תפוז מכני

פרק 26

אנחנו מגיעות למקום, יש צלמים ודוגמניות בכל עבר.
בלונדיניות או ברונטיות, כחולות עיניים, בצבע ירוק, אפור צהוב.
משאלתך כבקשתך.
יש שטיח אדום בכניסה ואני מרגישה כל כך לא שייכת לאירוע.. כולם לבושות בשמלות שמגיעים איתם מינימום לטקס אוסקר ורק אני נראית כאילן התלבשתי לאיזה פיקניק תמים.
אני נכנסת אחרי אימא שלי, משפילה את ראשי ככל האפשר.. שלא יפנו אליי בכלל אם זה אפשרי.
לא התאפקתי הרבה.. ממש בקטנה.
אנחנו נכנסות מהר, ואני שומעת את הפלאש של המצלמה אחריי, הוא כל כך מפחיד.. כמו ירייה.
אני יושבת ליד אימי כשאנחנו מגיעות למקומות הישיבה..
״תמר אני הולכת לטייל.. את באה?״ אימא שלי כרגיל יצור חברותי, אוהבת לברבר ולדבר עם כולם... ואני פחות.
יותר פרח קיר, נחבאת אל הכלים.
אני באה לסרב לה, אבל היא משלבת את זרועה בשלי ואני מביאה שזה היה פחות שאלה ויותר פקודה.
״אוי דרורי, הכל נראה כל כך מקסים!״ אנחנו מסתובבות משהו כמו 3 דקות במאחורי הקלעים.. והיא תופסת מישהו שלבוש בבגדים של האופנה שעברה, והיא מתחילה להעביר איתו דברי נימוסים.
״הו לאורה, תמיד מקסימה. איפה תמר?? הבאת אותה איתך אני מקווה?״ היא מסתכלת אחורה, ומחווה אליי.
״או מדמואזל.. יפהייפיה, לאורה. היא תהיה ממש שוברת לבבות..״ אדמה להיפתח!
״היא כבר!״ מה? למה בכלל הם מדברים עליי כאילו אני לא פה??
בא לי לדפוק לו על הראש ולצעוק יו הו אני פה. אבל אני כמובן לא עושה את זה.. אימא שלי תהרוג אותי עוד הרבה לפני.
״ביי תמר, ביי לאורה״ הוא נפרד מאיתנו,כשהוא רואה את אחת הדוגמניות.
אני מרגישה לא קשורה למקום הזה בכלל, המוח שלי צועק בית, בית, בית.
אני ממש חייבת לשירותים.. אני מתנצלת בפניה ואימא שלי מתעקשת לבוא איתי.. זה פאקינג פיפי.. מה כבר יכול לקרות לי? אני לא אמות מזה נכון?
אני משתחררת ממנה העדינות, כשחבר חדש שהיא רוצה לומר לו שלום, מעסיק אותה. אני מודה לאל על זה והולכת לחפש את השירותים..
פאק כל כך ענק פה. אני מרגישה כמו דג מחוץ לים, לא מבינה מה אני עושה פה או איך אני קשורה לפה?
ולמה דרורי הזה מכיר אותי?
אני לא מכירה אותו.. או אף אחד פה. ״תמר..״ הקול הזה.. אלוהים כל כך השתוקקתי לשמוע אותו... הוא מקפיץ אותי ומלהיב אותי כאחד..
״אלוהים..״ אני מסתובבת אליו.. זה דין.
מה הוא עושה פה???
״היי״ הוא אומר לי, וסורק אותי תוך כדי.. הוא נראה מרוצה מאוד ממה שהוא רואה.
״את יפהייפיה, כהרגלך.״ אני עמוקה בעיניו ואני בטוחה שאם לא השלפוחית שלי שנורא מתיקה לי כרגע הייתי טובעת שם.
״את אמורה להחמיא או לומר תודה״ הוא אומר, הוא לבוש בחליפה אפורה.. אלוהים זה כל כך משתלב עם עיניו היפות.
הוא נראה טוב בהכל??? מעניין איך הוא נראה בלעדיה.. שתוק מוח.
״מה אתה עושה פה בכלל?״ למה אני שואלת שאלות מטומטמות.. בא לשכב עם עוד בנות.? למרות שאני ממש מקווה שהוא מגיד לי שהוא בא בגללי..
״שמעתי שהטעם האהוב עליי כרגע יהיה פה.. אז באתי.״ כן ברור, מה חשבתי בכלל.. המקום מפוצץ בבנות מושלמות שאפילו נראות יותר טוב מזו מהתמונה באינסטגרם.. עד כמה שזה אפשרי. היא מסתכל עמוק לתוך עיניי..
