשיך לומר.
אני פותחת את הברז של המים במקלחת, כדי לא לשמוע אותו.
אני נושמת ארוכות, פושטת את בגדיי, את העגילים האלה.
אני מתלקחת, נותנת למים לשטוף את עצמי. לפני שאני אתקרב אליו. אין לי כוחות. אני מרגישה כל כך עייפה.
אני כבר לט שומעת אותי מתדפק על הדלת, הוא הלך?
אני לובשת חולצת טי קרופ לבנה וטייץ נייקי שחור.
אני יוצאת כשבידיי נמצאים הבגדים של הערב..
אני רואה את דין שקוע בעייפות על הספה, הוא אפילו לא טרח להוריד את החליפה..
הגקט השחור על הרצפה, ושניים-שלושה מהכפתורים העליונים פתוחים..
הוא נראה כל כך סקסי ומסחרר ככה..
״תמר.. אני אוהב אותך.״ הוא ממלמל.
אוף אני מרגישה רע.. אני רוצה להיות בזרועותיו, שלו שוב.
אבל אני כועסת עליו יותר מדי כרגע..
אני לוקחת את השמיכה מהמיטה ושמה אותה עליו.. אני שוכבת על המיטה עם פנים אל המרפסת, לא רואה אותו מאחוריי..
אני עוצמת את עיניי קלות..