תפוז מכני

פרק 45

לדין אין מושג בכלל, אין לו לא רב קו או את האפליקציה מוביט .. והוא גר בישראל כל חייו. ילד אטום שכמוהו.
האוטובוס מגיע והוא מפוצץ באנשים, אבל יש כיסאות נפרדים אבל דין מסרב בתוקף לשבת בהם, כי הוא לא רוצה לשבת בנפרד.
הןא מעדיף לעמוד ולהחזיק את המעקה, אבל אני כמובן מחזיקה בו.
לפתע זוג יורד, ומתפנה מקום ואני מסמנת לו, ואנחנו מתיישבים.
אני יושבת ליד החלון ודין לידי, כורך את זרועו סביב המושב שלי.
אבל אני שמה לב ששני אנשים מבוגרים עולים לאוטובוס.
האיש עם מקל הליכה, ואני מרגישה לא נעים.
אני רוצה לתת להם לשבת במקומות שלנו.
״דין.. קום.״ אני אומרת כשהוא שם את ידו על ירכי
״מה למה?״ אני מחווה אל הזוג המבוגר שעלה, שמחפש מקום לשבת ואף אחד לא טורח לקום בשבילו .. אני מוצאת את זה טיפה עצוב ושובר לב.
״אוף נו..״ רגזן שלי.
אני הולכת אל האישה ומחווה אל המקום הישיבה, ודין עוזר לבעלה לשבת.
״תהיו מאושרים וטובים תמיד״ היא אומרת לנו
״הלוואי, תודה״ דין אומר לה.
אנחנו חוזרים למקום הקודם שלנו.. אנחנו ממשיכים לעמוד לאורך כל הנסיעה כשזרועותיו של דין מחזיקות אותי מליפול.
אנחנו יורדים בתחנה, ומחכים לאוטובוס הבאה שאמור להגיע עוד 6 דקות.
״נו אז איך היה??״ אני אומרת בהתלהבות
״לא ייאמן אבל היה יותר גרוע ממה שדמיינתי.״ אני נאנחת
״אבל היית בזרועותיי, מה שהופך את זה לנסיעה הכי טובה בחיים שלי.״ יש!
״אז מעכשיו כל בוקר??״ אני מתלהבת מדי ואני יודעת את זה
״אל תגזימי.״ אני מנשקת אותו
ומגיע האוטובוס השני, שמוריד אותנו קילומטר מבית הספר.. פחות כדאי האמת תחבורה ציבורית.
אני נותנת לדין לאחוז בידי וזה ממש מרגיע אותו, אני רואה את זה על גופו.. ממש הפכנו לצמד חמד.
ככה זה אהבה? ככה זה מרגיש?
דין מאושר, אני רואה את זה בעיניים שלו ואני מזהה את ההרגשה.. זה בדיוק איך שאני מרגישה.
הגענו לבית הספר אפילו טיפה מוקדם, והוא מושך אותי לספסל שלו.
החברים המגעילים שלו שם.. הם שונאים אותי.
דין מתיישב בספסל ואני לצידו.
״מה הפכת להיות קבועה פה?״ תמיר המגעיל הזה שואל
״כן. יש בעיות?״ דין מתערב ישר, כמו נסיך על הסוס הלבן..
ל..לא. מה פתאום?״ הוא מגמגם ומשפיל את מבטו.
דין מחזיק את ידי מאז שהתיישבנו, הוא לוקח אותה ומחזיק אותה. ושם את ידו השנייה על ירכי, מאשר לעצמו שאני שם ושאני לא הולכת לשום מקום, ועם זה הוא צולל לשיחה עמוקה עם אדם על כדורגל.. בנים יהיו בנים.
״דין! היי..״ זו מאיה.. היא מנסה להתקרב אליו.. לגעת בו.
המגע של דין מטריף בעיני כולם מה? זה כמו סם ממכר, ברגע שאת מקבלת טעימה אחת ממנו, את רוצה את זה כל הזמן.
״מה יש?״ היא שואלת כשהוא לא רוצה לגעת בה
״תגידי שלום לתמר.״ הוא מקרב אותי אליו , שהיא כבר לא יכולה להעמיד פנים שאני לא נמצאת שם.
״הו! היי לא ראיתי אותך... מה קורה?״ בטח. ראית אותי היטב..
״בסדר״ זו התשובה היחידה שאני מצליחה להוציא מהפה שלי, ואני צריכה לעצור את הלשון שלי..
״אז דין.. אתה בא היום למסיבה?״ היא אומרת בקול המפתה שלה
״לא מתחשק לי.״ הןא נותן בי מבט ארוך.. של אם אני מאשרת לו או לא.. שיעשה מה שהוא רוצה! אני לא אימא שלו..
״למה לא? עד היום לא פספסת שום מסיבה..״ היא ממשיכה בטון הפתייני הזה.
״הוא אמר שלא בא לו. תביני את זה כבר.״ אני אומרת כמקומו, מפתיעה את כל מי שנמצא בספסל. כולל אותו.. אבל עד מהרה מתלבש עליו חיוך ענק, זוכה פרס אוסקר.
היא לא זזה משם, ממשיכה להסתכל עליו שיבטל אותי, שיגיד שאין לי שום משמעות.. אבל אני לא מסתכלת עליו, ברור לי היטב מה הולך להגיד.
״שמעת את הגברת. אני לא הולך״ ובזה אני חושבת שהיא תלך אבל לא, היא נשארת במקומה.. היא לא אומרת דבר.
וואו הספיק לי.
אני מושכת את ידי מאחיזתו, ״מה?״
״אני צריכה ללכת לשירותים וללוקר..״
״למה עכשיו?״
״כי עוד מעט מתחיל השיעור ואני לא אוכל ללכת״ למה לעזאזל אני נותנת לו הסברים? למה אני בכלל עצבנית עליו?
״ו?״
״דין תשחרר אותי, או שאני לא יודעת מה אני עושה לך!״ הוא משחרר אותי, אני לוקחת את התיק שלי והולכת משם.
היא כל כך מעצבנת אותי שאני פאקינג רוצה לקחת סכין ולהרוס לה את הפנים והציצים שלה!
אני מגיעה לשירותים וזורקת את כתיק, יואו!
רגע למה אני כל כך עצבנית? אני אפילו לא מבינה.. הוא דחה אותה! מה אני עוד רוצהה?
נמאס לי מזה שכולם מאוהבות בו, מסתכלות עליו.