Forget

פרק 52

הייתי חייבת להרגע, ולכן השתקתי את הפלאפון שלי לגמרי, כיוונתי שעון מעורר לעוד שעה ועצמתי את עייני בתוך המים והקצף, מקווה להרדם ולהניח למחשבות שלי לפחות לשעה הקרובה.
********************************
החלקתי את ידי במורד השמלה בצבע הבורדו שלבשתי.
הכתפחות שנתלו ברפיון על צווארי ויצרו מחשוף יחסית נדיב, לא יותר מדי, אבל אחד כזה שללא ספק הבליט את שדיי.
הבד שהחלק שנצמד מתחת לחזה שלי ועד אחרי הישבן, ומשם גלש בחופשיות עד הברך, כמעט שלם מלבד השסע שעיטר את רגליי בצד שמאל וחשף כמעט את כולה.
העפתי מבט בנעלי העקב הכסופות שלי שעמדו ליד המיטה, והעברתי פעם נוספת את היד בשיערי, מביטה עמוק אל תוך עייני במראה ושואלת את עצמי שוב.
מה אני עושה כאן? למה?
מנעתי מעצמי להתחרט, אני כאן, אחרי 3 שנים שברחתי מהעבר שלי וברחתי מהחברים שלי.
מהעבר כבר לא יכולתי לברוח, ואפשר לומר שפרק אחד בחיים הסתיים, שפרק אחד עבר ואין צורך למלחמות בעבורו.
את החלק השני הייתי חייבת לפתור בכוחות עצמי.
גם אם לא התכוונתי לחזור הביתה, גם אם המטרה של הערב הזה לא הייתה לשאר כאן, לחתונה של מי שהיה החבר הכי טוב שלי כל הזמן, הייתי חייבת ללכת.
עצמתי את עייני בחזקה, וכשפתחתי אותם שוב, האנה שבפנים הייתה נחושה יותר.
נעלתי את הנעליים, משלימה את שאר הטבעות על אצבעותיי, ויוצאת בזהירות מהחדר לכיוון המעליות עם הארנק בידיי.
נופפתי לשלום למאבטח בכניסה ונכנסתי אל הרכב שלי, מתניעה אותו ומתחילה בנסיעה לפני שבאמת אתחרט.
"היי אם.." עניתי לשיחה מאמילי שהתקבלה כמה שניות אחר כך.
"עוד לא התחרטת?"
"ציפית שאתחרט?"
"הייתי כמעט בטוחה שבשלב הזה כבר אראה אותך בחזרה בבית".
"לא" מלמלתי "אני בדרך לשם".
"ראיתי את התמונה ששלחת לי אנה.. את מושלמת" היא אמרה "הם כולם יקבלו התקף לב.. מזה אם לא מהעובדה שפתאום אחרי 3 שנים את שם".
"אמילי" מלמלתי "את רק מלחיצה אותי עוד יותר".
"מצטערת מצטערת" היא אמרה "תתעלמי ממני".
נאנחתי ומלמלתי שאעדכן אותה לפני שניתקתי את השיחה וחזרתי להתרכז בכבישים המוכרים.
התעוררתי במקלחת אחרי כמעט שעה, וללא ספק נחושה יותר לעשות מה שתכננתי.
ואז שלפתי את השמלה והנעליים מתוך המזוודה, והתלבשתי, וכמו עם המראה החדש הגיעו החששות שהכחשתי עד עכשיו.
מה אם אמילי טעתה ובן באמת לא רוצה לראות אותי שם? מה אם אני לא ארגיש בנוח? מה אם הם יגלו שנזכרתי בהכל? איך.. איך לוקאס יגיב?
ניסיתי להבטיח לעצמי שוב ושוב שאני נראית טוב.
שהשמלה בצבע אדום יין שמדגישה באופן מטורף את השיזוף שלי, והנעליים הגבוהות, יקנו לי לפחות כמה שניות לפני שאנסה להוכיח מול בן את חפותי.
לא התכוונתי להתנצל על שנעלמתי, או שעזבתי את בוסטון.
הייתי שלמה עם ההחלטות האלה.
התכוונתי להוכיח לבן שלמרות מה שהוא חושב, לא שכחתי אותו.
אבל אני חושבת שהחשש העיקרי שלי נובע מלפגוש את לוקאס.
בדיוק כמו אז בנשף סיום התיכון, שהוא חזר אחרי 3 שבועות שלא היה בבוסטון, בעיקר בגלל שעזב בגלל ריב שהיה לנו על אבא שלו.
חששתי, כי ידעתי איך המקרים האלה מסתיימים בדרך כלל.
"את מתרגשת? אני מתרגשת, אני שמחה כל כך שזה הגיע.." מיה המשיכה למלמל עוד ועוד לידי בזמן שהביטה שוב ושוב במראה על שמלתה השחורה.
כחול.
למה לעזאזל הלכתי על כחול הפעם?
אולי בגלל שההוא אוהב אותך בכחול.. לא!
כן, הוא ההוא, מהרגע שלא הסתובב ואמר שהוא מצטער על זה ששיקר לי בכלל אבא שלו, שוב.
נמאס לי מוויקטור, ונמאס לי ממה שההורים שלי עשו שגרר את כל הצרות לחיי.
יש הרבה מקומות להחביא שבב שווה מליארדים, ליד הלב של הילדה שלכם זה לא המקום הנכון.
פעם התנחמתי בעובדה שאמנם מרע יצא דבר אחד טוב וזה שפגשתי את לוקאס.
