תפוז מכני

פרק 6

זה כזה מוזר.. איך אפשר להתנשק, להכניס את הלשון לגרון של מישהו ולא לצפות לשום מגע... לליטוף..
שום הבעת אהבה כלשהי? שום כלום?
אני לא חושבת שאוכל אי פעם.. אני יותר מדי מחוברת לרגשות שלי בשבילזה..
אני מנענעת את ראשי. זה לא שאי פעם יהיה ביני לבין הגוש קרח הזה משהו.
הוא מתייחס אליהם בצורה כזאת זולה, אבל אל תשכחי שיש לזה שניים לטנגו...
אולי הוא מתייחס אליהן רע.. אבל מצד שני הן מאפשרת לו. אז אי אפשר באמת להאשים אותו.
המוח שלי שוב מתנהג כמו שוביניסט... אוף.
אני מתחרפנת.. מי מנהל שיחות כאלה עם המוח שלו? אני בטוחה שאף אחד.
אני מחפשת את הטלפון שלי שבכיס ויש לי הודעה מבן. וואו אני רואה טוב?
הוא נזכר בי סוף סןף???
מחמיא לי.
׳היי תשמעי אני מקווה שאת בסדר וכיף לך איפה שאת.. לא דיברנו כבר הרבה זמן...
אבל אני חושב שמה שהיה בינינו.. הגיע הזמן לשחרר ולהסתכל הלאה.
מאחל לך הכי טוב שיש׳ וואו. ביי. וואו.
חד וחלק.. אבל כן מערכות יחסים בשלט רחוק אף פעם לא עובדות... על מי אני עובדת?
משלט קרוב לא היינו מתאימים. היינו יותר כמו זוג אחים מאשר בני זוג.
זה פשוט היה מתאים, והוא היה קרוב. וחשבתי שזה ילך.. אבל לא.
אולי באמת המעבר לישראל עשה לי טוב..
אני מסתכלת בדין שוב... הוא נראה כל כך טוב... כאילו ברמה מוגזמת.
הוא גם לא לובש את התלבושת המגוחכת של בית הספר.... בטח שחררו אותו מזה כי הוא האחיין של המנהל, אבל אנע עדיין בטוחה שהוא יראה חתיך בה.
הוא לובש ג'קט עור ומתחת גופייה לבנה ומכניס מחוייטות שנראה שתפרו לו במיוחד.. אבל זה לא חוכמה די יכול לגרום לגופיית סבא של פרדי מרקורי, להיראות עליו מושלם.
הכל נראה עליו טוב.. מעניין איך הוא נראה בלי הבגגים האלה.. יש לו שרירים?
בטח מיקה יודעת... אני רואה איך היא מריירת עליו.. וגם אני.
הצג החיובי לפחות בכל זה שאני נשארת שקועה בספר שלי, ומעלה אותו בדמיון שלי.
מור שוב נקלע לשדה הקרב עם החברים המטופשין שלו, די אני אשים לזה גבול כאן ועכשיו. אני משאירה את התיק שלי בדשא
״די תעזבו אותי, לא עשיתי כלום״ מור צועק הוא מושפל על הרצפה כאשאחד הבריונים שלו זורק אותו ומוריד לו את המשקפיים ושם אותם על עליו
״׳לא עשיתי כלום..׳״ הןא מחקה אותו ומתחיל לבעוט בו
״תחזיר לו את זה״ אני מופיעה ממש מאחוריו, וכולם מסתכלים עליי. כולם, כולל דין שמפסיק להתמזמז עם הבחורה שלו ועכשיו היא מנשקת את צווארו.. משתילה לו נשיקות שם והוא מזיז אותה ומתקרב אליו כל כך שאנחנו עומדים אחד מול השני.
