Forget

פרק 4

״אין מה לספר אנה.. לא עשית לי כלום! רדי ממני.. אני סתם עצבני היום..״ הוא אמר והלך, משאיר אותי המומה בחושך.
אז למה כל המבטים עלי?

************
״ביי קים!״ צעקתי לה ויצאתי מהעבודה, נכנסת לאוטו ונוסעת לכיוון הבית שלי.
כשנכנסתי הנחתי את התיק וישר נכנסתי למקלחת.
כשיצאתי, הכנתי לעצמי משהו לאכול והתיישבתי מול הטלוויזיה, ושמתי זאב צעיר.
כבר עבר חודש מאש שלוקאס והחברים שלו הצטרפו לבית ספר, ועכשיו אנחנו בחופשת סמסטר, ומחר הטקס.
נאנחתי כשחשבתי עליו, כמו בסמסטר הקודם, צריך להתלבש בהידור ולהגיע לשם מכובדים.
גמרתי לאכול, ולאט לאט נשכבתי בספה, ואכן אחרי כמה דקות העייפות גמרה אותי ונרדמתי איך שאני.
למחרת, הטלפון שצלצל העיר אותי משנתי, ושמתי לב שאני עדיין ישנה בספה.
קמתי והצוואר והגב היו תפוסים לי, זה המחיר למי שישן בספה! קול אמר לי בראשי, אך התעלמתי ממנו.
עניתי לשיחה וזאת הייתה לורן ״אן!!! את מוכנה? קדימה!! קומי! אני וריאן עוד שעה באים אלייך!״ היא אמרה
הסתכלתי בשעוני, ונבהלתי כשראיתי שכבר צהריים, ובעוד שעתיים וחצי הטקס שלי מתחיל, עשיתי חישוב מהיר בראשי וגיליתי שישנתי כל הלילה וכל הבוקר למחרת.
נאנחתי, השבוע הזה שעבדתי משמרות כפולות הרג אותי, אני בקושי ישנה בלילות, וזה משפיע על הימים שאחרי.
״אוקיי״ אמרתי וניתקתי את השיחה, וקמתי לשטוף פנים ולהתקלח, לפני שחטפתי משהו קטן לאכול, ומיד נשמעה דפיקה בדלת.
פתחתי אותה, ולורן וריאן ישר נכנסו לבית עם דברים רבים בידיהן, וגררו אותי לחדר.
״זה מה שאת לובשת״ לורן אמרה ודחפה לידי שמלה שחורה, צמודה וקצרה.
הייתה לה את הצורה של החזה בעדין, ומתחת לחזה הייתה לה חגורה ומשם היא נפלה בחופשיות.
ועם זאת הביאה לי סנדלי עקב שחורים עם פלטפורמה, היא יודעת שאני שונאת עקב שפיץ.
נאנחתי מראש, ידעתי שאין טעם להתווכח עם לורן בכל הנוגע לזה, אז נכנסתי למקלחת והחלפתי בגדים, למרות שחשבתי שהם יותר מדי בשביל זה, ויצאתי, מוצאת את ריאן כבר לבוש בג׳ינס וחולצה מכופתרת לבנה, עם עניבה שחורה, ואת לורן לבושה בשמלה אדומה ארוכת שרוולים, שמקו המתניים מתנפחת מעט, ונעלה עקבים שחורים.
השיער שלה כבר היה מסולסל מקודם, והיא התאפרה, כנראה בזמן שהתלבשתי.
היא הושיבה אותי על כיסא והחלה להחליק לי את השיער, והוסיפה סלסולים קטנים מלמטה, ולבסוף איפרה אותי עדין כמו שאני אוהבת
״ההורים שלך באים אן?״ ריאן שאל, שוב כמו בסמסטר שעבר.
ושוב התחלתי להרגיש לא בנוח.
כל הסטודנטים, בדרך כלל מביאים את ההורים שלהם לטקס, אך כמו בטקס סיום התיכון, וכמו בסמסטר הקודם, כך יהיה גם עכשיו, אני באה לבד.
אתם בטח שואלים למה אני לא מביאה את ההורים שלי? אז זהו.. שאין לי כאלה
או שיש לי.. אבל אין לי מושג מי הם..
אני לא מכירה אותם, או שאני פשוט לא זוכרת אותם..
מאז שאני זוכרת את עצמי אני עצמאית וגרה לבד, ולומדת עם החברים שלי בתיכון שלי ואז בקולג׳.
אני חושבת שהם מתו, או שעברו לארץ אחרת ושכחו ממני, אם יודעים בכלל שאני קיימת.
ואת האמת? לא כל כך בא לי לדעת עליהם.. אם הם לא ניסו להשלים את החסר ולחפש אותי.. אם הם חיים בכלל..