נהגתי לחשוב שאני מוכנה לעבור שוב את הכל ומלבד שאזכה בו שוב.
עכשיו? אני מתחרטת גם על זה ומוכנה לוותר על הכל.
על מי אני עובדת.
לוקאס היה אהבת חיי, הרגיש לי בפנים שהקשר שלנו הרבה יותר חזק מסתם ערימה של שקרים, אפילו שהם אלה שהפגישו ביננו.
רציתי שיסתובב אחרי הריב, שיסתובב אלי ויחבק אותי בחזרה ויגיד שהוא מצטער ושהוא סולח גם לי ושהכל בסדר.
אבל הוא רק נכנס למכונית שלו ונסע.
כמו שמוק.
ואז שלח הודעה דרך בן להגיד שיפגוש אותי בנשף.
כבר אמרתי שהוא שמוק?
עם הידיעה שהוא יחזור בזמן לנשף, הגיעו גם הפחדים מלראות אותו שוב והייתי מוכנה כמעט לבטל את ההשתתפות שלי.
מרתון חברים עם בן אנד ג'ריז מעולם לא היה רעיון גרוע.
כן כן, זה עדיף.
"אנה!" קולה של מיה העיר אותי מהמחשבות ואני התנערתי והבטתי בה כשלחשתי "מה?"
"ג'ון מחכה לנו, שנרד? או שאת מתכוונת להמשיך לבהות בעצמך".
"אני באה" מלמלתי ולקחתי את הארנק השחור שלי, מחליקה בפעם האחרונה את שיערי ויוצאת אחרי מיה אל הרכב של החבר שלה.
החבר שלה שנמצא כאן איתה.
לפחות הדייט של אחת מאיתנו לא שכח לבוא לקחת אותה.
"תעלי יפה שלי" ג'ון אמר ואני באתי לעלות מיד אחריה אבל הוא הניח ידו על זרועי ועצר אותי כשאמר בנינוחות "את לא עולה".
"מה זאת אומרת בייב? היא באה איתנו" מיה אמרה.
"הדייט שלה כאן" הוא אמר והצביע בראשו אל מאחורי ראשי.
קפאתי.
הלב שלי החל לדפוק בקצב מהיר כפול מהרגיל, אבל לא סובבתי את הראש גם לא לאחר שג'ון ומיה נסעו.
ידעתי שהוא מאחוריי, הרגשתי את הנוכחות שלו.
הרגשתי את הגב שלי משנה טמפרטורה וקופא, כמו תמיד שהוא היה בסביבה.
רק שהפעם לא הרגשתי את החום המיידי שבמבט שלו.
כי לא הסתובבתי.
"אנה" הוא מלמל והתקרב אלי ואני נשמתי עמוק ועצמתי את עייני בחזקה לפני שהסתובבתי אליו והבטתי בו.
"וואו" הוא מלמל והעביר מבט על כולי "אלוהים, את האישה הכי יפה שראיתי בחיים שלי.. ואת שלי".
ו.. זהו.
כל הכעס שהיה עליו עד עכשיו, נעלם כלא היה.
תודה אלוהים!
"אני מצטער אנה" הוא אמר "אני מצטער ששוב נתתי להורים שלנו להפריד ביננו, אני מצטער ששוב השארתי אותך מאחור".
"נעלמת לחודש".
"כמעט חודש" הוא תיקן "אני יודע ששום דבר שאגיד לא יכפר על זה, אבל אני באמת מצטער".
הוצאתי את הפלאפון שלי וסימסתי לבן שיבוא לקחת אותי מבלי לפרט, לא הייתי מסוגלת להסתכל על לוקאס שעורר מחדש את זעמי עם המילים שלו.
אם רק היה אומר לי שהוא אוהב אותי, הייתי מתרככת ושוכחת מהעובדה שלא דיבר איתי כל זמן שלא היה כאן.
אבל הוא דאג להזכיר את העובדה שעזב, ושהרצונות שלי היו חסרות משמעות בשבילו.
"אנה" הוא אמר ומשך את תשומת ליבי חזרה אליו שניה לפני שלחצתי על 'שלח'.
"אל תקראי לבן.. יש לך הרגל מוזר לברוח ממני בכל פעם שאני מנסה להתנצל".
"אתה יודע למה אני בורחת ממך?" שאלתי והרגשתי את הדמעות מצטברות בעייני.
"בגלל שאתה לא מתנצל באמת" אמרתי "אתה רק דואג להחזיר אותי לידך כדי שלא תאבד את השבב המזדיין הזה".
"זה לא נכון אני נשבע" הוא אמר "אני אוהב אותך".
"זה לא נשמע אמיתי לוק".
הוא התקרב ואחז בידי, מביט עמוק בעיני ואומר "אני נשבע לך, הכל התחיל ביננו עקום אבל אני נשבע אנה, אני אוהב אותך יותר ממה שאפשר לאהוב, ובגלל זה אני רוצה להגן עלייך כי אם יקרה לך משהו? אני אמות".
"אתה משקר" אמרתי והוא התרחק ממני ופשט את ג'קט החליפה שלו, מוריד את החולצה ומניח את שתיהם על הגג של הרכב שלו, מוציא את האקדח שלו ודורך אותו, ומגיש אותו אלי כשהקנה פונה כלפיו.
"תירי בי" הוא אמר "מצידי תהרגי אותי, זאת תהיה ההוכחה לכך שאני לא רוצה את מה שיש בתוכך".