״ואם לא..? אם בא לו להמשיך לשחק? מה תעשי?״
״אני אבעט לו בביצים..״ אני עוברת לאוזן שלו ״זוכר? דווקא לא חושבת שנהנית..." אני לוחשת לו שאף איד לא שומע והוא מעקם את מבטו והוא מרים את המשקפיים של מור ועוזר לו לקום
״עוף מפה.״ מור בורח בשנייה שהוא קם
אני מתרחקת ממנו כמה צעדים, ומדברת אל כל הספסל בריונים הזה
״אתם לא יכולים להמשיך להתנהג ככה לאנשים. להשפיל אותם, לדרוך עליהם. יש להם רגשות למען השם!״ ודין דוחף אותי אליו, הוא לא אומר לי דבר, הוא רק מסתכל עמוק בעיניי.. ואני נסחפת באוקיינוס הפרוע שלו.. מה הוא חושב? מה הוא רוצה ממני?
הוא אוחז בזרועי חזק, ממש חזק שזה כמעט כואב לי.
אבל הכאב לא מפריע לי, העיניים שלו.. הסערה שמתחוללת בהם..
״זה לא עניינך מה אנחנו עושים פה לאנשים. אני לא מרביץ לך כי את אישה, אבל יש דברים אחרים שאני יכול לעשות לך...״ הוא לוחש באוזני
״באמת? בוא נראה אותך״ אני אומרת, מתגרה במזלי
״המשחק מתחיל״
״לדעתי הוא כבר נגמר אתמול בבוקר בשיעור ספרות שאני ניצחתי ,אבל כרצונך.״ אני הולכת משם, משאירה אותו בלי תגובה
וחוזרת ליד רותם
״לעזאזל את סקסית רצח. מאיימת ככה על דין.
היו לי ביצים כחולות לשנייה.., הייתי בטוח שהוא ירביץ לך״ גם אני. באמת שגם אני.
העיניים שלו סערו כמו דגל אדום בים, אלוהים זה היה כזה לוהט.. הרגשתי שאני נשרפת.. או שאני טובעת?
גאד... זה היה מסחרר שהיה לי.
״אל תסתכלי אבל הוא בולע אותך במבט שלו..״ מילותיו רועדות יותר ממה שהוא התכוון.. לא יכול להיות שרותם באמת מפחד מדין?
מה הוא כבר יכול לכשות לו.. אנחנו כמעט באותם גילאים...
״הוא חי איזה שיגעון גדלות. הוא חסר פגע.״ אני אומרת, אני לא מבינה מאיפה הביטחון שלי אבל אני פשוט יודעת.
הוא לא יפגע בי. ראיתי זאת בעיניו.
״אני לא חושב שאת מבינה איפה הסתבכת.. הוא ירדוף אותך עד שתעזבי את בית הספר בדמעות... היה תענוג״
״הו! ואני חשבתי שאתה בונה על זה שנהיה ביחד״ אני מגחכת על הבדיחה שלו מאתמול
״כן אבל זה היה לפני שככה התגרית בו מול כולם.. כולם בשקט. והוא כזה עצבני.
תקשיבי לי, זה השקט לפני הסערה תמר. תיזהרי.״ מילותיו טיפה מציקות לי.. אבל אני יכולה להתעלם מעיניו שהסתכלתי עליהם כל כך קרוב.. זה היה נראה.. זה נראה כאילו הוא נתן לי את מילתו שהוא לעולם לא יפגע בי.
הרגשתי את זה בצורה שהוא מסתכל עליי, הצורה שבה הוא הביט בי, שהוא החזיק אותי בכל כוחותיו..
זה מוזר אבל הרגשתי בטוחה בעצמי יותר מאי םעם, שאני לא מתחרטת על מילה ממה שאמרתי לו..
יכול להיות שטעיתי?
שוב האינסטינקטים שלי מדברים בעד עצמי... אבל לאן הם הביאו אותי עד עכשיו?
לומר שאני מפחדת? לא.
לומר שאני דואגת? כן.
רותם מודאג לגביי, אני רואה את זה בעיניו.. אבל אני מרגישה שלא יאונה לי שום דבר רע.
יש לי שיעור אזרחות וזה עם דין, מפתיע באמת.
אני יושבת כמה כיסאות לפניו, ליד מיקה.
