Forget

פרק 55

צחקתי לראשונה מזה יומיים.
הצחוק גרם לי להגיע למסקנה.
בית הוא לא בהכרח 4 קירות שעוטפים אותך, בית זה המקום אליו הלב נמשך תמיד.
ובידיעה שלוקאס כאן, בן בדרך ואמילי ליידי, הרגשתי בלב שלם, שסוך סוף חזרתי הביתה.
****************************************
"קומי אהובה שלי" קולו של לוקאס חדר לאוזניי "הבאתי לך קפה".
"לא רוצה" מלמלתי ומשכתי את זרועו כך שנפל לצידי, ומיד החבאתי את פניי בחזהו, מסרבת לתת לו לזוז ממני.
"את תאחרי לעבודה" הוא אמר ונישק את הלחי שלי "ואז תאשימי אותי".
"כי אתה אשם" מלמלתי והתמכרתי שוב למגע שפתיו על עורי.
"אני אוהבת אותך" מלמלתי והוא קפא במקומו.
אני אוהבת אותו.
לראשונה מאז ראיתי את לוקאס מחדש, הצלחתי להוציא את המילים האלה מפי.
עבר כמעט חודש מאז התאונה שלי, מאז שנזכרתי בהכל.
לוקאס עזר לי לעשות סדר בזכרונות שלי וענה על כל השאלות שהיו לי, והפעם באמת מלאה.
ועברו כמעט שבועיים מאז החתונה של בן, מאז שלוקאס עבר באופן בלתי רשמי לדירה שלי בניו יורק.
השגרה ממשיכה כרגיל, ולוקאס דאג כמעט כל יום להוכיח לי מחדש את אהבתו.
הוא לא חסך במילים, יצא איתי כמעט בכל הזדמנות שהייתה לנו ותמיד נרדם והתעורר איתי.
הוא חזר רק פעם אחת לבוסטון כדי להביא לעצמו תיק עם בגדים להמשך הזמן, וכשחזר, חיבק אותי חזק למשך כמה דקות ואמר שגם אם ימות, לעולם לא יתן לי ללכת יותר.
לא חזרנו, לא נתתי לנו שום כותרת.
אבל זה היה ברור שהלב שלי תפוס.
ועכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, סוף סוף הצלחתי להגיד לו את מה שאני מרגישה.
"מה?"
הרמתי את פניי והבטתי אל עיניו הכחולות כשאמרתי שוב "אני אוהבת אותך".
"מעולה" הוא מלמל בהתנשמות "כי לא התכוונתי לתת לך ללכת".
חייכתי חיוך קטן והוא התקרב והצמיד את שפתיו אל שפתיי, מניח את ידו על המותן שלי ומצמיד אותי אליו עוד.
"קומי" הוא אמר "כי עוד שניה אני מאבד את הסבלנות שלי".
"תתקלח איתי" מלמלתי, מודה ביני לבין עצמי שהפסקתי להלחם ברגשות שלי מולו.
זאת הייתה מלחמה שהפסדתי בה מראש, נלחמתי מול עצמי.
הוא קם מהמיטה והרים אותי איתו אל המקלחת, נותן לי לצחצח שיניים וניגש מיד להוריד את הבגדים שלי מגופי, לפני שהוריד את שלו ונכנס איתי תחת זרם המים.

"את מוכנה?" לוקאס שאל ונכנס לחדרי, מביט בי מסיימת להתאפר.
"כן" מלמלתי וסגרתי את תיק האיפור שלי, מכבה את האור ויוצאת ביחד איתו אל הג'יפ.
הזכרתי שהוא לא נותן לי ללכת או לחזור לבד מהעבודה?
נכנסנו אל הרכב שלו, ולוקאס הביא לי קפה חדש מאחר והקודם כבר הספיר להתקרר, והתחיל בנסיעה שקטה לעבר מרכז הקניות שבו היה הדוכן שלי.
"אני נוסע לבוסטון היום" לוקאס אמר ואחז בידי "ניק חייב עזרה בבר, ואני צריך להביא עוד כמה דברים".
"אנ.. אוקיי".
"אני לא אספיק להחזיר אותך" הוא אמר "אבל אני אגיע בערב".
