תפוז מכני

פרק 22

השיעור נמשך לאיטו, והמורה בוחרת להתמקד בג׳יין אייר של שרלוט ברונטה.
הספר שאני קוראת..
״תמר, דין דעות לפני שאני מתחילה?״ הו כן בהחלט.
דין צופה בי בציפייה, אין לו מושג לדביל.
״היא מטומטמת.״ דין אומר, ואני מרגישה את העצבים שלי רצים במקום.
״לא היא לא. ותקפיד בבקשה לדבר יפה על דמויות ספרותיות שכבר לא יכולות להגן על עצמם!״ אי אומרת בלי להסתכל עליו
״אין צורך שהם או הסופרת שכתבה את זה תעשה את זה, את עושה את זה היטב למענם.״ אני עוצרת את עצמי לא להרביץ לו
״תמר! דין! שפה!!!״
״דין, מכיון שהתחלת.. בוא תמשיך.״
״אז כמו שאמרתי, ג'יין אינה יודעת להגן על עצמה. היא מקבלת על עצמה כל יחס לא משנה אם זה התעללות או התנהגות שלילית, היא מוכנה לקבל על עצמה את כל זה רק כדי לקבל יחס מהמשפחה שלה.״ לא להרביץ לו, לא להרביץ לו.
״אבל, זה בכלל לא כל הבעיה שיש לי איתה.״ הוא ממשיך,
״היא עוברת רק סבל ואבידות של אנשים שהיא אוהבת ובכל זאת היא מוצאת כוחות כדי להמשיך להיות חיובית, היא אישה שיש לה חלומות, ציפיות מהחיים.. ועל זה אני מעריך אנשים.
בכל מקרה, היא מגיעה לבית משפחת רוצ'סטר, ושוכרים אותה כאומנת לאדל, בת חסותו של בעל הבית.
אדוארד וג׳יין מכירים זה את זה ומתאהבים..״
״ובכל זאת הוא חיזר אחרי מישהי אחרת!״ אני מפריעה לו באמצע
״העמדת פנים תמר העמדת פנים״ הוא מטעים את שמי בלשונו
״הוא מודה שחיזוריו אחרי האישה ההיא , הם אך ורק כדי לעורר את קנאתה של ג'יין, ומתוודה על אהבתו כלפיה.״ אני לא מאמינה שהוא סיפר לי את העלילה!! חתיכת מניאק.. אבל אני מביטה בעיניו שמסתכלות עליי, ואני רואה משהו יותר עמוק, יותר חד. זה היה אליי?
״בין ג'יין לאדוארד קיים פערים ענקיים. לא רק ההבדלי מעמדות, האמת משחקת גם תפקיד חשוב לאורך כל הנובלה.
אדוארד אינו כנה איתה לגבי סודותיו, או מי שרף אץ הבית ובכך ג'יין הצילה את חייו..
גם הפער גילאים בין ג׳יין לאדוארד.
הרומן הזה עוסק באהבה ואחריות, וללא ספק גם קונפליקט, בין יושרה אישית לבין רצון למלא אחר רצון אחרים.״ דין מסיים ועוצם את עיניו, וכשאני באה לנזוף בו על כך שסיפר לי את הכל.
״תןדה דין, זה היה מקסים.״
״אני לא מאמינה שעשית לי את זה.. הרסת לי כל הספר! חמור״ אני אומרת בלחש לאוזנו
״את ממש יפה כשאת כועסת שתדעי.״ זה כל מה שהוא אומר לי ואני מרגישה צורך לשבור עליו משהו, כמו שאן עשתה לגילברט המסכן.
אוף חמור!!
נגמר השיעור, והמורה מתקרבת אליי..
״תמר אם את מעריצה של הספרות האנגלית, אני מאוד ממליצה לך לקרוא את ספריו של תומס הרדי. ישנה חנות ספרים ברחוב יהודה הלוי, דרום תל אביב..
יש שם חנות ספרים מדהימה, עם כל המהדורות הישנות.״ היא אומרת
״באמת? אני מאוד אשמח.. יש לי רק את של ג׳יין אייר שעדיין לא סיימתי לקרוא..