מיקה לא מדברת אליי כל השיעור.. כנראה היא הבינה שזה לא צעד חכם לדבר עם מנודה עתידית..
אני מרגישה את מבטו רושף עליי כל השיעור..
אני לא צריכה בגלל להסתכל כדי לדעת שזה הוא... העיניים הכחולות שלו עדיין סוערות.
אבל לא יכולתי לשתוק, הייתי חייבת לדבר, לומר משהו.
אני מקווה רק שבתחושת בטן שלי נכונה ורותם טעה.. אבל לא... כל כך חם לי. המזגן דלוק? כן הוא דלוק.. הוא על 17 מעלות. כבל ממש חם לי.
אני מביטה במיקה.. היא כל כך נחושה לא להסתכל עליי שטיפה נפגעתי.. אבל זו בחירה שלה.
השיעור מסתיים, ואני מתכוונת ללכת הביתה.
הפעם שום יד לא מושכת אותי... ובני מחכה לי בחוץ..
״תמר!״ זו מיקה.. היא חזרה לדבר אתי?
״היי...״ אני לא יודעת ממש מה לומר
״יש מסיבה ביום שישי בערב, אני יכולה לאסוף אותך אם תרצי לבוא.. רןצה?״ היא לא מדברת איתי... אבל היא מזמינה אותי למסיבה?
״אנממ כן. נראה לי שכן.״ היא מחבקת אותי.. היא לא אומרת לי דבר הוסף והולכת.
ילדה מוזרה.
הדרך הביתה.. היא שקטה. מאוד שקטה.
בני לא אומר דבר, ואני גם לא במצב רוח לדבר עם אף אחד.
יש לי הודעה בטלפון, זו אימא שלי.. אני אפילו לא טורחת לקרוא אותה, אני עוג כמה דקות מגיעה הביתה והיא תוכל להגיד לי צ'ה שהיא רוצה.
״תודה בני. להתראות מחר״ אני קמה ויוצאת מהאוטו שלו, לוקחת את התיק שלי ושמה אותו על כתפי והולכת לכיוון הבית
אימא שלי מחכה לי בכניסה,
״תמר אנחנו צריכות לדבר הרצינות. תעלי למעלה״ אני עושה כדבריה ועולה לחדר שלי, מוציאה את הבלוק ציור שלי מהתיק ושמה אותו על השולחן, היא נכנסת אחריי וסוגרת את הדלת.
״מה יש?״ אני אומרת לה
״למה לא סיפרת לי שדין כזה חתיך?״ אני צוחקת בקול, זה היה העניין הרציני???
״את רצינית? חשבתי שתענישי אותי על מה שאמרתי לאבא שלו..״
״לא. רציתי אבל תום שכנע אותי לוותר.. את כזאת ילדה משוגעת... ״ היא מחבקת אותי כל כך חזק שאני כמעט ולא נושמת.. אימא שלי תמיד הייתה סופר רכושנית כלפיי, יותר מדי חנקה אותי כשהייתי ילדה.. וגם היום זה ככה.
הסיבה לזה, היא כשנולדתי.. נולדתי פגה. אימא שלי ילדה אותי בחודש הכמעט שביעי להריונה. זה לא עזר בהתחשב העובדה שהייתי היריון בסיכון כל התקופה שהיא הייתה בהיריון עליי.
אז כמעט כל השבוע הראשון לחיי, לא הייתי איתה. הייתי התוך אינקובטור ולא נתנו לאימא שלי לראות אותי, סבתא מספרת שאימא הייתה כל כך שבורה, שאחרי שיצאנו מבית החולים היא  לא נתנה לי בכלל לצאת משדה הראייה שלה.
הזמן הכי גדול שהיא השאירה אותי רחוקה ממנה היה גג 10 דקות. וזה היה קשה לה.
סבתא שלי אומרת שזה ממש פלא שלא גדלתי להיות מפונקת ואנוכית, אבל היא מפספסת שאני לגמרי כן.