"אל תחזור היום" אמרתי "הנסיעות האלה לא קלות".
"אני לא הולך לישון בלעדייך".
"זה בסדר לוק" מלמלתי ונישקתי את גב ידו "זה רק לילה אחד".
"אנה" הוא אמר ואני חייכתי חיוך אמיתי, רוצה להראות לו שבאמת הכל בסדר למרות שבתוכי שקלתי להתחנן אליו שלא יסע.
"אני אחזור מחר ואאסוף אותך מהעבודה" הוא אמר והביט בי.
"אוקיי" מלמלתי ונשארתי מרותקת למבט שלו, עד שקלטתי שאנחנו עדיין בנסיעה.
"לוקאס!" אמרתי בקול והוא ביצע פניה חדה ימינה ומיד אחר כך שמאלה, מבלי להזיז את עיניו מעייני.
"אתה מטורף".
"אני מאוהב בך".
גלגלתי עיניים, כבר לא מתרגשת מהתשובה הקבועה שלו לכל התלונות שלי.
אבל לא היה עם מי לדבר.
"את לא עונה לאף אחד" הוא ציין כשעצר בחניה ופתח את הדלת של הרכב שלי.
"אני עונה לבן".
"בן לא דוגמא" הוא אמר "אני מדבר על לורן וראיין.. ניק".
"אני לא רוצה לדבר עם אף אחד מהם".
"עוד לא התגברת?"
"לא".
הוא נאנח אבל שתק, יודע שלא יהיה חכם להתווכח איתי עד שאעשה סדר במחשבות שלי.
הגענו לדוכן, והבעת ההפתעה שלי התחלפה בשאלה כשראיתי את נינה עומדת לאחר הפתיחה ומסייעת ללקוחה, משאירה את העובדת השניה מאחור.
"אני אדבר איתך" לוקאס אמר ונישק את השפתיים שלי נשיקה ארוכה, גורם לי בדרכו שלו להתחרט שנתתי לו אישור להעדר כל הלילה.
"אני אוהב אותך" הוא אמר ובלי לחכות לתשובה צעד בחזרה בכיוון ממנו הגענו.
"הוא חתיך" נינה אמרה כשהגיעה לידי לפתע וגרמה לי לקפוץ בבהלה.
"מה את עושה כאן?" שאלתי והתקדמתי לעבר הדוכן, מניחה את התיק מתחת לקופה ומסתובבת אליה בחזרה.
"אנחנו צריכות לדבר" היא אמרה במבט שאומר שאין סיכוי שאצליח להתחמק ממנה.
"על..?"
"הרבה דברים" היא אמרה בתקיפות ואז הסתובבה לשונה ושאלה "את תסתדרי כאן לבד?"
"כמובן" היא אמרה בחיוך מסנוור אל שתינו ונינה מיהרה לקחת את התיק שלי בחזרה ומשכה אותי אל בית הקפה הקרוב.
היא הזמינה קפה בשביל שתינו והביטה בי לפני שאמרה "שמעתי שעבר עלייך הרבה לאחרונה".
"ממי ש- אמילי" מלמלתי באנחה.
"בדיוק" היא אמרה "למה את לא מספרת לי כלום אן?"
פלאשבק משיחתי עם בן עלה כל מול עייני, שבו הוא הבטיח לי שלא נשקפת יותר סכנה לחיי, וחימם את ליבי מחדש.
אז סיפרתי לנינה כמעט כל מה שהיא צריכה לדעת.
מהרגע בו הכרתי את לוקאס, על הריבים הרבים שלנו ועל התאונה, כל החיים החדשים שהתחלתי ואז על ההכרות המחודשת עם כולם.
את הכל, עד הרגע שבו הגעתי לניו יורק.
אבל השמטתי לאורך כל את הסיפור את הסיבה העיקרית שגרמה לכל האירועים האלה לתרחש - השבב.
"ומכאן את יודעת" אמרתי "אין הרבה מה להגיד... לא רציתי לסבך אותך בבלאגן שלי".
"את לא מסבכת אותי בכלום אנה" היא אמרה "אני חברה שלך, התפקיד שלי זה להיות כאן בשבילך".