אמך קוראים לחנות?״
״ביירון.״ אני מהנהנת וכותבת את זה בטלפון שלי.. אני אבקש מאימא שלי לקחת אותי היום כשאני אסיים בית ספר
סיימתי את היום, ואני שולחת הודעה לאימא שלי.. אבל היא לא עונה. היא שלחה לי הודעה מוקדם יותר שהיא נכנסת לטיפול בספא.
שיט... אוף אימא!
אולי אני אסע באוטובוס לחמות ספרים? נשארה לי כסף האמת בגלל שדין לא נתן לי לשלם על הסלט...
מורידה אפליקציה מוביט, וכותבת את המיקום.
אוקיי שני אוטובוסים, זה לא כזה נורא נכון?
מה כבר יכול לקרות לי?
אני הולכת לתחנה, ועולה על האוטובוס.. אחרי נסיעה בת שעה כמעט, אני מגיעה לרחוב יהודה הלוי.
השכונות לא נראות מוכרות בכלל ממה שראיתי מבעד לחלונות.. זה כמו להיות כמעט בעולם אחר.
מדהים, זה אותה עיר.. תל אביב. אבל שני עולמות.
אנשים מסתכלים עליי מוזר, כן זה בטח בגלל התלבושת המגוחכת שלי.. באמת הייתי צריכה ללכת הביתה ולהתלבש בצורה יותר נורמטיבית לבני אדם.
אני לא יכולה להוציא את ההרגשה ממני שעוקבים אחריי.. די זה פאקינג שטויות, מי המשועמם??
אני ממשיכה ללכת ואני מגיעה למקום.. חנות ספרים ישנה, השלט שלה עף ממזמן, אבל כתוב לי שזה נמצא פה.
״שלום?״ אני נכנסת
ומופיע איש מבוגר, הוא קם מהכיסא
״שלום, ילדה.״
״היי... אני מחפשת ספרים של תומס הרדי.. יש לך?״ אני שואלת, הןא איש מבוגר, יש לו מקל הליכה וזקן שמגיע עד לחזהו.
הנראות שלו טיפה מפחידה אותי, אבל העיניים שלו חכמות.
רואים שהוא ראה הרבה בחיים..
העיניים שלו יותר מחכמות, הייתי אומרת שהם מלאות בטוב לב.. הדברים שאני מספרת לעצמי.
״בואי ילדה, בואי איתי אני אראה לך.״
״תידה אדוני״
לא לא, פה בישראל כולנו חברים. אני אלכסיי.״ אני לוחצת את ידו ומחייכת אליו.. הוא כל כך אדיב.
״הנה. אני ממליץ על טס מבית דרדוויל..״ הוא מראה לי ספרייה פאקינג ענקית של גדולי המחזאים הבריטיים.
משייקספיר ועד לברונטה.. כולל של תומס הרדי ואוסטן ודיקנס ועוד סופרים רבים אחרים.
״וואו זה מרהיב״
״אכן ילדה, אני אוסף אותם במשך שנים רבות.. ועכשיו אני מוכר כי צריך להתפרנס..״ הוא צוחק ואני צוחקת לדבריו..
״הם כל כך יפים...״ אני מושיטה את ידי ויוצא לי הספר טס מבית דרדוויל.. סיפור עצוב... על ילדה שרצתה לטרוף את החיים אבל החיים טרפו אותה.
היו לה כה תקוות ואשליות, ובן תפנוקות עשיר אנס אותה ובכך הרג את כל חלומותיה, ועד שהיא משקמת את עצמה... היא מתאהבת באחר.. אבל בגלל שהיא לא הייתה ׳טהורה׳ כמו שחשב, הוא משליך אותה לזבל.
אהבה זה כזה דבר טיפשי.
״תודה, כמה זה עולה?״
״150.״ וואו, יש לי בול.
״בסדר.״ אני מושיטה לו את הכסף..
״תודה.״
״באהבה ילדה, תבואי שוב.״ שמה את הספר בשקית ויוצאת, אני מופתעת שכבר חושך.. השעה שבע בערב.. באצת ביליתי כל כך הרבה זמן בחנות הספרים??
