תפוז מכני

פרק 36

״נלך אליי?״
״האמת היא שאימא שלי רוצה שאני אחזור.. לא אכפת לך נכון?״ אוף לעזאזל. אני בטוח שתום עומד מאחורי זה..
״אז ניסע לבית שלך.״
״סליחה.. אל תכעס.״ אני לא מגיב לה, אנחנו נכנסים לרכב, היא מסובבת את מבטה ומסתכלת מעבר לחלון..
אני מתנהג כמו חתיכת מניאק וזה לא מגיע לה.
אני חייב ללמוד להפסיק להתנהג כמו מניאק, פשוט חייב.
אני צריך ללמוד להיות החבר המושלם, הנסיך שלה.
כי זה מה שתמר רוצה, זה מה שמגיע לה.
אני מגיע לבית שלה, והיא לא כועסת עליי או על ההתנהגות שלי. להפך, היא כה מבינה ומתוקה, ומתחשבת. היא מנשקת אותי ואומרת לי להתראות.
איך קיבלתי אותך? אני לא מבין.
היא לוקחת את התיק מהבגאז ומתקדמת לעבר הבית שלה. הרכב של אימא שלה בחנייה.. תום לא נמצא פה.
אני לא יכול להיות בלעדיה, לא מסוגל.
אני יוצא משביל החנייה, נוסע לכיוון הרצליה
אבל אז אני מחליט לעשות פרסה ונוסע לבית של ההורים שלי, בתל אביב.
זה קרוב לתמר, והריח שלה נמצא בסדינים שלי.
בכל החדר שלי.. סוף סוף משהו חיובי בבית הזה..
אני חוזר הביתה, אני עולה לחדרי, במדרגות אימא שלי מופתעת לראות אותי, אני מתעלם ממנה ועולה למעלה.
אני לוקח את הכרית ושואף את הריח שלה. פאק זה כל כך מתוק. איזה ריח זה?? אני חייב בקבוקים שלמים של זה.
זה הריח הכי טוב בעולם.

נקודת מבט תמר:
אני מגיעה הביתה.. די עייפה מהיום הזה.
אני עולה למעלה, ורגע לפני שאני פושטת את בגדיי, אימא שלי נכנסת
״לא תמר אל תתקלחי.. אנחנו יוצאות עכשיו.״
״מה? לאן?״ היא לא דיברה ברצינות נכון?
״איזה זיכרון של דג יש לך... לקורס גלישה וצלילה. קדימה.״ מה?
״אני מחכה לך באוטו, תביאי רק בגד ים בשקית ותרדי למטה.״ אנע עושה כדבריה, אבל שמה את הטלפון שלי בטעינה. ואחרי כמה דקות אני נכנסת לרכב שלה.
״לא הבנתי מאיפה זה הגיע?״
״תמר באמת תמיד רצית..״ היא מתנהגת כאילו זה מטרת חייה עכשיו, להסיע אותי לקורס הזה.
תמיד רציתי נכון, אבל לא היה לנו די כסף, וגם לא הייתי בגיל המתאים.
אחרי נסיעה של חצי שעה, אנחנו מגיעות להרצליה, למרינה.
ממש יפה פה, השמיים כל כך כחולים, הים כחול ואפילו בצבע תכלת מיוחד כזה.
בים יש אלפי אנשים בכל הגילאים, עם גלשן, אופנוע ים.
אימא שלי לוקחת אותי ביד ואנחנו מתקדמות לבניין עם הכיתוב עליו, ׳מועדון לגלישה וצלילה׳
היא רושמת אותי, וזה פרקינג 1800 שקל!
מותרות שבקלות הייתי מוותרת עליה, אבל היא כל כך עקשנית.
אני מכירה את המדריך שלי, קוראים לו שניר.
יש לו עיניים ירוקות, ושיערו שטני. ואיזה גומה יפה כזאת בצל שמאל.
הוא נראה ממש נחמד,
אבל הוא ממש מסביר לי לאט ולא צועק עליי יותר מדי, אבל כן יש לו פתיל קצר.