״כן, יש כאן בשפע.״ אני אומרת, לא מסוגלת לנתק ממנו את המבט
״לא. הטעם שלי נורא ספציפי.. והוא קשור לאיזה ירוקת עיניים... שיערה הוא חום-״
מה החברה ההיא שלו פה??? הוא בגללה פה?? שיט ידעתי שהיא דוגמנית.. ואיך לא?? היא פשוט הייתה מושלמת.
״עם הנמשים שלה בפנים, בשמלה הוורודה שלה.״ לעזאזל איתו. הוא צוחק עליי.
״אוי, כמה חבל שאתה לא הטעם שלה..״ אני פונה ללכת והוא מחזיק בזרועי בעדינות
״אני מוכן לעשות פאקינג הכל כדי להיות הטעם שלה.. הגבר היחיד שנמצא בחייה.. האהוב שלה.״ ועם זה הוא שולח בי צמרמורת... מילותיו, מבטו.. המגע שלו.
״סיפורים סיפורים. באמת דין, קח עצה סופר ידידותית.... כדי מאוד שתעבוד על המילים שלך ועל המעשים. הם צריכים להיות מתואמים.״ הוא משחרר את זרועי והוא נראה קצת מבולבל
״מה..? למה את מתכוונת?״
״שום כלום. סתם עצה.״ הוא מגרד בעורפו, והבלבול משתלט עליו..
״למה את לא רןצה להיות איתי... אני מוכן לוותר על הכל למענך..״ הוא לוחש לי באוזן.
אני פונה ללכת ומשאירה אותו שם.. אלוהים יש לי צמרמורת בכל גופי מהאיש הזה.. איך הןא עושה את זה??
אני נכנסת לשירותים.. סוף סוך מצאתי.. מה מחביאים את זה או משהו?
ולמרבה הפלא הבחורה מהתמונה באינסטגרם עם דין, נמצאת פה.
היא מורחת כמה שכבות של איפור, ואני נכנסת לתא.
היא נמצאת עם מישהי שלא ראיתי בחיי.. אבל הן יפהייפיות.
פאק הם בטוח חלק מהתצוגה פה.. אין מצב שלא.
כל דבר בהן עומד על גבול השלמות.
״אז ג׳ולס... ספרי לייי, אני מתה לדעת על אותו לילה עם דין. הוא היה כזה מאוהב כשהוא הסתכל עליייך! אתם בדרך לכיוון טוב נכון?״ היא מפציצה אותה בשאלות, ואני לא יכולה שלא להימנע בשאלות.
״את מתה לדעת מה?״ היא מגחכת
״אל תאמיני לכל מה שאת קוראת מתוקה..״ מה??? מה??? ואני מתה לצאת לשם, ולדעת מה לעזאזל קרה!
אבל את דין אין מצב בחיים שאני אשאל, אני מעדיפה לכרות לעצמי קבר. לעזאזל אני כזאת מוגזמת.
״בבקשה ספרי לי!״ ילדה טובה החברה שלה..
״ניסיתי לדבר איתו, אבל הןא כמובן לא התייחס. למי דין בכלל מתייחס בכלל בחיים האלה?
אבל נראה שהיה לו רגע של עצבים לא יודעת על מי או על מה הוא חשב.. והוא נישק אותי בכזאת תשוקה, שנמסתי.
הכל היה יכול להיות מושלם אם הוא לא היה ממלמל שמה של אישה אחרת...״ מה???? מי???? אני חייבת לדעת!!
״מה? מי!!!?״ הבחורה השנייה נשמעת לחוצה בדיוק כמוני..
אני חייבת לדעת מי זו!
״תמר, הוא אמר את שמה כמה פעמים.. כשהוא נישק אותי, שהוא נגע בי, שהוא הסתכל עליי.. כל המבט שלו השתנה. הוא אפילו הפך להיות טיפה רך.. רק לכמה שניות.״ אני?
״הןא אמר לבסוף, ׳די עם זה, רק תמר.׳ לב שבור אני מניחה.. אבל מי זו הבחורה הזאת עם הביצים שדחתה אותו?״ היא אומרת, ובקולה אני שומעת שילוב של הערצה ושנאה במקביל.
״בת מזל מזדיינת.״
״אכן כן, אבל טל את לא מספרת לזה על אף אחד.. זה מה שהיה חסר לי... ״ אני יוצאת מהשירותים, ושוטפת את ידיי.