"אני יודעת" אמרתי "אני מתנצלת".
"את מתכוונת לחזור לבוסטון?" היא שאלה בחשש וסיימה את כוס הקפה השניה שלה.
"אני לא יודעת" אמרתי "אני לא רוצה לחזור, אבל זה משהו שאאלץ לסגור מול לוקאס ובן".
"לוקאס זה החתיך שהביא אותך לכאן?"
הנהנתי בתגובה והיא חייכה "אני שמחה שמצאת את האהבה שלך סוף סוף, הרבה זמן חיכיתי שתמצאי מישהו שאוהב אותך באמת.. היית סגורה כל השנים האלה".
"הבנתי מאוחר מדי שלוקאס הוא היחיד שאני יאהב" אמרתי "הלב שלי לא היה יכול להמשיך בלעדיו".
היא חייכה חיוך כנה ואז אמרה "אם כבר מדברים על עניינים שבלב.."
"את וקולטון" אמרתי נחרצות "מתי התכוונת לספר לי על השתלשלות הדברים? כשהוא יציע לך להתחתן איתו?"
היא צחקקה ואמרה במבוכה "לא רציתי להעמיס עלייך עוד, ידעתי שהיית שרויה בבלאגן ו.. זה לא כזה סיפור בכל זאת-" "היי! זאת לא את שאמרת לי מקודם שזה התפקיד של חברה?"
היא נאנחה ואמרה "חוזר אלי כמו בומרנג אה?"
"אני מקשיבה".
היא נאנחה התחילה לספר "פשוט.. זה התחיל כמה ימים לפני טקס הסיום.. את ואמילי עבדתן ולטוני היה דייט.. אז יצאנו יחד למועדון והשתכרתי.. הוא החזיר אותי הביתה כמו ג'נטלמן וסירב לגעת בי אפילו שעשיתי כל מה שאני יכולה כדי להכניס אותו למיטה" היא אמרה "בסוף הוא נשאר לישון ולא עשינו כלום כל הלילה".
"אבל?"
"כשהתעוררנו, והוא ראה שאני פיכחת יותר, הוא נתן לי כדור לכאב ראש ומלמל משהו על זה שהוא לא יכול לשלוט בעצמו כמו גבר וזיין אותי חזק" היא אמרה "עוד לפני שהסךקתי לבלוע את הכדור".
צחקתי בקול, אמנם רציתי לשמוע לאן התפתח הסיפור אבל לא עניין אותי לדעת איך בדיוק קולטון מזיין.
"אוקיי, תחסכי ממני את הפרטים, תעברי לעיקר" אמרתי והיא נשכה את שפתיה בהתרגשות ואמרה "יש לו ענק! בהתחלה כשהוא הוריד את המכנסיים ו-" "היי! אמרתי לעיקר!"
היא עיקמה פרצוף בשאלה ואמרה "אבל זה העיקר".
דפקתי את כף ידי על המצח בסלחנות ושאלתי בבהירות "אני לא מעוניינת לשמוע על הפרטים על הזין של קול, מה קרה אחרי הבוקר המדובר נינה?"
"אה" היא אמרה וצחקה "לא הרבה.. התחמקתי ממנו בעיקר אבל הוא לא הניח לי, הוא אמר שאחרי תקופה ארוכה שהוא מנסה להשיג אותי, מגיע לו לפחות דייט אחד שבו אני לא נופלת מהרגליים שיכורה ומנסה לפתות אותו".
חייכתי בשעשוע והיא המשיכה "יצאנו למסעדה כבר באותו יום, אבל שום דבר לא היה רשמי עד היום של טקס הסיום" היא אמרה "כששמנו לב שהיינו היחידים לצאת, הוא ביקש שנעביר את החגיגות אליו הביתה".
"תני לי לנחש, לא קמתם מהמיטה עד הבוקר ובבוקר הרגשת שמקל תקוע לך בין הרגליים".
"הוא בישל" היא אמרה בחולמניות "הוא בישל לי ארוחת ערב ואמר שהוא לא מתכוון לזיין אותי ושכל הערב בשבילי".