אבל חוץ מזה היה לי ממש סבבה.
אני יותאת החוצה ואימא שלי מחכה לי, דייקנית כמו תמיד.
״נווווו??? אז איך היה???״
״אימא אולי תספרי של מי היה הרעיון הקסום הזה באמת?״
אני שואלת, אבל בתוך תוכי אני יודעת את התשובה
״תמר נו.. טוב בסדר אני אגיד לך אבל את לא אומרת אף מילה לא במקום.״
״תגידי ואשקול את זה..״
״תמר! חכמה בלילה לא איתי!״ נו באמת.
״תמר תבטיחי לי.״
״טוב בסדר, של מי היה הרעיון?״ אני כבר יודעת של מי, אני פשוט מרגישה שאני צריכה את האישור הזה.
״תום״ פאקינג ידעתי.. מה אכפת לו בכלל מה אני עושה או לא עושה?
״למה זה טוב עכשיו?״
״מה לא נהנית אבל? את נראית כל כך שמחה שעלית לרכב.. מה זה משנה של מי היה הרעיון הזה? אם את מאושרת??״
טוב אולי יש משהו בדבריה..
״העליתי את זה בפניו כשרק הגעת.. והוא אתמול הזכיר את זה.״
אחחחח מאיפה זה הגיע?
אני מחליטה לא לומר שום מילה, באמת כדי לא לעצבן את אימא שלי עודף וללכת הביתה כבר לישון. וגם כי הבטחתי לה.
בארוחת ערב, תום מנסה לדלות ממני פרטים על איך היה הטיול או איך היה הקורס גלישה ואני מנסה להיות נחמדה ככל האפשר.
אני לא יודעת למה אני מרגישה שהענין של קורס גלישה זה הרבה מעבר, ולא סתם משהו שעלה לו.
אני מרגישה שזה קשור למערכת היחסים שלי עם דין.
יש לי הודעה ממנו, ׳היי אני כבר מתגעגע אלייך. נוכל להיפגש היום?׳ אבל דין, רק לפני כמה שעות... טיפש.
׳גם אני׳ ואני הולכת להתקלח, כשאני חוזרת יש לי שתי שיחות ממנו.. מתי הוא הספיק? אני באמת איטית? וואו.
הוא מתקשר אליי בפעם השלישית, ואני מספיקה לענות.
״היי״
״היי״
יש שתיקה ואני לא יודעת מה לומר..
״תמר אני מתגעגע אלייך.. כל כך. איפה היית היום?״
״סתם.. טיילתי עם אימא שלי...״ אני משמיטה את החלק של הקורס.. מה זה כבר יעניין אותו?
״אני שמח שאת נהנית, אבל פאק אני ממש רוצה לראות אותך. קשה לי להיות רחוק ממך.. אפילו אם זה לכמה שעות.״ המילים שלו בועטות לי עמוק בבטן..
״מחר נתראה.. סליחה דין אני קצת עייפה״
״טוב.. מחר. אני אבוא לקחת אותך..״ והוא מנתק.. אני שומעת את החוסר תענוג בקולו, הוא לא אוהב את התשובות שלי.
אבל מה אני אעשה? מה הוא מעדיף שאני איפול לו מעייפות בידיים?
אבל במחשבה שנייה, דין ישמח אם זה יקרה. הוא תמיד יכול לתרץ שנרדמתי, או שהתעלפתי והוא צריך ללוות אותי עד שאני אהיה בסדר.
אצלו במיטה.
הוא ציפה לתשובה אחרת, ציפה שאני אגיד ׳בוא עכשיו! אני כבר יורדת שתיקח אותי׳ כמו כל הבנות האחרות.. אבל לא. זה לא יקרה פה.
עם כמה שאני נופלת לזרועותיו.. אני יודעת שאני צריכה להיזהר עם תום. מתישהו יתפוצץ לו המוח..
וזה רק עניין של זמן..
אני נופלת למיטה ונרדמת.