כשסיפרתי לריאן שאין לי מושג מי אלה ההורים שלי, הוא ניסה לעזור לי להבין מי הם, אבל דחיתי את כל המאמצים שלו, פשוט לא רציתי.
לא ידעתי איך זה לחיות עם הורים, הייתי רגילה כל החיים שלי לחיות לבד ולעשות מה שהראש שלי..
אין לי הורים כמו שלכולם יש, אין לי הורים בכלל.. ואני לא יודעת אם אי פעם היו לי.. כלומר, מישהו הרי ילד אותי, זה ברור, את לא בהכרח שהוא עדיין חי, או שהוא בכלל יודע שאני חיה.
הם לא הלכו איתי אי פעם ללימודים, ולא ליוו איתי ביום האחרון שלי לתיכון וגם לא באו לטקס הסיום כמו שכל ההורים שכולם הגיעו. הם לא באו איתי לברר קולג׳ים, ולא באו איתי ליום הראשון, וגם לאקס הסמסטר הקודם הם לא באו, והם לא יבואו גם לטקס של עכשיו.
״לא״ עניתי לו לבסוף, גורמת לו להאנח.
כשלורן גמרה איתי, לקחתי את הפלאפון והארנק שלי בתוך תיק צד שחור קטן ויצאנו למכונית.
״ההורים שלי מגיעים לשם כבר.. שלך גם לורן?״ ריאן שאל
״כן״ היא אמרה
כשהגענו, לורן ישר יצאה מהאוטו והלכה להגיד שלום לסטודנטים אחרים, שאני וריאן רק חייכנו אליהם.
לורן תמיד הייתה החברותית מביננו, היא התחברה לאנשים שלי ולריאן בכלל לא היה רצון להתחבר אליהם, או בכלל.
הספיק לי אותו ואותה, אני לא צריכה עוד אנשים שיכרכרו מסביבי.
התחלנו ללכת לכיוון האולם שבו יתקיים הטקס, שלפתע נתקלתי במישהו, וכמעט מעדתי אחורה, אך שתי ידיים יציבות תפסו אותי בזמן.
כשהרמתי את הראש לראות מי זה, נתקלתי במבטו של לוקאס.
קצת פחות מחודש עבר מאז הפעם האחרונה שיצא לי לדבר עם מישהו מהם, ומאז, כמעט כל יום לוקאס היה מגיע למסעדה בה אני עובדת, מזמין קפה ויושב בצד עם הרישומים שלו, אך לא מפסיק להסתכל עלי.
היו כמה פעמים, שהוא פשוט קם ויצא משם בעצבים או עם דמעות בעיניים ולא הבנתי למה.
היו פעמים שגם החבר׳ה שלו היו שם, אך שוב, הוא לא הפסיק להסתכל עלי במבט כזה שכאילו לקחתי לו את הדבר הכי חשוב לו בחיים.
ובכל פעם שראיתי את המבט הזה, הדברים שאמר באותו שיעור חוזרים לי לראש.
״אני מצטער״ הוא אמר והחזיר אותי למציאות ״לא שמתי לב לאן אני הולך״
״זה בסדר״ אמרתי והמשכתי עם ריאן לבפנים, בעוד העיינים הכחולות שלו לא יוצאות לי מהראש.
התיישבנו במקומות שלורן שמרה לנו, וגיליתי שלוקאס והחבורה שלו, יושבת בדיוק בשורה מאחוריי.
״שמת לב איך לוקאס הסתכל עלייך מקודם??״ ריאן שאל בלחש
הפניתי אליו מבט שואל, והוא היכה את מצחו אך שתק, גורם לי למשוך בכתפיי.
הטקס התחיל, ומנהל הקולג׳ עלה לבמה והחל לומר דברים לכבוד סיום הסמסטר.
הוא דיבר במשך יותר משעה על כל מיני דברים חסרי משמעות, ואחר כך פנה להודות לכולם, בינהם הסטודנטים וצוות המרצים וכל זה.
לאחר מכן הוא פנה לחלק את התעודות, וקרא בשם של הסטונדט הראשון, שמיד עלה לקבל אותה וזכה בחיבוק ממנו ומכל אחד מצוות ההנהלה.
״ריאן לסט״ הוא קרא בשמו של ריאן לאחר כמה וכמה סטודנטים.
ריאן קם לקולות כפיים, כנראה של משפחתו, ושלי ושל לורן, והלך לעבר הבמה לקבל את התעודה שלו.
כשחזר, גלגל עיניים ואמר ״החיבוקים שם לא נגמרים״ וגרם לי לצחוק.
