תפוז מכני

פרק 50

אני מתעוררת בבוקר.. תום היה כל הלילה בחדר העבודה שלו. לא אומר מילה נוספת, אבל אני גם לא מתכוונת לפנות אליו.
אני יודעת שברגע שאני אעשה את זה יתפתח ריב, ואני הולכת להגיד כמה דברים שאני אתחרט עליהם.
כמו תמיד בריבים שלי.. אני אף פעם לא יודעת לשמור על הפה שלי, לשתוק.
אז לכן עדיף גם לא להתחיל את זה יותר מדי..
אימא שלי לא אומרת דבר, היא גם לא דיברה איתו לאורך כל הלילה.. היא אומרת שעדיף לתת לו להתבשל, שיירגע קצת.
אתמול הוויכוח בינינו היה מחוץ לגבולות הטעם הטוב.. שני וייס.
אני חייבת לגלות עליה עוד דברים..
״אימא את מכירה אותה.. שמעת עליה?״ אני מחליטה לשאול את אימא שלי.. היא מכירה את תום ואת החברים שלו קצת יותר טוב ממני
״לא הרבה תמר.. מה שאני שמעתי זה שהם עזבו לפני כמה שנים..
תראי תמרי, לדעתי עדיף שתדברי עם דין. תלבנו את זה ביניכם.
דין אוהב אותך, את שינית אותו לטובה..״ היא צודקת אני מניחה.. אני צריכה לזכור את זה.. דין אוהב אותי ואני אותו וזה כל מה שחשוב. האהבה שיש בינינו..
״אגב תמר, אימא של דין התקשרה אליי אתמול בערב.. היא הזמינה אותנו לארוחת ערב אצלם בבית.
איך הבית שלהם?״ אימא שלי תמיד כל כך סקרנית..
״די ענק.. לא הייתי שם כל כך הרבה פעמים כדי לראות אבל הוא מאוד יפה וגדול.״ אוי אני שמה לב לשעה ואני יותאת, אני על 30 אחוז בטלפון.. אני מקווה שזה יספיק לי לסיור ולחזור הביתה.
״בני אני אחזור הביתה לבד אל תדאג.. המוזיאון קרוב לבית.״ אני אומרת לבני והוא מהנהן לי, למרות שהוא לא כל כך בעד.
״מר גולדמן יודע?״
״לא. אבל אין טעם שהוא יידע.. זה נסיעה של פחות מעשר דקות.. מה כבר יכול להשתבש?״ אני שואלת, ואני שואלת את עצמי גם.
איך זה באמת יכול להשתבש לי? אבל את זה תשאירו לי, אני מומחית בלהרוס דברים.
״טוב מיס תמר.. אבל אני דואג. אם תסתבכי תתקשרי אליי מיד. אני אבוא לקחת אותך״
״אין בעיה.״ אני מגיעה למוזיאון, ומירטה מחכה לכל התלמידים שיגיעו..
אחרי 6 שעות ארוכות, אבל מלמדות ביותר.. אנחנו מסיימים.
״תודה רבה, שיהיה לכם סופש נעים.״ אנחנו נפרדים לשלום, ואני יוצאת לכיוון התחנת אוטובוס.. פאק שכחתי לכבות את הנייד ונגמרה לי הסוללה.. שיט.
מה אני אמורהה לעשות? פאק...
טוב שנייה אני אנשום.. זה לא אמור להיות כל כך קשה.. נכון? אני מתכוונת, בני עשה היום את הנסיעה בפחות מעשר דקות...
אני ממשיכה ללכת עד שאני מגיעה לתחנת אוטובוס.. אני רואה איזה קווים עוצרים בה.. שיט. אין שם שום מהקווים שנסעתי איתם עם דין לבית הספר..
טלפון בבקשה תגיב.. לחמש שניות ואז תתכבה שוב. לא מה?
אוף.. אבל מי ישים לב שנעדרתי? זה לא שהם יודעים באיזה שעה אני אמורה לסיים..
טוב זה כבר נקודה חיובית בכל הסיפור.. אני ממשיכה ללכת, אני מגיעה לעוד תחנה.. אוקיי זה מגיע לבית הספר.. אבל יש אוטובוס רק עוד שעה.
טוב, זה לא שיש לי מה לעשות בנידון.. אין לי טלפון פה או מישהו לדבר איתו..
בכלל כל הרחוב נראה שבק חיים, אין פה מישהו לשאול אותו או אפילו איזה חיה מסכנה.
זה לא דרום תל אביב פה זה ברור לי, אבל עדיין אין פה אף אחד..
אני פשוט מסתכלת באוויר ללא יודעת כמה זמן.. מוחי שוב נודד לשני וייס.
מה הדבר הזה שדין עשה לה, שהיה כל כך רע שהיא בסוך גמרה בבית החולים?
היא הייתה עד כדי כך מאוהבת?
כל הפעמים האלה שדין אמר לי שהוא לא בנאדם טוב, שאני צריכה להתרחק ממנו, חוזרות אליי כמו לבומרנג.
הוא אמר את זה בגללה?
בגלל שהוא פגע בה? אבל זה רק אומר עליו שיש לו מצפון, שהוא מבין שהוא פגע בה והוא מצטער... לא?
אוף אני מגעילה, אני נואשת לראות בו נקודות טובות ולא את הרע שתום חושב עליו..
אני לא יכולה לראות בדין רע, אני באמת מנסה.
האוטובוס מגיע.. ואני שמה לב לשעה.. פאק.
כמה זמן חשבתי פה.. כבר כמעט ארבע בצהריים.
אני כל כך מתה. אני יודעת את זה.. לא רק תום ואימא שלי יהרגו אותי אלא גם... דין.
הוא פשוט הולך לרצוח אותי.. אוף.
אבל לא קרה לי כלום.. זה לא נקודה חיובית גם?
אני מגיעה עד לבית הספר.. אבל יופי באמת, כתוב שיש אוטובוס רק עד 15:30.
שיט.. מה אני הולכת לעשות?
אין לי גם כסף שאני יכולה להשתמש בו למונית.. אלוהים למה אני כזאת מטומטמת?
אני ממשיכה ללכת, אולי אני אלך עד לתחנה שבה האוטובוס אסף אותנו, וככה אני אגיע הביתה?
רעיון.
אני לוקחת אוטובוס נוסף שמקרב אותי לבית, ושאלתי איזה מוכר בפיצוצייה, הוא אמר לי שזה הליכה של עוד 2-3 קילומטרים גג..
אבל כל הזמן ישר.