למחרת בבוקר אני קמה מוקדם, אני לא יודעת עד כמה דין ירצה לבוא.. אחרי התשובה שלי אתמול בערב.
אבל שיהיה, אני מתלבשת ומתארגנת, וכשאני יורדת למטה, אני שומעת קול מאוד אבל מאוד מוכר לי. דין.
מה... אני ממהרת במטה המדרגות לראות שלא חלמתי ולא. הוא פה. אימא שלי, דין ותום יושבים בשולחן.
״הו תמר, בוקר טוב״ אימא שלי היא הראשונה ששמה לב אליי, וברגע שדין מסובב את ראשו אליי הוא לא מנתק את מבטו.. כה עצום, חזק, חשמלי.. כמו קסם שקורה עלי האדמה.
אני מתיישבת לידו, ואני מנשקת לו בלחי הוא לא נראה מתרשם מדי.. אבל עם זאת, אני מרגישה אותו מתרכך לידי, הוא מחזיק את ידו בשלי.
״תודה רבה על האירוח.. תמר נצא?״ הוא אומר משומקום
״אה.. בסדר״
״תמר עדיין לא אכלת ארוחת בוקר.. אני בטוח שדין יכול ללכת בלעדייך לבית הספר.״ תום אומר כשהוא קורא את העיתון, לא חשבתי שהוא בכלל שם לב אלינו. נקודה שאני צריכה לשים לב אליה.. תום שם לב להכל.
הוא מושיט לי את ידו, ואני לוקחת אותה. אני מנפנפת להם לשלום ואני יוצאת עם דין מהבית.
״איך את מרגישה?״ הוא פותח לי את הדלת ומשחרר את ידי
הוא סוגר את הדלת בעדינות.
״בסדר..״ אני אומרת כשאני נכנסת לרכב
״איך הרגל שלך?״ אה? למה הוא שואל.. אה! בגלל הנפילה.
וואו כבר הספקתי לשכוח.
״בסדר, תודה.״ הוא נכנס לרכב, ואנחנו יוצאים מהחנייה.
השעה 7:24 קצת מוקדם ללכת לבית הספר לא?
אבל דין לוקח בפנייה ההפוכה מבית הספר וזה מוביל אותנו ליד טיילת תל אביב.
״לאן אנחנו הולכים?״
״לאכול ארוחת בוקר.״ דין לא דיבר איתי יותר מכמה מילים במהלך כל הנסיעה... מה יש לו?
״דין הכל בסדר איתך?״ אני שואלת כשאני יורדת מהרכב
״כן.״ אנחנו יוצאים מהרכב והולכים בשקט..
״אתה כזה שקט.. זה לא מתאים לך.״
״גם לא מתאים לך לשקר לי.״ אה? למה הוא מתכוון בכלל?
אני עוצרת במקומי, והוא ממשיך ללכת עד שהוא מסתכל אחורה..
״על מה אתה מדבר??״ אני שואלת ונוגעת בזרועו
״תמר בואי נאכל.״ הןא אומר את זה בשיר האדישות ואני לא מבינה מה קורה לו
״תסביר לי.. במה שיקרתי לך?״
״אני לא מבין למה את לא מספרת לי דברים..״ הוא אומר בקול שקט, שקט מדי.
״תסביר לי!״ אני כמעט צועקת.
אנחנו נכנסים למסעדה, והוא מזמין לנו ארוחת בוקר ישראלית.
אנחנו יושבים בספה צהובה גדולה.
אני לוקחת את ידו, אבל הוא לא מזיז אותה ממני. זה נראה שהוא פשוט אדיש אליי..
״אתמול היית בקורס גלישה. למה לא אמרת לי כלום?״ מה זהו??
״ברצינות?״ אני נותנת לו מבט מצחיק
״תמר זה לא מצחיק. אני לא אוהב שאת מסתירה ממני דברים.״ אני מגלגלת את עיניי.. ומתיישבת עליו
״בסדר אתמול הייתי בקורס גלישה.. לא חשבתי שזה מעניין כל כך.״
״זה מעניין כשהיית עם בחור לבד, במשך כמה שעות!״ הוא אומר את זה בקול חלש, אבל אני יודעת שאם היינו לבד הוא היה צורח.