״לא ברור.. ששש״ היא מסמנת לה אליי.
והם שותקות ומאפרות אחת את השנייה.. הן יוצאות.
יכול להיות שטעיתי לגבי דין כל הזמן הזה?? יכול להיות שהוא באמת התאהב בי? אבל.... זה תקופת זמן כה קצרה ואנחנו בקושי מכירים..
איך מכמה נשיקות.. הוא שלי?
אני יודעת שאני שלו. אני כמהה לצורה שהוא נוגע בי, מסתכל עליי, מנשק אותי.
אני ראיתי את זה.. אני ראיתי אץ כל זה אבל סירבתי להאמין.
אמך לעזאזל יכולתי לפקפק בזה? לפקפק בו?
הוא הציל את החיים שלי פעמיים! שיט.. אני כזאת סתומה..
רק שלא הרחקתי אותו שוב עם כל מה שאמרתי לו.
מפגרת! אני שמה את ראשי על מצחי.. אני רק מקווה שזה לא מאוחר מדי..
אני יוצאת החוצה ומנסה למצוא את דרכי חזרה לפינות ישיבה.. ואני רואה את דין ואימא שלי, היא טופחת לו על השכם כמישהי שמנסה להרגיע אותו.
הוא מחייך אליה..
אני מתקרבת אליהם.
״אני לא יודע מה לעשות..״ הוא אומר לה
״אני מבטיחה לך שיהיה בסדר.״ על מה הם מדברים... אני לא מבינה. שניהם לא שמים לב שאני פה.
היא מלטפת את שיערו.. ואני כל כך רןצה להיות במקומה. הוא מרים את ראשו, ורואה אותי..
״תמר...״ הןא מסתכל עליי ועיניו בורקות.
״היי״
והוא עובר לשבת מולינו, שמפרידה בינינו רק הבמה של תצוגת האופנה. הוא מסתכל עליי.. ואני לא מבינה את פשר מבטו.
הוא כועס, עצוב, שמח? מה? רק תגיד.
״תמר....״ אימא שלי מעירה אותי ממחשבותיי.
״את רוצה להיות איתו נכון?״
״למה להכחיש את זה כבר? אין לי כוחות..״ וחיוכה הוא ענקי
״יופי, הגיע הזמן באמת. כי הוא משתוקק לזה בכל כוחו..״ אני מרימה אליה את מבטי
״הוא לא התייאש ממני?״
״תמר יותר הגיוני שיתחילו רעידות אדמה בכל העולם פתאום מאשר שהוא יוותר עלייך.. הןא כל כך...״ היא בולעת אץ מילותיה.. לא בטוחה אם לומר אץ זה או לא.
״מוקסם.״ עוד פעם עם המילה הזאת, ואני מסתכלת עליו...
היום, אני פשוט יודעת שזה חייב להיות היום.. אני חייבת לדבר איתו.
בתצוגת אופנה מתחילה ואני מנסה להתעניין, אבל אני נשאבת למבטו של דין.
כמו איזה כוח מגנטי, של שני מגנטים שרוצים להתקרב ויש ביניהם את הכימיה הזאת, וכרגע יש משהו שמונע מהם..
עכשיו יש את המסלול הזה, עם דוגמניות שמתהלכות עליו עם הבגדים הכי מזוועים שראיתי.
את דין זה לא מעניין כלל, הוא עסוק יותר באווירה המגנטית שלנו.. אני נשאבת אליה, היא גומרת את כולי.
התצוגה נגמרת, תודה לאל.
זורקים פרחים על המעצב שמגיע עם הדוגמנית האחרונה שלו, זו הירוקת עיניים.. דוגמנית.. איך לא? היא ממש יפה.
אני פתאום שמה לב, שהבחורה שהייתה בשירותים ודיברה על דין, זו אותה בחורה מהתמונה מהטלפון של מיקה... לעזאזל. אני ממש חייבת לבלוע את הגאווה המטופשת שלי, ולנסות לדבר איתו שוב.
הןא מסתובב איתה ואומר תודה לכולם והם עוזבים.. אני יוצאת עם אימא שלי לעבר החנייה.. אני יודעת שאני צריכה לדבר עם דין, אבל אני חסרת אומץ וגם לא ראיתי אותו מסוף התצוגה.. הןא פשוט נעלם.
שיט איבדתי אותו??
אני מסתכלת סביבי ולא רואה אותו. אני נאנחת ונכנסת לרכב של אימא שלי.
אימא שלי נכנסת לרכב והיא מחייכת, חיוכה ענק.. מהההתצוגה הייתה כל כך טובה? אולי.