"איך?" שאלתי ולקחתי את האקדח "בזה שתמות? וויקטור יעשה את העבודה במקומך".
"את מבינה?" הוא שאל וגיליתי שנפלתי בפח "המטרה העיקרית שבשבילה אני רוצה להשאר בחיים היא כדי לשמור ולהגן עלייך, אם לא, לא הייתי נוסע וחוזר מלכתחילה".
כיוונתי אליו את האקדח ואמרתי "מה.. מה זאת אומרת?"
"ההסכם שלי עם וויקטור היה שאני עושה בשבילו עבודה אחת אחרונה" הוא אמר ולא נרתע מקת האקדח שכבר הייתה צמודה לחזהו.
"נסעתי כדי לעשות אותה, ובתמורה לכך, הוא עוזב אותי ואותך.. רק שהפעם זה לתמיד".
פערתי את פי בהלם והנמכתי את האקדח מחשש שיפלט כדור היישר אל הלב של הגבר שאהבתי.
"הוא משקר" אמרתי בשקט "זה מה שהוא אמר גם בפעם קודמת".
"בגלל זה נסעתי הפעם לכל כך הרבה זמן" הוא אמר והוציא מתוך הכיס שלו דף מקופל, פתח אותו והראה לי מסמך בכתוב שבסיכומו היה כתוב שוויקטור מתחייב לכל מה שלוקאס אמר.
כמובן בקודים של עסקים חוקיים ומסווים היטב, שרק מי שבתוך העסק יכל להבין.
"מה הייתה העבודה?"שאלתי בשקט והחזרתי חזרה את האקדח למצב לא דרוך.
"את לא רוצה לדעת" הוא אמר ואני הרמתי מבטי אליו ואמרתי "דבר לוק".
הוא נאנח ואמר "מישהו שקנה ממנו 3 טון של סמים, שכח לשלם".
"3 טון?" שאלתי בשוק והוא הנהן "אני לא מספר לך יותר מזה".
"וזהו?"
"זהו".
"אבל הוא אמר ש.. שאי אפשר לפרוש מהעולם שלכם".
הוא משך בכתפיו ואמר "איום ברצח תמיד עוזר".
"א.. איימת להרוג אותו?"
"לא התכוונתי לזה באמת" הוא ענה "אבל אם הוא היה מתקרב אלייך עוד פעם אחת, הייתי שוקל את זה מחדש".
"אז.. זהו?"
"את שלי אנה, ואני שלך, גם אם לא זהו, שום דבר לא יגרום לי לעזוב אותך או לשקר לך יותר".
שתקתי את הפה והוא לבש את החולצה שלו מחדש, עוטף את כתפיו עם הג'קט ולוקח מידי את האקדח, זורק אותו לתא הכפפות ברכב שלו וחוזר לאחוז בפניי "אני אוהב אותך".
"אני אוהבת אותך" מלמלתי ונתתי לעצמי להתמסר אל החיבוק שלו.
הייתי נחושה בדעתי שהפעם שום דבר מזה לא יקרה, כי הפעם אני לא מתכוונת להתייחס ללוקאס כלל וכלל.
המטרה שלי הערב היא בן ואמבר בלבד.
לורן וריאן קיננו אי שם מאחורי ראשי, והבטתי שאסביר גם להם מה שאוכל, אבל לא התכוונתי להתעכב יותר מדי.
לא היה לי הסבר למה בחרתי ללכת דווקא לחתונה שלו, ולמה דילגתי על זאת של לורן וג'ק שהחליטו להקדים אותה, או למה לא באתי לפתיחת המועדון החדש של ניק.
לא היה לי הסבר למה בחרתי לבוא דווקא לחתונה הזאת.
אני מניחה שפשוט רציתי להראות לבן שאמנם לא דיברתי איתו 3 שנים, אבל שום דבר מזה לא הוריד מרמת האהבה שלי למי שהחשבתי כאח.
לגבי האח האמיתי שלי, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
אותו לא תכננתי לזכות אפילו במבט.
הרגשות שלי אליו גם השתנו לאחר שנזכרתי בהכל.
הרגשתי קצת רחמים כלפיו, על חוסר האונים שהרגיש בעת שידע מה ההורים שלי החליטו לעשות ועשו.
הוא דאג לי, זאת הייתה המטרה האמיתית שלו.
ובגלל זה הוא דאג להעביר אותי דירה לא פעם ולא פעמיים, רק כדי לברוח מהם, עד שלבסוף הגענו לפילדלפיה.
אבל מה שהכריע את הכף הייתה ההתנהגות שלו אחרי התאונה הראשונה, והעובדה שלא עשה שום דבר לזכות באמון שלי שוב.
למרות שהוא איבד אותו כבר לפניה.
"אני יוצאת" צעקתי אל ניק ופתחתי את הדלת הבית.
"ניק?" שאלתי משלא נשמעה תשובה, וצעדתי לעבר חדר העבודה שלו.
"ניק?" קראתי שוב אבל הוא לא ענה.
ידעתי שהוא בבית, כי ראיתי אותו חוזר והוא לא יצא שוב, הרכב שלו כאן והוא קבע עם נינה לעוד שעה, אז איפה הוא לעזאזל?
הגעתי אל המשרד שלו אך נעצרתי כי שמעתי את קולו מדבר מתוך הדלת, ושמעתי את שמי.