הטלפון שלי רוטט מרוב הודעות שהוא קיבל.
ובראשם: אימא שלי.
׳תמרי.. איפה את??׳
׳סליחה שכחתי שאני צריכה לקחת אותך..׳
׳ברח לי מהמוח..׳
׳תמר?? אני מודאגת. בבקשה תתקשרי אליי׳
אני מתקשרת אליה מיד, ״תמר????״
״אימא אני בסדר, הלכתי לחנות ספרים...-״ אני ממשיכה לדבר אבל הטלפון שלי לא מגיב.. שיט נגמרה לי הסוללה.
אוי... לא חשבתי על זה בכלל.. איך? מה?
רגע, אני אנסה לחזור על הצעדים שלי.. חמה באמת לא השארתי סימן? סימן? מה אני עמי ותמי?
איך אני אמורה לחזור הביתה..
אני ממשיכה ללכת, ״היי רןצה לבלות איתנו?״ לא לדבר איתם, לא להסתכל עליהם.. להמשיך ללכת פשוט.
״תראה איזה סקסית היא... איך בא לי אותה..״ הוא אומר את זה  לאחד החברים שלו, הם נמצאים בצד השני של המדרכה
״אנחנו רק רוצים לבלות... להנות. את לא רןצה?״ אני אפילו לא מסתכלת לכיוונם, רק למטה. אני ממשיכה להסתכל למטה ולהמשיך ללכת, אני עוד כמה דקות בטח אגיע לתחנה ואני אהיה בבית, אני אפילו לא אזכור אותם מחר..
״שוויצרית מה? חכי.״ הם עוברים למדרכה שלי, ואני מתחילה לרוץ כל עוד נפשי בי
״בת זונה..״ הם רצים אחריי ואני מגיעה לכביש בלי יציאה..
אני לכודה ביניהם
הם מתקרבים אליי, עוד שני בחורים שלא שמתי לב אליהם הצטרפו...
הם כל כך קרובים אליי שאני מצליחה להריח את הבל פיהם.. הפה שלהם מסריח מאלכוהול
״את כל כך יפה..״
״אל תיגע בי..״ אחד מהם נוגע בשיערי
״פאקינג יפהייפיה.״ אני בועטת באחד מהם בביצים.. ופתאום באיזה נס.. אין לי מילה אחרת לתאר.. מגיע אוטו מסוג למבורגיני.. אני מתפללת שזה לא עוד חבר שלהם.
יוצא מהרכב, הבחור היפהפה שלי שעדיין לבוש בבגדים של היום בבוקר.
הם יפגעו בך דין, תלך! מטורף!
״תתרחקו ממנה״ הוא אומר, ומספיק להם רק להסתובב אליו, הוא נותן בהם מבט רצחני.
״היא שלך? סליחה..״ אחד מהם רץ ממש ליד דין, וזה מספיק שדין ייתן לו מכות שהוא מדמם באף והוא שוכב מעולף על הרצפה.. דין לעומתו אין לו מכה אחת בגופו, רק פרקי אצבעותיו טיפה חבולות.. הוא כל כך יפהפה.. הוא לא מתקרב אליי.. רק הדם שבידו מערער על השלמות שלו.
״כנסי לרכב.״ אני לא חושבת פעמיים ועושה את זב.. לפני שעוד אידיוטים כאלה יגיעו משום מקום
הןא מסתובב אליי, ומבטו עדיין רצחני כשהיה, אני לא יודעת מה לומר אן מה לעשות..
הוא הולך בצעדים איטיים אל האוטו. והוא נוסע משם, לא מביט בי אפילו פעם אחת.. אני שמה לב שהוא מחזיק את ההגה בצורה חזקה והוא לוחץ על הדלק כאילו אין מחר
״דין, בבקשה תאט.. אני מםחדת״
״כדאי שתחגרי חגורת בטיחות..״ זה מה שהוא אומר מבלי להביט בי.. מה?