״אנסטסיה ריד״ הוא קרא בשמי ואני קמתי, לקולות הכפיים של חבריי, והלכתי לקחת את התעודה, מרגישה בעשרות המבטים על גופי, והרגשתי לא בנוח.
המנהל לחץ את ידי לאחר אינספור החיבוקים שקיבלתי, ונתן לי את התעודה, ומיד ירדתי מהבמה כשהשם הבא, שמו של לוקאס נקרא.
בדרך פגשתי במבטו, והוא שוב הסתכל עלי עד שכבר הגיע לבמה, והיה צריך להפנות את המבט שלו.
התיישבתי בכיסאי, פותחת את התעודה ומדפדפת בה, ושוב כמו תמיד, מילות הערכה וגליון הציונים.
מיד אחרי לוקאס שמה של לורן נקרא, והיא קמה בחינניות לעבר הבמה.
פעם חשבתי שהיא לא תוכל להיות עורכת דין מאחר והיא כזאת.. קופצנית, אבל כשלמדתי להכיר אותה יותר הבנתי שיש לה גם צדדים רציניים.
הטקס נגמר, וריאן ולורן נפרדו ממני והלכו עם ההורים שלהם לאכול, לאחר שיכנועים רבים וסירובים רבים מצידי שאצטרף אליהם.
לקחתי את הדברים שלי והתחלתי להתקדם לכיוון היציאה מהקולג׳.
ריאן הביא אותנו במכונית שלו, ולכן נאלצתי לחזור ברגל לבייתי.
״אנה.. חכי רגע״ שמעתי קול מאחורי והסתובבתי מיד, מופתעת לראות את לוקאס
״כן?״ שאלתי
הוא רץ והגיע אלי, עומד לפניי ומתנשף ״אני מצטער על קודם.. שנתקעתי בך״ הוא אמר
״זה בסדר לוקאס״ גמרתי והסתובבתי כדי ללכת
״איך התעודה שלך?״ הוא אמר בזריזות, כאילו מנסה להחזיק אותי שם ותוך כדי ליצור איתי שיחה
״בסדר.. שלך?״ אמרתי ושאלתי אותו
״בסדר גם..״ הוא אמר ושנינו השתתקנו למשך חמש דקות עד ששאלתי ״למה אתה לא עם ההורים שלך?״
״אני יכול לשאול את אותו דבר עלייך״ הוא ענה.
״אחת אפס לך״ עניתי, ושוב השתתקנו
״לאן את הולכת?״ הוא שאל
״לבית״ אמרתי לו
״ברגל?״ הוא שאל, כלא מאמין
״כן.. אני גרה פה קרוב.. ובאתי עם חבר במכונית שלו״ אמרתי
״בואי אני יקפיץ אותך״ הוא אמר
״זה בסדר לוקאס.. אני יכולה ללכת ברגל״ אמרתי, מנסה להתחמק
״לא את לא.. אני לא יתן לך״ הוא אמר ומלמל את החלק השני של המשפט, אך שמעתי והתעלמתי
״אוקיי״ נאנחתי, לא היה לי כוח להתווכח איתו.
הוא חייך חיוך מושלם שחשף שתי גומות, ולקח את ידי לעבר המכונית שלו.
הוא פתח את הדלת כדי שאוכל להכנס, וסגר אחרי, ונכנס לתא הנוסע.
כיוונתי אותו לביתי, וכשהגענו, יצאתי מהאוטו והתחלתי להתקדם לכיוון הבית, שלפתע ראיתי את לוקאס יוצא מהמכונית גם הוא ומתקדם אלי ״חכי״ הוא אמר ותפס את ידי.
הסתכלתי לתוך עיניו הכחולות, והוא הסתכל לשלי, ולרגע לא רציתי שום דבר אחר חוץ מלהמשיך להסתכל אליהם.
״אני.. אממ.. צריכה להכנס״ אמרתי
״אני יודע..״ הוא אמר ושחרר את ידי, אך שנינו נשארנו לעמוד באותו מקום.
״מתי את עובדת מחר?״ הוא שאל
״בערב״ עניתי, לא הבנתי לאן הוא חותר
״אוקיי..״ הוא ענה והסתובב לעבר המכונית שלו
״לילה טוב.. ותודה״ אמרתי, והוא נעצר והסתובב אלי בחזרה
הוא העלה את ידו ואחז בלחי שלי לפני שקירב את פרצופי אליו והניח את שפתיו על הלחי שלי, קרוב מאוד לשפתי ״לילה טוב״ לחש והסתובב בחזרה לעבר המכונית שלו.

----------------------------------------

מצטערת אם יש שגיאות כתיב.. לא היה לי זמן לעבור על הפרק..
תודה לבנות שמצביעות ומגיבות.. אתן מקסימות❤️