".. לעשות את זה בלי שאנה תדע" הוא אמר ושתק כמה שניות לפני שהמשיך "השבב הזה שווה יותר מ3 מליארד הקטור" "אני לא מוכר את אחותי, בשום מחיר שבעולם" "ניתוח? נפלת על כל הראש?" "ברגע שיפתחו אותה היא תמות" "אני לא יודע מה יש בפנים" "מה?" "אתה מתכוון למצוא דרך למה?" "אתה מתחייב לי שאם אתה פותח היא לא מתה?" "אז יש מקום לדבר על זה"..
התרחקתי אחורה בהלם, לא הספיקה לניק המילה שלי שאם פותחים את הצלקת שממוקממת מתחת לחזה שלי אני אמות.
הוא רצה לנסות בכל זאת.
צעדתי את מספר הצעדים אחורה ורצתי החוצה אל החצר, מדלגת את כל המדרגות וחוצה את הכביש במהרה אל הבית של לוקאס, מתחמקת ברגע האחרון מדריסה על ידי משאית.
"אנה?" לוקאס פתח את הלדת שניה לפני שהתנגשתי בה וחיבק אותי חזק.
"מה קרה?"
"ניק.. רוצה.. רוצה לפתוח את הצלקת שלי".
"אין מצב".
"הוא אמר, שמעתי אותו מדבר".
"אנה תרגעי" הוא אמר וניגב את הדמעות שלי "תספרי לי לאט מה קרה".
סיפרתי לו את תוכן השיחה, או לפחות מה ששמעתי, ולא טרחתי להסתיר את החששות שלי.
לוקאס הכניס אותי לבית, נותן לי להתמסר לחיבוק של אמא שלו לפני שמלמל באוזניי שהוא הולך לבדוק את העניין.
"הוא אוהב אותך" אמא של לוקאס אמרה לאחר שנרגעתי והתיישבתי בסלון.
אהבתי אותה כמעט כאילו הייתה שלי.
היא הייתה היחידה מהמשפחה שלהם שלא נפלה לעולם הפשע ויותר מזה, היא התגרשה והתרחקה מוויקטור ברגע ששמעה מה מעמדו בעולם הזה.
הוא מצידו לא הסכים לוותר עליה ולכן נשאר קרוב ועדיין מנסה לזכות מחדש בליבה.
אבל בזכותה, לוקאס החליט שכבר לא חשוב לו לזכות בהערצה של אבא שלו, וגם הוא מתחיל לצאת מהעולם שחשבתי שיהרוג אחד מאיתנו בסופו של דבר.
"גם אני אוהבת אותו".
היא חייכה והגישה לי את כוס התה שהכינה לי בעת שאמרה "אני יודעת שזה נורא, אבל אני באמת שמחה שההורים שלך הכניסו את השבב לתוכך, זה הוביל אותך למצוא את הבן שלי ואת הבן שלי למצוא אותך.. ואתם הכי טובים אחד בשביל השני".
חייכתי, רק היא יכולה להפוך את המצב הנורא למשהו טוב.
"בן של זונה" לוקאס אמר ברגע שנכנס הביתה, משהו כמו חצי שעה אחרי שעזב בהתחלה והשאיר אותי ואת אמא שלו להשלים פערים.
"לוק!" אמא שלו גערה בו אך הבינה את עצמת הכעס שניבט מהמבט שלו לפני שנישקה את ראשי ואמרה "אני אהיה בחדר ילדים, תזכרו, כעס לא יפתור שום דבר".
"מצטער אמא" לוקאס אמר והתרכך, ונישק את הלחי שלה לפני שנתן לה ללכת לדרכה.
הפניתי אליו מבט שואל והוא נאנח וניגש לחבק אותי, מנשק את הלחיים שלי ואומר "תלכי לארוז תיק, בן יבוא לאסוף אותך עוד מעט ואני אפגוש אותכם בדרך".
"לאן אנחנו נוסעים?"
"אנחנו מרחיקים אותך ממנו קצת" הוא אומר "אני לוקח אותך לחופשה, אני פשוט לא רוצה שהוא יסיק שאת שמעת את הדברים האלה ממנו ויתגונן".
"מה שמעת?" שאלתי ישר ולעניין.
הוא הביט בעייני, מתלבט כמה רגעים אם לספר לי או לא.
לוקאס ידע שאני מעדיפה לדעת את האמת הכואבת, מעדיפה לדעת שבגדו בי ושיקרו לי, מעדיפה לדעת מי לצידי ומי לא או מה כל אחד חושב כדי שאדע לתכנן את חיי.
לא פעם ולא פעמיים קרה שהסתיר ממני משהו ולבסוף העניין נגמר בריב.
עד שרבנו פעם אחת ונפרדנו למשך כמעט 3 חודשים בהם התעלמתי ממנו כמעט לגמרי, ואז הוא החליט שהוא מספר לי הכל, גם אם יכאב.
אבל הוא לפחות יוכל להיות כאן לאחות את השברים כשהכל מתפרק.
הוא נאנח לבסוף ואמר "נכנסתי סתם לחפש אותך, ונכנסתי לחדר שלו כבדרך אגב, התחלנו לדבר על עסקים כרגיל ואז הוא שאל אם את תהי פה בעוד שבועיים או שאני מתכנן לקחת אותך לאן שהוא".
ידעתי מה יש עוד שבועיים, היום הולדת של ניק.
"אמרתי לו שאין סיכוי שנעלם ביום הולדת שלו ושאלתי למה, הוא אמר ש.. שהוא מתכנן לבקש ממך בתור מתנה שתלכו לבדוק את האפשרויות להוציא ממך את השבב".