עם זאת, במקום לשנוא את אימא שלי שהיא כזאת.. אני מבינה את הצורך שלה בי, שהיא אוהבת אותי בצורה שונה ממה שאימהות אוהבות את הבנות שלהם. שאני כל העולם שלה.
אין יום כמעט שהיא לא אומרת לי את זה או נותנת לי להרגיש את זה.
אני מרגישה את הקשר החזק שיש בינינו, שהיא קוראת אותי.. לפעמים היא מפספסת אבל אני כל כך אוהבת את האישה הזאת. היא לפעמים מבקשת סליחה שהיא כזאת, ואני סולחת לה. אני תמיד אסלח לה לא משנה מה, היא האישה שהביאה לי חיים, ששמרה עליי כשהייתי חולה, שדאגה לי, שסבלה כל התקף עצבים או זעם שלי, והיא תמיד הייתה פה בשבילי.
אז לעולם לא אוכל באמת לכעוס עליה.
ועכשיו אני כמעט לא נושמת מהחיבוק שלה, אני כבר צריכה להתרגל לזה האמת שכשהיא מוחצת אותי וכמעט לא משאירה לי שום אוויר לנשום.
״אוי סליחה, הכאבתי לך?״ כן. אבל אני לא אומרת לה את זה..
״לא אימא״ אני מחייכת אליה
״אז איפה היינו? אה כן. דין. למה לא סיפרת לי שהוא נראה כל כך טוב!!! ואיך הוא הסתכל עלייך אתמול...״ אימא שלי עסוקה בטלנובלה שהיא יצרה לעצמה במוח
״אימא כןלם הסתכלו עליי בשמלה הזאת..״ אני מזכירה לה את כל המבטים הסופר חוצפנים שהפשיטו אותי במבטם.
טיפת כבוד, הנשים שלכם ממש לידכם.
״כן זה נכון... את היית ממש יפה אתמול..״ ועכשיו אני נעלבת
״תודה רבה באמת״
״את יודעת למה אני מתכוונת... היית ממש נשית, והכל החמיא לך.
היית פשןט... נסיכה״ היא שוב חוזרת על זה. נסיכה.. בטח. נסיכה בתחת שלי.
״מה הסיפור ביניכם?״ היא מתכוונת לדין. אוף אימא אוף.
״כלום. אנחנו לא סובלים זה את זה. הןא מתנכל לאנשים שקטנים עליו בכמה מידות, והוא כל הזמן משוויץ בזה שהוא מליין וחתיך ומותר לו הכל. אני מתעבת אנשים כאלה, מתעבת״ אימא שלי מעקמת את פרצופה, היא עושה את זה תמיד כשהיא לא מרוצה
״הוא לא נראה ילד מפונק. דווקא להפך, תום סיפר שיריב העביד אותו מאז שהוא היה בן 14..״ זה בכלל חוקי?
״כן. דין רצה לעבוד בחברה של אבא שלו ולהתחיל מלמטה
כדי לזכות בכבוד של העובדים.״ היא עונה לי לשאלה שלא שאלתי בכלל.. ואני בטוחה שאנחנו לא מדברות על אותו דין.
״הוא הסתכל עלייך אתמול כמו על אחד שמסתכל על האהובה שלו..״
״בסדר, מה שתגידי.״
״אתם עוד תהיו ביחד, אני חותמת לך״ היא הולכת ליד הדלת ודופקת עליה, כאילו מציבה את החתימה שלה
ואני נאנחת ושוכבת על המיטה..
אוי יש לי שיעורי בית במתמטיקה שאני צריכה לעשות.. פאק שכחתי.
אני מסיימת אותם אחרי שעתיים ונזכרת ששכחתי לומר לאימא שלי על המסיבה בשישי.... הכל נראה לי סופר מסריח.
פתאום מיקה מדברת אליי משום מקום?
כל השיעור היא לא הסתכלה עליי בכלל... אין לי הרגשה טובה.. אבל אני מחליטה בכל זאת ללכת לשם.
אני לא פחדנית.
אם למישהו יש בעיה איתי, שיבוא ויגיד לי את זה בפרצוף.