״תסיחי אותי, תדברי על שטויות. תעצבני אותי.. הכל כדי שאני לא אחשוב לחזור לשם ולרצוח אותם..״ הוא עוצר באיזה רמזור אדום ואני יודעת היטב מה לעשות, אני מסובבת את ראשו אליי שיסתכל בי ומנשקת אותו בקדחתניות, הלשונות שלנו מתנגשות ואני יודעת שהוא לא יסרב לי, או ייסוג מהנשיקה.
אני נוגעת בפניו, מעבירה את ידי על שיערו המסודר בצורה מושלמת..
״נו, עבד?״ אני אומרת כשאני מנתקת אץ כנשיקה..
הוא לא אומר דבר, כלום. ואני אובדת עצות.. הוא עוצר את הרכב מול מסעדה.
״צאי מהרכב״ מה? אבל.. איך?
״אני יכולה לפחות להתקשר לאימא שלי? שטני הסדר? שתבוא לקחת אותי?״ הוא מביט בי בצורה כל כך רצחנית, אפילו יותר ממה שהוא הסתכל על הבחורים האלה מקודם.
וכשאני חושבת שהוא ייקח אותי מהרכב ופשוט יזרוק אותי לכביש, הוא מוציא את הטלפון שלו ומתקשר..
״דין?? תמר נעלמה.. אני לא מוצאת אותה בשום מקום..״
אימא שלי נשמעת ממש רע, היא בכתה?
״היא איתי, אני לוקח אותה לאכול ארוחת ערב.״
״באמת? תודה דין, אלף תודות. אין לי איך לפצות אותך על זה..״ היא אומרת ואני שומעת את ההכרת תודה בקולה
״את לא צריכה״ הוא מנתק. ושם את הטלפון בכיסו
מה הלוז עם הבנאדם הזה???
ולפני שאני יודעת מה הדבר הבא, הוא יוצא מהרכב ופותח לי את הדלת.. ״צאי.״ הוא אומר. אני עושה כדבריו, והוא מושך אותי לכיוון המסעדה
לא. תגיד לי לעזאזל מה קורה... איך ידעת איפה אני? למה אתה מתנהג אליי ככה??? אני נשבעת שאם לא תענה לי אני אלך מפה!״ אני עוצרת ומסרבת לתת לו להמשיך להתקדם, אבל זה לא היה רעיון כל כך טוב, כי הוא פשוט מעמיס אותי על כתפיו כמו איזה סחורה
״אתה פאקינג גורילה!״ אני צורחת עליו וכולם מקשיבים לנו ומסתכלים עלינו..
״היי כן אני אשמח לתא פרטי.. כן השם זה דין צ׳ילטון.״ הוא אומר
״כן בוודאי בוא אחריי״ המארחת מובילה אותו והוא הולך כשאני על כתפו, ידו על אחורי ממקמים אותי למקומי.
״תקראו למשטרה..!״ אני צועקת ואנשים לא מזיזים אפילו יד
הוא עוצר, וכשאני חושבת שהוא עומד להוריד אותי, ״אני רוצה להזמין רביולי 4 גבינות ברוטב רוזה וסטייק.
תמר מה את רוצה לשתות?״ את הדם שלך.
״תמות!״
״קולה יהיה מצויין.״ מניאק!!!
המלצר מניד בראשו ומתנדף משם
הןא מוריד אותי ישר לתא, ומתיישב לידי, ואין לי אפשרות לברוח.
״חמור! פסיכופת! אני רוצה הביתה!״ אני אומרת לו ומשלבת את ידיי
״תחליטי. את רוצה הביתה או תשובות לשאלות ששאלת בחוץ?״ הןא אומר, מגרד את ראשו
״שניהם!״ אני אומרת, מורידה את טוני
״הייתי בסביבה..״ אני קמה ללכת
״טוב בסדר, תירגעי. עקבתי אחרייך טוב?״ פאקינג ידעתי, פאקינג ידעתי שהמטומטם הזה עקב אחריי.