"אבל הוא יודע שברגע שאגע שם, אני אמות" אמרתי והוא הנהן ואמר "הוא מתכנן למצוא דרך אחרת, אולי בניתוח מהגב".
פערתי את פי בהלם והעיניים שלי החלו לדמוע כששאלתי "ואם לא אסכים".
הוא לא ענה, וידעתי מה התשובה.
הוא לא מתכנן לשאול.
"הוא.. הוא אח שלי" אמרתי וכיווצתי את גבותיי.
"הוא מאכיל את עצמו בסרט שזה לטובתך" הוא אמר וניגב את הדמעות שלי "יכול להיות שבאמת יש דרך.. יכול להיות שההורים שלך לא היו אדיוטים עד הסוף וכן השאירו פתח מילוט, אבל זאת לא הדרך".
"הם לא רצו שאף אחד יגע להם במלייארדים" אמרתי "החיים שלי לא היו חשובים להם".
"עובדה שאת בחיים".
"כנראה שלא לטווח ארוך".
"היי היי" הוא אמר והרים את הפנים שלי כך שהבטתי ישירות לעיניו "את באמת חושבת שאני אתן למישהו לפגוע בך? גם אם זה אח שלך?"
שתקתי, כי פשוט לא הייתה לי תשובה.
"לא אנה" הוא אמר "גם אם מישהו ירה בך, הקליע יצטרך לעבור דרכי בשביל להגיע אלייך".
ואז פשוט חיבקתי אותו חזק כי האמנתי לו, ושום דבר כבר לא היה יותר חשוב.
זה לא היה המצב עכשיו, וגם לא בשנים האחרונות.
לוקאס כבר לא היה עמוד התווך שלי נגד ניק ובדיעבד לא יכולתי להבין איך הם הסכימו על החלטות שנוגעות לחיים שלי אחרי מה שקרה.
לא ידעתי איזה שלב בחלק שבו לא הכרתי אותם, גרם ללוקאס ולניק לשלב כוחות, ולמשוך אחריהם את בן.
מערכת הניווט הקפיצה אותי כשהודיעה שהגעתי למקום, ואחרי פניה קלה ימינה נחשפתי אל החניה העצומה שבסופה הייתה הכניסה לאולם.
הבטתי בשעון, וידעתי שהגעתי בערך בזמן הטקס, כנראה התחילו כבר או שלפחות, עומדים להתחיל.
השענתי את ראשי אחורה ושקלתי שוב את ההחלטה לבוא לכאן.
החברות שלי עם בן היא הייתה הגורם המכריע בסופו של דבר, ידעתי, עוד מלפני ה3 שנים הללו, שמה שיש ביננו זה הרבה מעבר לסתם חברים.
הוא הוכיח את עצמו תמיד, ותמיד מעל ומעבר.
"אנה!" קול מוכר נשמע מאחוריי ואני מיהרתי להחיש את צעדיי, רציתי לברוח, ולא להתקל באף אחד בדרך.
"אנה אני יודע שאת שומעת אותי! תעצרי" בן אמר והגיע אלי, מניח את ידו על הכתף שלי ועוצר אותי.
"לאן את הולכת?"
"רחוק".
"מה הוא עשה לך הפעם?"
"התנשק עם מיילי" אמרתי והוא נאנח והסיר את הקפוצ'ון מהפנים שלי לפני שפלט אנחת בהלה וצעק "מה זה?"
"מה זה מה?" שאלתי בתמימות למרות שידעתי שהוא מתכוון לחבלות על פניי ועל צווארי.
ידעתי שהייתי צריכה לחפש צעיף.
"אנה!" הוא צעק ואני התכווצתי והבטתי סביב "לא כאן, אפשר שנלך למכונית לפחות?"
"הולכים למכונית" הוא אמר ואחז בעדינות בידי "למכונית שלי! ולבית שלי! ועד שאת לא מספרת לי את לא זזה לשום מקום".
"אתה יכול לא לספר שאני אצלך?" שאלתי לאחר שפלטתי אנחה "אני לא רוצה שאף אחד ידע.. לפחות עד שאברח".
הוא פתח את פיו לומר משהו ואז נאנח וסגר אותו בחזרנ, ממלמל משהו וגורר אותי אל המכונית שלי "את נוסעת לבית שלי אנה, אני אחרייך.. אז אל תחשבי אפילו על להתחמק ממני".
הנהנתי וסגרתי את הדלת, נוסעת בלי וויכוח אליו הביתה.
ידעתי שאין טעם לברוח מבן, והייתי חייבת לפחות להגיד לו מה התכניות שלי כי ידעתי שהוא זה שיעמוד לצידי כשאצטרך.
וגם כי ידעתי שהוא ימצא אותי. ואז סוף טוב לא יהיה.
החניתי את הרכב בחניה של בן כמעין התרסה, מאחלת לו הצלחה בלמצוא חניה נוספת ברחוב שהיה עמוס משום מה ונכנסתי אליו הביתה מבלי לדפוק.
יש הרגלים שקשה להפטר מהם.
"יפה שלי" אמא של בן צעקה מהמטבח ואני הסמקתי שראיתי שיש מי שנכח במעשה התעוזה שלי, וניגשתי לחבק אותה.
"מצטערת.. אני רגילה שבן פה ו-" "אויש תפסיקי! אמרתי לך כבר מספיק פעמים שאת בת בית יפה, מצידי שבן יהיה זה שידפוק".