אני לא מתכוונת לברוח כמו חיה מבוהלת ולהסתתר. מצטערת.
זאת לא אני. אני מתמודדת עם הבעיות לא משנה באיזה רמה הם ומי שזה לא מוצא חן בעיניו... אז כמה חבל עבורו.
אני יורדת למטה לאכול עם תום ואימא שלי.
״תמר איזה סוג של סרטים את אוהבת?״ הוא אומר לי כשאני מתיישבת ומגישים לנו בשר טחון
״כל מיני.. דרמה מתח אקשן קומדיה.. לפעמים קצת רומנטיקה וגם אימה לא מפריע לי״ הוא מהנהן
״אבל מה שכן, הבמאי האהוב עליי זה מרטין סקורסזה״ אני אומרת ועיניו נדלקות כאילו זה פורים
״אתה מדבר אליי? אתה מדבר אליי?״ הוא אומר את השורה האייקונית בנהג מונית, בדרמטיות מדי.
שדה נירו אלתר וזה בכלל לא היה בתסריט במקור..
״אתה מכיר??״ הוא צוחק
״זה מבין הסרטים האהובים עליי. מרטין סקרוסזה הוא גאון קולנועי.״ וואו סוך סוף מישהו מבין את זה!
״יש לך טעם מצוין״
אנחנו ממשיכים את הערב בלדבר על שאר הסרטים של מרטין סקרוסזה.. אני מגלה בתום כל כך הרבה קווי דמיון אליי.
הוא אוהב את אותם הסרטים שאני אוהבת.. שתיקת הכבשים, טיטאניק, חלף עם הרוח. וכמובן איך לא? פסגת הפחד עם רוברט דה נירו המבריק פשןט.
אני נשאבת לשיחה איתו, אני נדהמת לשמוע את החוות דעת שלו על כל אחד מהסרטים..
״תמר את רוצה שנראה עכשיו נהג מונית? נראה בחדר קולנוע.״  מה?? אני כמעט מפילה את הכוס לשי
״מה?? יש פה חדר קולנוע?״ הוא צוחק
״בהחלט כן. זה בקומה התחתונה. עדיין לא יצא לך לבקר בבית נכון? אשמח לתת לך סיור מתישהו..״
״וואו.. כן. אשמח.״ אני מתלווה אליו לחדר קולנוע למטה.. וזה פשוט מדהים.
הסרט מושלם, אני שמה לב שאימא שלי לא פה איתנו.. אימא שלי לא אוהבת את סוגי הסרטים האלה.. היא מתעצבנת עליי שאני רואה אותם..
ועכשיו סוך סוף יש לי מישהו לחלוק את האהבה הזאת, את ההערצה לסרטי קולנוע מדהימים עם שחקנים מטורפים.
תום נפלא, ומקסים.
והסרט נגמר.
״תודה תום, היה לי נורא כיף״ אנחנו עולים חזרה לסלון
״אין צורך להודות לי, אני גם נהניתי מאוד בחברתך״ אני מחבקת אותו והוא נשאב אליי.
זה מוזר.. אף פעם לא הרגשתי למישהו חיבור כזה.
אני מתנתקת ממנו..
״לילה טוב שיהיה לך״
״לילה טוב״ אני עולה חזרה לחדר שלי, עוצמת את עיניי.
בחיים לא הרגשתי חיבור לאנשים שהם כה זרים עבורי, אני מכירה את תום כבר כמעט שבוע.. ומעבר לזה ראיתי עוד מספר פעמים..
אבל בחיים לא חשבתי שאהיה לי איתו תחומי עניין משותפים פרט לאימא שלי.
והנה היום גיליתי בחור מקסים, עם טעם הסרטים.
זה מפתיע מאוד..
אני עוצמת את עיניי, ודין מופיע בדמיוני..
יבוא יום ואני אפסיק לחשוב עליו? הלוואי עד אז לילה טוב.
או איך אמר יורם ארבל? צופים יקרים, שובו על משכבכם בשלום.