הרמתי גבה בשעשוע והיא צחקה ואמרה "רק אחרי שנשבעתי לו שהזין שלו ללא ספק בשבילי, הוא לקח אותי אל המיטה שלו ולא נתן לי לקום עד הבוקר" היא המשיכה "והמקל בין הרגליים? כואב".
פרצתי בצחוק.
"אז עכשיו אתם ביחד?"
"באופן רשמי.. כן" היא ענתה "אבל עזבי, מה שקורה בינך לבין לוקאס יותר מעניין".
חייכתי בשעשוע, אולי היה אמת בדבריה, אבל ללא ספק העדפתי להתעסק בסיפורים משעממים כמו קולטון ונינה מאשר החלטות משנות חיים.
נאלצתי לקום ולסיים את הבילוי המשותף שלנו בעקבות טלפון שהגיע משונה, היא מסרה שמישהו מחפש אותי בדוכן וכדאי שאבוא.
נינה הניחה כמה שטרות על השולחן וציינה שהלילה היא מבלה את זמנה עם קולטון, ובאותה נשימה הודיעה שנדבר.
כן בטח.
חזרתי חזרה אל הדוכן, מופתעת למצוא את דין עומד ליד הדוכן ומדבר עם שונה בחיוך.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי כשחיבקתי את דין בהתרגשות.
זה כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותו, והחתונה של בן לא נחשבת.
"באתי לסדר כמה דברים, להגיד שלום לאחי" הוא אמר "הגיע הזמן שאני אשים את הכאב שפה מאחורה, ניו יורק היא העיר האהובה עלי אחרי הכל".
"אני שמחה" אמרתי לו בחיוך כנה.
"רציתי לספר לך גם ש.. אני חושב על מעבר קבוע".
"ל.. לאן?"
"לכאן" הוא אמר וגרם לי לפעור את פי בהלם.
"אתה חושב לעבור לניו יורק?" שאלתי בקול גבוה והוא צחק והביט בי בחיבה "בוסטון כבר לא מה שהיא הייתה".
"כי אני לא שם" התלוצצתי והוא הנהן ואמר "רציתי חופש, אבל עכשיו.. אני מבין שאחי והילדים שלו הם כל מה שנשארו לי, אני לא רוצה להתרחק מהם יותר".
"אני שמחה בשבילך דין" אמרתי "באמת".
"אבל חכי" הוא אמר בחיוך "כלום עוד לא בטוח, זה רק רעיון מטופש שצץ לי לפני יומיים".
גלגלתי עיניים.
כל 'רעיון מטופש' של דין התברר בסוף כרעיון מוצלח, ולבסוף גם התגשם.
למדתי כבר להבחין ממה להתעלם כשדין מברבר.
המשפט הזה היה אחד מהם.
"איך הולך לאחיך עם המלון השני?" שאלתי בהתעניינות.
"הוא מסתדר" דין אמר "אבל הוא חושב להעביר לי את הניהול שלו, ובגלל זה חשבתי על מעבר".
"זה גאוני" אמרתי והוא הנהן והתיישר, מביט לשניה מעבר לכתפי ואז חוזר לעייני ואומר "הפרעתי לך מספיק, אני אלך, נתעדכן".
"להתראות" אמרתי ונישקתי את הלחי שלו, מסתובבת חזרה אל שונה וניגשת אל הקופה.
"לא באתי להפריע לך היום" אמרתי "רק לעשות ספירת מלאי, ולטפל בעוד כמה דברים".
"ספירת מלאי תיקח לך שעות" היא אמרה "רוצה שאעזור לך אחרי שאסיים את המשמרת?"
"לא לא" אמרתי "את עובדת גם ככה מספיק, אני אמשיך מחר".
היא הנהנה וחזרה לעבוד בפנים הדוכן, מקבלת בחיוך את פני הלקוחות ומסייעת להם בצורה בטובה ביותר.
רשמתי לעצמי לתת לה העלאה בשכר, הגיע לה.
במשך שעות, עבדתי על ספירת המלאי ועל הזמנות חדשות, עבדתי מול ספקים ועדכנתי את נינה בכל היוצא והנכנס.
עדכנתי חשבונות, ורק שנזכרתי להרים את ראשי מהעבודה קלטתי שהמשמרת התחלפה ועכשיו לין הייתה בדוכן, שונה כבר מזמן הלכה.