"תודה אמא" הוא אמר ואני קיללתי, איך לעזאזל הוא מצא חניה מהר כל כך?
"אל תדאגי לי מתוקה" בן אמר בחיוךכרילו קרא את מחשבותיי, וגרר אותי אל החדר שלו, יותר נכון.. אל הקומה שלו בעליית הגג.
תמיד אהבתי את החדר של בן.
הוא סגר את עליית הגג שלו והפך אותה למן דירת סטודיו ענקית, המקום המושלם לברוח אליו.
"אני חושבת שאשאר כאן קצת באמת" אמרתי והוא חייך וסגר את הדלת, מניח את המפתחות על השידה ופושט את החולצה שלו.
"תורידי" הוא אמר והצביע על הקפוצ'ון הארוך שלי.
"באמת בן? אתה רוצה שלוקאס ידע?"
"תורידי אנה" הוא אמר "לוקאס יכול ללכת להזדיין".
נאנחתי והתיישבתי על מיטת הקינג סייז שלו "אין שם כלום, פשוט קר לי".
"כמעט 30 מעלות בחוץ, את עם שורט והמזגן על קור דלק באוטו שלך אנה, תורידי".
לא טרחתי אפילו לשאול איך הוא יודע, באמת שלא.
פתחתי את הרוכסן והורדתי את הקפוצ'ון מגופי, נותנת לו להשמט ולזרועותיי להשאר חשופות מלבד הגופיה השחורה שלבשתי.
"רק אל תגידי לי שלוקאס הפך להיות גבר מכה, כי אחרת אצטרך להרוג אותו ואני לא רוצה לשבת בכלא על רצח" הוא סינן מתוך שיניים חשוקות כשעיניו החלו לבעור בזעם, והרים את זרועותיי כדי לבחון אותם.
"לא" אמרתי.
"מי זה?"
"אני לא מתכוונת להגיד לך".
הוא היישיר מבט אלי ואחז בסנטרי בעדינות "יש לך חמש שניות, אחרת את יודעת שאני אגלה ואז הגורל שלו יהיה פחות נעים".
לא נכנעתי. אבל שוב, לא שאלתי איך.
"אנה".
"לא".
הוא הביט בי עוד שניות לפני שאחז בטלפון שלי ושלו, מקיש על כמה דברים ומחכה.
"מה אתה עושה?" שאלתי, אך כמובן, לא קיבלתי תשובה.
אחרי מספר דקות של שקט, הוא הרים את מבטו מהטלפון והביט בי, ומהמבט שלו ידעתי שבן הולך להתעצבן, וכשהוא מתעצבן אפילו אני לא צריכה להיות לידו.
"וויקטור?" הוא שאל בטון מקפיא ואני נשכתי את שפתיי "אחד החיילים שלו".
"איך?"
"הם תפסו אותי".
"למה?"
"ברחתי מלוקאס".
"אני לא מבין" הוא אמר באותו הטון, רומז לי שכדאי לי לספר את הכל, אחרת לא יהיה טוב בשבילי.
ראיתי שהוא עומד להתפוצץ.
הווריד במצח שלו בלט, העיניים שלו הפכו שחורות והידיים שלו התהדקו על הפלאפון חזק עד שפחדתי שהוא ישבר.
הכרתי את בן יותר מכולם, ולכן לא העזתי להתכווח.
באנחה ובחוסר רצון סיפרתי לו הכל מההתחלה.
"עשיתי ריצה ו-" "עם הבגדים האלה?"
"כן" נהמתי והוא שתק, זה לא הזמן לשמש אח מגונן.
"תכננתי לעבור בבית של לוקאס בדרך חזור ולהשאר אצלו עד שניק יצא לעבודה כי לא היה לי כוח לראות אותו" אמרתי "אבל היו לו תכניות אחרות.. כגון חקר הלשון של מיילי במטבח שלו".
"נכנסת לבית?" הוא שאל ואני הנהנתי ובלעתי את רוקי בחזקה במאמץ לא לבכות.
בכיתי די והותר על זה היום, וזה כבר הפך להרגל.
"יצאתי משם ופשוט המשכתי לרוץ, ואז נתקעתי במישהו שהצמיד לי מפית לפה" אמרתי "ואז התעוררתי ומצאתי את עצמי מול וויקטור".
"איך הגיעו המכות?"
"הוא ניסה להוריד לי את החולצה" אמרתי "אבל דקרתי אותו".
"הייתה לך סכין?" הוא שאל ואני שלפתי מהתחתונים שלי את הסכין שפעם נתן לי, מרגישה שמץ של שמחה על הגאווה בעיניו.
"ברחתי משם, אבל החייל שלו תפס אותי".
"יכולת תמות".
"אני בסדר".
"לוקאס יודע?"
"לא".
"בגלל זה רצית לברוח?"
"ובגלל החבר שלך" אמרתי בקול חנוק והוא הביט בי ברצינות לפני שהתכופף ואמר "את נשארת כאן, אף אחד לא ידע שאת כאן ואני אשמור עלייך".
"אני לא יכולה לגור אצלך בן".
"לא זכור לי ששאלתי".
זה היה מעל ומעבר, הוא תמיד עשה בשבילי מעל ומעבר, גם אם זה היה בניגוד לרצונות של שני החברים שלו.
נשמתי עמוקות וסימסתי לאמילי שאני נכנסת לפני שיצאתי מהרכב ונעלתי אותו, אך עדיין לא זזתי מהמקום.