״אני מוצא את זה מאוד קשה להתרחק ממך.. קשה לי להיות רחוק ממך ולא לגעת בך תמר.. אני רוצה...-״ הוא מפסיק לדבר ומוריד את ראשו
״את מהפנטת אותי, אני נמשך אלייך יותר ממה שאני מודה בפני עצמי.. והייתי חייב לוודא, לבדוק פשוט שאת בסדר. וכל עוד היית בטוחה לא התקרבתי..״ הוא מסיים.. ואני נדהמת ממילותיו. הוא... הוא נמשך אליי? פאק הןא עקב אחריי??
אני לא יודעת... אני לא יודעת מה לומר בכלל.
״למה אתה מתנהג אליי ככה?״ זה מה שאני מצליחה לומר..
אלוהים היה לי כל כך זמן לחשוב על משהו הגיוני להגיד.. אבל לא, זה מה שיוצא לי מהפה.
״הלוואי שיכולתי אחרת. זה נהיה מאוד קל עבורך שיישרף לי הפיוז.
אני לא יכולתי להשאיר אותך לגורלך עם הבחורים האלה..״
״מה הם רצו ממני בכלל? אני לא מכירה אותם....״ אני אומרת ומבטו נותן לי תרחיש קטן להבין מה הם רצו ממני... חיות. אפילו לא זה..
אני מורידה את מבטי לאצבעותיי הסבוכות זו בזו.
״כל כך דאגתי לך.. פחדתי שהם יעשו לך משהן.... הם נגעו בך?״ והקול שלו.. הוא יותר לחישה. מפחד לומר את הדברים האלה
״לא. תודות לך, הם לא הספיקו.. תודה אגב״ אני אומרת ואני ממש קשה לי לשלוט בדחף של לגעת בו.. ללטף אותו והוא מנשק לראשי.
הוא מביט בשפתיי.. ״אני יכול?״ ואני יודעת היטב למה הוא מתכוון.. וכשאני מסתכלת בעיניו, בכוונתי להנהן לו המלצר מגיע עם האוכל שלנו.
ואני מתנתקת ממנו...
אני אוכלת את הרביולי, ואני שמה לב שהוא מציץ אליי כמה פעמים... באמת האוכל היה ממש טעים.
אחרי שאנחנו מסיימים לאכול, ואני מתביישת כי אין לי כסף..
אנחנו שוב ברכב שלו..
״אתה צריך ללכת לרופא שיבדקו לך את היד.. לבדוק שלא שברת כלום.״ הןא מגחך
״זה לא מדאיג אותי.. את דואגת לי?״ הוא מסתכל עליי כשיש רמזור אדום
״שטויות. הייתי עושה את זה בשביל כל אחד.. יש לך פה עזרה ראשונה? שאני אלביש לך את היד?״ אני אומרת, מסתכלת בכל עבר ליד שלו,
״מספיק לי שאת בסדר ובטוחה.. זה הדבר היחיד שחשוב.״ בא לי לנשק אותו
״תןדה דין.. באמת תודה רבה״ אמי אומרת לו ומתקרבת אליו כדי לנשק אותו בלחי... אבל הןא מסובב ואני מנשקת אותו בפיו..
״תמיד בשבילך..״ אנחנו מגיעים לבית שלי ואני דוחקת בו להיכנס על מנת שאני אחבוש לו את היד..
״זו פעם שנייה כבר שאתה מציל אותי...״ אני ממלמלת
״בשבילך.. אני תמיד אהיה האביר אן הנסיך על הסוס הלבן.״
אני מגחכת על זה
״חשבתי שנסיכים לא קיימים..״
״בשבילך הןא קיים.״

היי, מקווה שכולם בסדר, וכולם בטוחים בבתים שלהם.
מה שקורה בחדשות ובחוץ, ממש שובר לי את הלב. אז לכן לקחתי על עצמי להתנדב בתקופה הזאת..
בתי חולים, תרומת דם ואיפה שאפשר, איפה שאני יכולה אני תורמת את עצמי.
אם זה כסף, או אוכל, או זמן.
מאחלת לכולנו שנמצא מהמצב הזה במהרה, ושנתקן את כל מה שהם חוללו פה.
אם מישהי רוצה לפרוק או לדבר, היא יותר ממוזמנת בפרטי.
ביחד ננצח❤️