תפוז מכני

פרק 42

אני מספרת לו בקצרה איך היה, זה לא מעניין אותו אבל הוא מקשיב, סבלני.. דין כל כך אכפתי.
הוא מקשיב, מתעניין שואל שאלות למרות שאני יודעת שזה מעניין אותו כקליפת השום.
ידו מציירת על ירכי עיגולים.. אני שמה לב כמה היה חסר לי המגע שלו.. וכמה לו היה חסר לגעת בי.
זה מדהים..
אנחנו מגיעים לבית שלי, ואני לוקחת את התיק הכי מהר שאני יכולה והולכת להתקלח.. מה אני אלבש? מה אני אלבש?
טוב ניקח גינס וטי שירט.. אני מזעזעת. אין לי בכלל סגנון בבגדים.. שלא לדבר על סטייל.
אני מתיזה עליי בושם ויוצאת.
הוא עומד בסלון ומסתכל לכיוון המדרגות.. מחכה לי, מצפה לי.
הוא הסתכל על כמה תמונות, תמונות מביכות שלי שהייתי ילדה.
אבל הוא לא אןמר דבר כשהוא רואה אותי.
״לקחת דברים ללילה?״ הוא רואה בבירור שאין לי תיק..
שיט אני לא מאמינה שהוא זוכר.. ציפיתי שישכח.
״אימא שלי לא ענתה לי..״ הוא בטח חושב שאני מתחמקת..
״היא אישרה לך.. עליי.. תחזרי למעלה ותארגני תיק.״אני מסתובבת חזרה למעלה ומכינה תיק, עם תלבושת והמערכת של מחר וכל מיני דברים שאני צריכה..
אני יורדת שוב למטה הוא לוקח את התיק בידו ואנחנו מתקדמים לרכב שלו.
הוא פותח את הדלת של המושב האחורי וזורק אותו למושב מאחורה.
אני באה להיכנס למושב ליד הנהג אבל הוא עומד בדרך, ומצמיד אותי בין ידיו לרכב, אני לכודה.
״חשבת שתתחמקי?״ הוא מנשק לי בפראות
״דין..״ אני נושמת אחרי שהוא מנשק אותי, חסרת נשימה
״כדאי שנלך..״ אני אומרת כשהוא עובר לצווארי.
הוא מוותר בחוסר רצון, אני יודעת שהוא רצה להמשיך את המסע שלו, לחקור את הגוף שלי..
אנחנו מגיעים למסעדה בשם מסה, היא מאוד גדולה ויפה.
היא ליד הים.. המסעדה מאוד אלגנטית, הכיסאות בה בצבע לבן ועל השולחנות יש מפות בצבע שמנת ואגרטל פרחים בכל שולחן.
אני מגיעה איתו, היד שלי נמצאת בשלו.
אני שמה לב שבידו השנייה, נמצאת השקית מסבורבסקי, אני מודה לאל שהבאתי לאימא שלי ביום שבת את המתנה, כי ליד זה היא נראית כל כך עלובה.
אנחנו מגיעים לשולחן, שם נמצאים ההורים של דין, אימא שלי ותום.
הוא מושיט לה את התכשיט, והיא פותחת את זה, ואני די בטוחה שהעיניים שלה פעורות יותר משלי כשראיתי אותו בפעם הראשונה..
״אוי דין, זה כל כך יפהפה.״
״הכל בשביל האישה שילדה דבר מקסים כמו תמר״ אימא שלי מסתכלת עליי בכל כך הרבה רגש, עיניה דומעות כשאני מתקרבת לנשק לה.
״לא אימא זה דין בחר לך..״ היא קמה לחבק אותו, ״תודה״ והוא פשוט מחייך. אימא שלי מתה עליו, ועכשיו עוד יותר.
אני נותנת חיבוק קצרצר לתום, ומודה להורים של דין שהגיעו.
הוא מחבק את אבא שלו, ומתעלם מקיומה של אימו.
ואני מרגישה צורך לברך אותה לשלום, היא מנשקת אותי על הלחי.
היא מודה לי על ההזמנה, כבל האמת שלא היה לי שום קשר לזה.. לא הייתי מזמינה אותה בלי לדבר איתו קודם.
אנחנו מזמינים אוכל, ועד שזה מגיע דין מסמן טריטוריה בכך שהוא מניח את ידו מסביב לגבי, וזה בגלל שאני יושבת ליד תום.. הןא לא מבין דברים.. הוא אפקינג האבא החורג שלי, בעלה של אימא שלי!
הארוחה ממשיכה בצורה נעימה ככל האפשר, אבל אני שמה לב שתום שולח בנו מבטים לא נעימים, ואני נזכרת בשיחה האחרונה שלנו בקשר לדין... להגיד שהוא לא סובל את זה, את המערכת היחסים שלנו זה יהיה בלשון המעטה.
אבל אין מה לכשות, אם אני בלעתי את זה שהוא התחתן עם אימא שלי, הוא גם יצטרך לבלוע את זה.
אני משתדלת נורא לא להראות לדין שתום לא סובל אותו, כי הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה שהם יריבו.
מתוך כבוד לאימא שלי..
היא נראית כה מאושרת כרגע, היא מסתכלת עליי ועל דין והיא נראית בעננים, לא צריך להיות מנחש כדי לדעת מה היא חושבת.
אנחנו מסיימים לאכול, ודין ממהר לשחרר אותנו.
״תסלחו לנו, אבל לי ותמר יש כמה דברים לעשות.. אז אנחנו נלך״ אני שמה לב למבטו של תום, הוא לא עף על זה.
אני לוקחת את ידו של דין, ואנחנו מנפנפים להם לשלום..