הייתי יודעת אם לא הייתי מתעסקת ביצור היפהפה שלי.
היא לא אומרת שום דבר, היא רק מחיייכת.. אני מנסה לחגור את עצמי ואני שמה לב שהיא לא מתניעה...
״מחכים למישהו?״
״לא.״ מה? אז למה אנחנו לא נוסעים.. ובדיוק שאני בקו המחשבה שלי, דלת הרכב שלי נפתחת והוא מופיע..
״אכפת לך?״ הוא מפנה לאימא שלי את השאלה והיא מהנהנת לו בחיוב. מה?? מה הולך פה בכלל????
הוא לוחץ על הקליק האדום של החגורה שלי, ולקח אותי, שאני נמצאת על כתפיו.
״מטורף!!״ הוא ממשיך ללכת, כשאני על גבו, אני רואה את הרכב של אימא שלי יוצא מהחנייה ונוסע לכביש המהיר..
היא השאירה אותי לבד פה?? עם המטורף הזה? אלוהים יעזור לייי
אני שמה לב שהוא לבוש בג׳קט עור.. היא החליף בגדים??? מתי???
״הצילו!!! עזרה!״ אני קוראת לעבר האנשים שם, אבל כלום, דין מהדק את אחיזתו ברגליי. ואני מנסה לנשוך אותו מאחורי הגב, אבל זה בכלל משפיע עליו.
״מה זה דפוס קבוע שלך??? אידיוט!״  אני צועקת
״אני מעדיף את השם גנאי חמור, אבל כרצונך״ הוא ממשיך ללכת עד לסוף החנייה, ואז הוא מוריד אותי אבל מחזיק את ידי.
אני רואה אופנוע יפהפה, בצבע שחור, אבל הידיות שלו בצבע כסוף.
זה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים.. כל כך עצום וחזק.. דין מוציא קסדה ומושיט לי אותה. אני שמה אותה על ראשי בזריזות
הוא לא לובש אחת?
הוא מתיישב באופנוע, ואני מבינה שלא יהיה לי שום טרמפ אחר לעלות, אז אני עולה ומתיישבת אחריו,
״את צריכה לחבק אותי״ הוא לוקח את ידיי ושם אותם סביבו..
״אתה לא צריך קסדה?״ הוא לא עונה לי על זה, ומתחיל בנסיעה..
ברגע שהיא מתניע את האופנוע, הלב שלי קופץ ואני ממהרת להדק את זרועותיי סביבו.. אני לא שומעת אותו או רואה את פניו אבל אני בטוחה שהוא צחק עליי עכשיו.
האופנוע מהיר בטירוף, אני מרגישה את הרוח בכל גופי.. בשיערותיי, ברגליי.
אף מרגישה כל כך חופש.. מרגישה חיה.
בכל רמזור הוא עוצר, ונוגע בירכי.. להרגיש שאני פה מאחוריו ולא עפתי עם המהירות שהוא דפק מהאופנוע.
זה לא מפריע לי, אני יודעת שזה צריך אבל פשוט לא. המגע שלו כה מבורך ורצוי..
הוא נכנס לאיזה תחנת דלק שהייתה בצידי הכביש ועוצר. לא מובן לי למה?
״את רוצה לשתות משהו?״ אני יורדת מהאופנוע כדי להתמתח, נראה לי כמה שרירים שלי מתו בדרך
אני מנענעת את ראשי לשלילה. אני מורידה את הקסדה ואני רואה שהוא עושה אותו הדבר.
״מה אנחנו עושים פה? אני רוצה ללכת הביתה. פאקינג חטפת אותי!״
״תמר אנחנו צריכים לדבר.. ברצינות.״ מובן לי. אבל למה ככה?
״אתה צריך ללמוד להפסיק לחטוף אותי. תבקש..
׳תמר, תרצי לצאת איתי?׳ או משהו מטומטם כזה. לא לחטוף אותי בכל פעם שמתחשק לך!״ אני מרימה את קולי, הוא יושב עדיין על האופנוע ואני מםחדת שבכל רגע הוא ישאיר אותי לבד.. אבל זה לא ממנע ממני לצעוק עליו.
״אולי את צודקת..״
״לא אולי. אני צודקת!״ שוב קולי הולך ומתחזק.
״בסדר תמר, את צודקת אוקיי?
אני...-״ הוא ממשיך בקולו השקט, החלש.
אבל עיניו מבשרות על סערה בתוכו..
״אני רוצה שנהיה ביחד, אני ואת.״