"לא רציתי להפריע לך" לין אמרה כשהתרוממתי מהכיסא ומיששתי את האגן הכואב שלי.
"זה בסדר, אני חושבת שמספיק להיום" אמרתי ואספתי את הפלאפון והתיק שלי, סוגרת את כל הפנקסים ומכניסה אותם למגירה, נפרדת מלין בכמה מילים ויוצאת מהדוכן לכיוון החניה.
נעצרתי במכה סמוך למעליות כשהאסימון נפל לי ברעש גדול בראש.
אין לי מכונית.
נאנחתי, הטעות שלי הייתה שלא חשבתי על העניין עד הסוף והנחתי ללוק לקחת אותי לעבודה ולנסוע לבוסטון, ועל ידי כך להשאיר אותי ללא הרכב שלי.
הזמנתי מונית, נתתי לה את הכתובת של הבית שלי והתפניתי לבדוק את המיילים החדשים שהגיעו אל הפלאפון שלי.
כחלק מהתכנית של סיום התואר השני שלי, אני ואמילי הגשנו בקשות עבודה למלא חברות שונות שעוסקות בתואר שלמדנו.
קיבלנו תשובות מחלקן, אבל עד כה לא מצאתי את ההצעה שהכי קסמה לי בשביל להגיד כן ולהתחייב ל5 השנים הבאות.
הראיון האחרון בחברת האחזקות היה גרוע, עד כדי כך שבאופן אוטומטי מחקתי את כל התשובות מהחברות האחרות שהגיעו אחריו, והודעתי חגיגית לאמילי על פרישה מנסיונות להתקבל.
היא גלגלה עיניים, וגרמה לי בעל כורחי להגיש קורות חיים לחברת האחזקות הגדולה בניו יורק - HTM.
נחרתי בבוז, ובמשך שבועיים צחקתי עליה שהיא נתנה לי במחשבתה סיכוי סביר לקבלת תשובה.
לא לקחתי את זה ברצינות, ואפילו לא עשיתי 'רענן' על תיבת המיילים שלי כדי לבדוק אם הגיעה מהם תשובה או לא.
וזה מסביר את אנקת ההפתעה שנפלטה מפי כשראיתי מייל חדש מהם, שבו כתוב שהתקבלתי לראיון, והם מבקשים ממני לבוא.. עכשיו.
פאק.
חייגתי אל המספר טלפון שצוין שם למטה, והובכתי כשהעוזרת האישית של המנכ"ל ענתה לי.
"אני מצטערת אב-" "זה בסדר, הנחתי לעצמי שתהי בהלם מהמועד שצוין, קחי לך את הזמן, תהי כאן בשעה הקרובה".
"תודה רבה!" אמרתי וניתקתי את השיחה בהקלה, זורקת כמה שטרות על הכיסא הקדמי וממהרת לצאת מהמונית ולרוץ אל פתח הבית שלי.
התקלחתי במהירות, לובשת מעליי מכנס שחור מחויט וחולצת שיפון מכופתרת בצבע אפור.
סידרתי את שיערי בקושי, משלימה את האיפור על פניי וממהרת לצאת בחזרה אל הסלון, ולהכניס את הטאבלט ואת תיק העבודות שלי מהאוניברסיטה אל התיק.
יצאתי שוב אל הרכב שלי, ובמהירות ניווטתי בכבישים אל הבניין הענק במרכז ניו יורק.
"שמעתי שתי טריקות דלת חזקות, ורעש עקבים במדרגות, את רוצה לספר לי מה קורה?" אמילי שאלה מיד כשעניתי לה לשיחה בפלאפון.
זה החיסרון בלגור מול אמילי, לא הייתה דקה פרטיות.
"זימנו אותי לראיון מ-HTM" אמרתי "בהתראה של רגע".
"מה?" היא צעקה ואני התכווצתי וכמעט בלמתי בפתע מבהלה.
"החזירו לי תשובה על המייל ששלחת להם, הם רצו שאבוא לראיון היום ברגע שאני רואה את המייל, אבל ראיתי אותו רק כשיצאתי מהעבודה" אמרתי "אז רצתי בטירוף".