״דין זה כלום באמת.. הוא סתם לימד אותי ולא עשינו כלום בים בגלל הרגל שלי. די לפעם הבאה אני מבטיחה לספר.. בוא לא נעשה מזה עניין גדול ייתר ממה שזה.״ הוא מסתכל עליי בעיניים חושדות, ואני עושה את מיטב מאמציי לא לפרוץ בצחוק, אבל נכשלת כישלון חרוץ.
״תמר אני רציני!״ אבל זה מגיע לנקודה שאני דומעת מצחוק
״כן כן אני יודעת.. סליחה״ אבל כלום, אני לא מפסיקה לצחוק ואני רואה את פניו של דין מתעקלות לחיוך.
״טוב טוב אולי את צודקת. אני פשוט אצטרף גם.. אני מגן על מה ששייך לי גברת.״ הוא מנשק לי מתחת לאוזני
רגע מהההה? ״מה?״ אני מפסיקה לצחוק
״כן אני פשוט אגיע לוודא ששום דבר לא קורה שם. תנועה אחת לא נכונה שלו ואני מחסל אותו ומוודא שהוא לעולם לא יגיע שוב לעולם הגלישה״
״טוב דין די, שניר סופר מקצועי..״
״אל תגידי את השם שלו ואל תגני עליו. זה מעצבן אותי.״ אני מנשקת לן בפה והוא מחייך.
״הצחוק שלך זה הצליל שאני הכי אוהב בעולם. הוא מלא חיים..״ תמיד חשבתי שיש לי צחוק של מכשפה..
״באמת תגיע לשיעורים? אולי נדבר עם אימא שלי ותגיע לאסוף אותי ולקחת אותי? זה סתם יהיה מביך.״ אני אומרת
״אני רוצה להשגיח עליו.״ אני מגלגלת את עיניי
״דין, בוא נהיה טיפוסים נורמליים? מה אתה אומר? חוץ מזה זה יהין כמה שיעורים.. לא כל החיים.״ אני מנסה לומר.. למרות שאני יודעת שזה לפחות עשרה שיעורים...
דין לא הילך לאהוב את זה בכלל בכלל.
״טוב בסדר. אני אניח לזה.. בינתיים.״ הוא אומר את המילה האחרונה בצורה נורא איטית ומסוכנת, אבל אני מחליטה להניח לזה. אני לא רוצה לחשוב מה דין יכול לעשות לשניר המסכן?
מגיעה הארוחת בוקר, היא סופר טעימה. אני עדיין יושבת על דין.. וכשאני מנסה לקום, הוא רק מהדק את אחיזתו בי.
המלצרית לא אמרה דבר כשהיא הגישה לנו את האוכל, רק הסמיקה והלכה.
היא מכירה אותו? אוף זה כל כך מתסכל.. יש אישה בעולם שאין לה היכרות מוקדמת ופיזית עם דין?
״הי גברת פה גדול, תחזרי״ הוא מנשק לי שוב מתחת לאוזן, ומחזיר אותי למציאות.
״אני צריכה ללכת לשירותים״ אני אומרת
״אוקיי..״ הוא משחרר אותי ״קרה משהו?״
״לא״ אני מנשקת לו בלחי והולכת לכיוון השירותים.
אני שוטפת את הידיים שלי, והמלצרית נכנסת.. היא מסתכלת עליי דרך המראה ואני רואה שהיא נמצאת מאחוריי ממש..
״אז את הכיבוש החדש שלו? מעניין.״ מה? למה זה מעניין בדיוק?
״מי את?״ אני אומרת.. הקול שלי טיפה חלש ואני עוצרת רגע לסרוק אותה דרך המראה. היא בלונדינית, החזה שלה שופע, עיניה בצבע כחול עמוק.