אלוהים.
איך כולם יראן אחרי 3 שנים? הם שונאים אותי? הם ישמחו לראות אותי? איך בן יגיב? איך אני אגיב לידם? למה עשיתי את זה? למה?
פחד לא יעזור לי. על החיים ועל המוות.
צעדתי ברגליים רועדות את כל הדרך עד הכניסה לאולם, מגישה לשומר בכניסה את ההזמנה שלי וממשיכה בחיוך קפוא על פי הוראותיו אל המקום בו התקיים הטקס.
".. בטוב וברע, בחולי ובבריאות, אני נשבעת לאהוב אותך לנצח.. לא משנה מה העבר שלך, העתיד שלנו זה מה שחשוב, ואני שמחה שבחרת לחלוק אותו לצידי" קולה העדין של אמבר נשמע מרחוק וגרם ללב שלי לעצור.
ואז להתחיל לכאוב מגעגעועים.
אלוהים, למה התנתקתי מכולם?
צעדתי עוד מספר צעדים עד שהתחלתי לראות את אחרוני האורחים עומדים בשורה, ונעצרתי, מפחדת שאם אעשה צעד נוסף אתגלה.
נעמדתי מאחורי אחד העציצים שעמד שם, נחושה לקבל עוד כמה דקות בתור אנונימית לפני שאראה את פניי, לפני שמישהו יגלה שאני כאן.
לא הכרתי את כל האנשים שעמדו בסוף, אבל מנקודת המבט במקום שעמדתי, יכולתי לראות את כולם גם בהתחלה מבלי שאף אחד יראה אותי.
ואז הלב שלי החסיר כמה פעימות כשהעיניים שלי קלטו את בן שעומד בחליפה ומחזיק את ידיה של אמבר, שללא ספק הייתה הכלה הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
"אני נשבע בזאת.." בן החל להגיד את הנדרים שלו ואני ההידקתי את אחיזתי בידית התיק שלי, מרגישה את הלב שלי מוצף מגעגועים.
אהבתי את הבן אדם הזה כל כך, ולראשונה מזה 3 שנים הבנתי את הטעות שעשיתי.
את חלקה.
הגוף שלי כאילו בער מהצורך לרוץ ולחבק את שתיהם, לא ידעתי מה יהיה מחר, אבל ללא ספק התכוונתי לנצל את הערב הזה במלואו.
העיניים שלי כאילו אוטומטית גלשו אל לורן ועוד בחורה שלא הכרתי שעמדו מאחוריי אמבר, ואז אל ג'ק וריאן ולינק שישבו בשורה הראשונה והביטו בהם, וכל מה שעייני קלטו היה הגב שלהם.
הבטתי גם בניק שעמד מאחוריי בן, לא מופתעת מבחירת המלווים שלו, הוא וניק היו קרובים מאז הבוקס בערב הדייט הכושל שלי על לוקאס.
לוקאס.
העיניים שלי שמרו אותו לסוף, וכשהגיעו לבסוף, התעכבו על כל סנטימטר מושלם.
הנעליים השחורות האלגנטיות, מזכירות לי את הסגנון שבו נהגתי פעם להשתמש כשהייתי קונה לקנות מתנות ללוקאס.
החליפה האפורה שעטפה את גופו בצורה מושלמת, כאילו נתפרה במיוחד בשבילו.
החולצה הלבנה שמתחת, ושתי הכפתורים העליוניים שלה שהיו פתוחים וחשפו חלק מחזה הברונזה שלו.
הוא היה שזוף, והגוף שלי הגיב בהתאם.
ולבסוף, הפרופיל שלו שעורר בתוכי תגובות לא רציונליות.
הוא היה יפה, יפה בצורה מסוכנת שהרעידה לי את הלב.
הגעגוע לכולם היה חזק מדי, אבל הגעגוע אליו היה שונה, הוא היה כאילו.. חונק.
למרות הכעס שלי עליו.
"האם אתה, בן אדוארד ג'ונסון, מתכוון לקחת את אמבר ברוק לאישה?" הכומר שאל את השאלה המוחצת.
"כן".
"האם את, אמבר שרה ברוק, מתכוונת לקחת את בן לבעל?"
שקט באולם, כולם היו במתח אבל לי לא היה ספק בתשובה שלה.
"כן".
"אתה רשאי לנשק את הכלה, ואני מכריז עליכם בזאת כבעל ואישה!" הכומר אמר ובן הצמיד את השפתיים שלו לשפתיים של אמבר, בנשיקה שכולם פתחו בתרועות.
כאילו משהו ברגע הזה הבהיר לי שהוא לא יכול להיות שלם, כי לוקאס לא לידי, כי לורן מנשקת את ג'ק, ולינק מנשק את ריאן, אבל אני ולוקאס לא ביחד.
הבטתי בו משפיל מבט לרצפה, והמבט על הפנים שלו לא נתן לי מנוח.
הוא הרים מבט והביט לכיוון שלי, כאילו הרגיש שאני מביטה בו.
אבל ידעתי בוודאות שהוא לא יכול לראות אותי מהיכן שעמד, והמבט שלו שנדד הרחק ממני רק אישר לי את זה.
הוא היה שמח, אבל משהו בשמחה שלו היה פגוע, ומי שלא הכיר אותו טוב, לא יכל לדעת זאת.
האורחים החלו לחבק את בן ואמבר, אך תשומת ליבי הייתה נתונה עדיין ללוקאס ולניק שהתלחששו בינהם.