הם זימנו אותך לראיון?" היא שאלה שוב בצעקה.
"זה מה שאמרתי".
"אמרתי לך!" היא צעקה, שוב.
מה נסגר איתה היום?
"אני אודה לך אם תפסיקי לצעוק, לא היתי רוצה להגיע לפגישה כשאני חרשת".
"את צודקת את צודקת" היא אמרה בהתרגשות "אני פשוט מתרגשת".
"קשה לפספס".
"אמרתי לך שהם יענו לך! ראיון מעכשיו לעכשיו! זה אדיר!!" היא ברברה "זה בדוק סימן טוב, אני אומרת לך שהתקבלת.."
"אמילי!" צעקתי וקטעתי את רצף הדיבורים שלה "תפסיקי, את מלחיצה אותי".
"מצטערת" היא אמרה "את לחוצה?"
"אני.. כן" הודיתי לראשונה "אני פשוט מקווה שהראיון הזה יהיה מה שרציתי, התאכזבתי כמעט מכולם עד עכשיו".
"זה יהיה טוב! אני בטוחה שאת תתקבלי!"
"נראה" אמרתי כשנכנסתי לחניון התת קרקעי "אני חייבת לנתק אמ.."
"אוקיי, מחכה לעדכון, ביי" היא אמרה וניתקה במהירות.
נאנחתי ונענעתי את ראשי בסלחנות, מצבי הרוח של הבחורה הזאת משגעים אותי לפעמים.
יצאתי מהרכב, מוודאת בשניה שכל הדברים שאני צריכה נמצאים עליי וצעדתי לעבר המעליות, לוחצת על קומה 46 ומחכה במתח.
השתדלתי לא לצפות יותר מדי, בעקבות כל הכשלונות מהראיונות האחרונים, אבל הלב שלי עדיין רטט מהתרגשות
המעליות נפתחו, היישר אל שולחן קבלה ארוך בצבע קרמל, ומאחוריו ישבו שלושה פקידות שהרימו את ראשן ברגע שיצאתי מהמעלית.
לא טוב.
"אמ.. היי" מלמלתי לאחת מהם כשהתקדמתי "אני כאן בשביל ג-" "בשבילי!" קול מתלהב קטע אותי וגרם לי לסובב את ראשי לכיוון ממנו הוא הגיע, ולראות אישה מרשימה ביותר מתקדמת לכיווני.
היא הייתה לבושה במיטב הבגדים, החצאית השחורה ישבה עליה במדויק עם החולצה הלבנה נטולת השרוולים, ואפילו ששיערה היה פזור ומשקפי ראייה הונחו על אפה, היא לא הייתה נראית מרושלת.
אפילו לא עם ערימת הדפים בידה, והטלפון שכמעט נפל.
"היי, אני גרייס" היא אמרה "אני מצטערת אם הבהלתי אותך".
"אנ.. אני בסדר" אמרתי "אמ.. בדיוק עמדתי לשאול אותן איפה אוכל למצוא אותך".
"אז מזל שתפסתי אותך בדרך, בואי, דיוויד מחכה לך".
"הוא.. אלוהים, הוא מתעכב בגללי?" שאלתי בלחץ שכבר ראיתי שהשעה מאוחרת יחסית ליום עבודה.
"לא לא" היא אמרה והחלה ללכת "דיוויד הוא.. עמוס, באופן כללי, תמיד.. את תלמדי להכיר את זה כשתתחילי לעבוד כאן".
"אמ.. אוקיי" אמרתי, מתעלמת מהמשפט האחרון שלה, אחרי הכל, שום דבר עוד לא מובטח לי.
היא שתקה, נותנת לרעש העקבים שלנו לטקטק על הרצפה ולמלא את החלל עד שהגענו אל משרד עצום ומהמם שנראה מבעד לדלתות זכוכית ענקיות.
היא נכנסה אל העמדה שהייתה צמודה אל הדלתות והניחה את ערימת הדפים על השולחן הרחב שלה, לפני שפתחה את הדלת מבלי לדפוק ואמרה "דיוויד.. אנה הגיעה".
דיוויד הרים את ראשו מהמחשב הנייד והנהן אליה, והיא נתנה לי להכנס וסגרה אחריי את הדלת.