ועל התג שם שלה כתוב רומי באותיות אפרוריות.
״ספרי לי מה הסוד שלך. מה נתת לו כדי לשגע אותו עלייך ככה? דין לא לוקח אף אחת לארוחת בוקר, הוא לא מקנא לאף אחת, ובטח שבטח לא מתנהג אליה ברכות כמו שהוא איתך.״ היא שמעה את השיחה שלנו.. ״מה קרה? חתולה בלעה לך את הלשון? את ממש ילדה. בת כמה את בכלל? 15..? 16..?״ היא צוחקת, אני לא אהיה חלשת אופי, זו פשוט לא אני.
אני לא אוהבת להיכנס לריבים ולקטטות, זה באמת באמת בכלל לא הסגנון שלי.
אבל מי שמחפש אותי מוצא אותי.
אני מסתובבת אליה, ״את באמת צריכה לחפש חיים. ולא להיות כזאת פתוחה בקשר של אחרים.
הגיל שלי זה לא עניינך. ואל תדברי אליי ככה יותר בחיים שלך. או שאני נשבעת לך שאת תכירי אותי.״ אני דוחפת אותה ממני והולכת לכיוון דין, ויש שם איזה ברונטית שפשוט בשפת הגוף שלה היא שופכת את עצמו עליה.
די מה הקטע? אם נפטרנו מאחת יש עוד?? עוד כמה?
אבל דין לא מסתכל עליה בכלל, הוא שקוע בטלפון שלו, כותב כמה הודעות.
ילד טוב, אני מתיישבת לצידו.
״חזרת.״ אני רואה את עיניו שוב בורקות, ״נלך?״
״מה.. כבר שילמת?״ אני אומרת שהוא לוקח את ידי בידו..
״כן כשהיית שירותים.. לקח לך די זמן.. הכל בסדר?״
אני מהנהנת לו, אשמור לעצמי את ההיתקלות עם אחת מהזיונים שלו.
אנחנו מגיעים לאוטו ואני רואה שהשעה כמעט 8:30.
״דין לקח לנו מלא זמן. יש בית ספר!״ אני כמעט צועקת שהוא משתלב עם הרכב בתנועה..
״נגיע בזמן.״ אני מגלגלת את עינייי.. אין לי כוח לעוד ריתוק!
אמנם אני מסיימת מוקדם, אבל מאוד הייתי רןצה לשמור את זה ככה!
״אם תקבלי ריתוק, אני אדבר עם דוד שלי ו-״ הוא מפסיק לדבר הרגע שהןא שם לב שאני לא מרוצה מהתשובה הזאת.
אין דבר כזה אפליה לאחרים.
״או שפשוט נבלה את הריתוק ביחד. אני גם מאחר..״ לא ייתנו לדין ריתוק, רק בגלל הסיבה הזאת. אה וגם החיוך שלו.. שמורות מתעלפות ממנו.
הטלפון שלי רוטט.. יד לי הודעה מקבוצת הדיבייט:
׳היי חבר׳ה מקווה שהשבוע עובר טוב. נהניתם בטיול? מצפה לשמוע חוויות..׳ הוא מתייג את שמי... כרגיל אני מברברת יותר מדי לטובתי.
׳ביום ראשון אנחנו יוצאים לסיור בן יומיים לכנסת ישראל. אנחנו בוועדות ונקבל אישור מיוחד להסתובב בכל משכן הכנסת. נא להיערך בהתאם.. ולהגיע סקרנים ילדודס.
#תמראניבונהעלייך׳ אני צוחקת לעצמי.
״מה יש?״ אני תוהה אם לספר לו, אני עדיין חושבת על מה שהמלצרית ההיא אמרה.. דין יסיים את הקשר שלנו בקרוב לא? מה הטעם בכלל..
״כלום. בדיחה מצחיקה שקראתי..״ זה לא יהיה מצחיק בכלל, אני יכולה להרגיש.
זה יהיה הכל, חוץ ממצחיק.