כמות האנשים הלכה ופחתה, וכולם החלו להכנס לאולם שהיה ממוקם בצד שמאל שלי, ולתפוס מקום סביב השולחנות.
העפתי מבט באמבר, שלא עזבה את ידו של בן בכל העת שאנשים חיבקו את שתיהם.
הצטערתי שלא יכולתי להיות שם בשבילה מההתחלה.
היא הייתה חברה טובה מהרגע שפגשתי אותה, החיבור היה מיידי כמעט כמו שהיה לי עם אמילי.
היא היחידה במקום הזה שהיה לי קשה לעזוב, היחידה שכמעט נשברתי אלפי פעמים לשלוח לה הודעה ולהגיד שאני כאן.
כי היא תמיד הייתה שם בשבילי.
"אני שונאת אותו!" אמרתי לדין והתכוונתי לצאת ממשמרת, ממהרת כי ידעתי שעוד שניה לוקאס עתיד להכנס אל הבר ולא היה לי מצב רוח לראות אותו.
"את מי?" קולה הקופצני של אמבר נשמע מאחוריי.
"כנראה אותי" קולו של לוקאס הצטרף לחגיגה ואני קפצתי בבהלה וקיללתי בשקט.
"לא הספקת" דין אמר ואני שלחתי אליי מבט כעוס ויצאתי משטח הבר.
"לאן את הולכת?" אמבר שאלה ותפסה את ידי.
"רחוק ככל האפשר מהאדיוט הזה".
"מה עשית לה הפעם?"
"כלום".
"שקרן" אמרתי מבלי להביט בו, כי ידעתי שעפעוף אחד בעיניו הכחולות ואני נשברת.
"אני שונאת אותך, רק בגלל שאתה גורם לה להיות במצב רוח רע" אמילי אמרה ומשכה אותי "בואי, ערב עם סרט וגלידה מחכה לנו".
"מה עם התכיות שלך ושל בן?"
"הוא יחכה" היא אמרה בחיוך מסנוור "הוא אוהב אותי יותר מדי בשביל לכעוס שהברזתי לו, ואת יותר חשובה, תמיד".
"סליחה? את בסדר?" קול לא מוכר העיר אותי מהפלאשבק שקפץ לעייני ורק גרם לי להרגיש אשמה יותר.
"כן כן" מלמלתי למלצר שעבר לפני שזה חייך והמשיך הלאה.
הבטתי סביב, מוודאת שאף אחד לא שם לב ומיד חוזרת להביט בהתקהלות שהלכה ופחתה סביב הזוג הטרי.
התכוונתי להתנצל בפני אמבר, ורק קיוויתי שהיא תהיה מוכנה לשמוע אותי.
כל השאר? לא עניינו אותי.
כשאחרון האורחים סיים לברך את בן, נחרדתי לראות שרק החברים שלי נשארו סביבם, צוחקים מאיזה בדיחה שלא הצלחתי לשמוע.
זה הזמן אנה.
רציתי להשאר עוד עד שרק בן ואמבר ישארו, אבל ידעתי שלא זה מה שיקרה, ואני אמצא את עצמי לבד כאן, או נכנסת אל האולם בנסיון לא מוצלח לאתר אחד מהם.
נשמתי עמוקות ויצאתי מהמחבוא שלי, מתקדמת 3 צעדים לעבר המדרגות הקטנות ומושכת את תשומת ליבו של בן ממרומי הבמה מהר משתכננתי.
"אלוהים" בן מלמל גרם לכל מי שמסביבו להסתכל לכיוון שלי, ולי? להעצר במקום.
לא כך תכננתי את הכניסה שלי, ולא רציתי את כל תשומת הלב הזאת מכולם.
רציתי שרק בן ואמבר ידעו שחזרתי הלילה, שרק בן ואמבר ידעו שאני כאן.
אבל בזכות חוסר התכנון שלי, הכל הלך לפח.
יופי אנה, עכשיו תתמודדי עם התוצאות.
היישרתי מבט לעיניו של בן אבל זה לא מה שעזר לי להתמודד עם המבטים של כולם והלחישות שלא הצלחתי לשמוע.
"אנה שלי" בן אמר וגרם לי להתעורר ולהזכיר לעצמי שלא באתי לכאן בשביל כולם, ולא מעניין אותי מה כולם יחשבו על העובדה הזאת.
באתי בשבילו, והוא ואמבר היחידים שחשובים.
השלמתי את מספר הצעדים הנותרים עד המדרגה הראשונה וזרקתי את עצמי אל זרועותיו של בן שהמתינו לי בחיבוק.
"את כאן" הוא אמר וחיבק אותי בחזרה בשתי ידיו, גורם לי לקבור את פניי בכתפו ולחייך שלפחות אחד מכל מי שנמצא כאן עדיין אוהב אותי.
החיבוק הזה גרם לי להבין, שגם אם המשפחה האמיתית שלי לא הייתה בתמונה, בן הוא כל מה שהייתי צריכה.
וכל החששות על חוסר האהבה שלו אלי התפוגגו ברגע, ידעתי שדמיינתי הכל וידעתי שלמרות מה שכתב, אני עדיין אחותו הקטנה.

----------------------

מקווה שאהבתם את הפרק!!
אני משתדלת להעלות מהר אז פליזזז תגיבו על הפרק כדי שאראה שאתם אוהבים!
אוהבת את כולכם❤