"אנה" הוא אמר ברשמיות והתרומם, לוחץ את ידי בחום.
"כן" מלמלתי "אני.. מצטערת על האיחור".
לקחתי לעצמי רגע כדי לבחון את הגזרה הגבוהה שלו, הוא היה נאה למדי, עיניו הירוקות בלטו על רקע שיערו החום, והלסת הקשוחה שלו תאמה את האף המסותת.
החליפה בצבע הכחול כהה השלימה את ההופעה של איש העסקים החתיך ועם זאת הקשוח שהגיע לאן שהגיע בזכות עבודה קשה ולא בזכות תום לב.
ללא ספק מסוג הגברים שאת מפתחת אליהם רגושת באופן אוטומאט.
למרות הטבעת שהייתה על אצבעו.
"שטויות, כמו שגרייס בטח אמרה לך, אני כאן בכל מקרה עד שעות מאוחרות".
"היא ציינה את זה" אמרתי בחיוך והוא החווה בידו על הספות שעמדו מאחוריי.
התיישבתי, והוא התיישב מולי ופתח את הראיון, שואל את כל השאלות שציפיתי שישאל ומקבל עליהן את התשובות הרגילות שאני עונה בכל ראיון - את האמת.
לא ראיתי את הצורך לשנות את האמת, כי לא ציפיתי שיקבלו אותי.
ואם כן, רציתי שזה יהיה בזכות עצמי.
הראיתי לו את תיק העבודות שלי, את כל מה שצריך בטאבלט שהבאתי איתי וחיכיתי עד שסיים להגיב תשובות משלו.
הוא רשם עוד ועוד הערות, ומהמבט שלו נשקף שהוא לא כל כך התרשם מתשובותיי.
נחלתי אכזבה, לא רציתי לקבל עוד 'לא', והודיתי ביני לבין עצמי שכן ציפיתי מהראיון הזה.
"אני מצטערת אם לא הרשמתי אותך, לא ראיתי נכונות לשקר בתשובות שלי" אמרתי וכיביתי את הטאבלט שלי.
"זה בסדר אנה, דווקא הרשמת אותי מאוד" הוא אמר מבלי להביט בי "אני מעריך את זה, אני שונא שמשקרים או מנפחים בתשובות, זאת בדיוק הסיבה שבה העפתי את כל המתמחים הקודמים".
"ה.. הקודמים?"
"היו לי בשבועיים האחרונים עוד ראיונות חוץ ממך, ואת כולם פסלתי אחד אחד עוד לפני שנגמר הראיון" הוא ענה "גרייס לא ציינה את זה כנראה כי לא רצתה להוריד את רוחך".
שתקתי, לא ראיתי לנכון להגיב.
והציפיות שלי, שגם ככה היו נמוכות, ירדו עוד יותר.
"יש לי שאלה אחרונה" הוא אמר והרים סוף סוף את מבטו מהדף שבו רשם את כל התשובות שלי "מתי את יכולה להתחיל?"
"אנ.. מה?" שאלתי, חששתי לרגע שלא שמעתי את השאלה שלו.
"מתי את יכולה להתחיל?" הוא שאל שוב.
"אנ.. התקבלתי?" שאלתי בהלם.
"כן" הוא אמר בפשטות וחייך "אני חייב להודות, הרשמת אותי מאוד, אני לא נוהג להגיד את זה למתמחים עוד לפני תחילת העבודה שלהם, אבל יש בך את כל מה שאני מחפש לתפקיד בכיר אצלי בחברה".
פערתי את פי למשמע התשובה שלו.
תפקיד בכיר? אני? עכשיו?
"אני לא מבינה".
"אני רואה שאת בהלם" הוא אמר בשעשוע והסביר "נאלצתי לפטר את אחד ממנהלי החשבונות של החברה לאחר שגיליתי שהוא מעל בכספים" הוא אמר "בכל אופן, העובדה שיש לך תואר שני כבר מעלה אותך לתפקיד בכיר ולא של מתמחה".
"אמ.. אוקיי, וואו".
"והראיון הזה גרם לי להבין שזאת תהיה טעות לפספס אותך" הוא אמר ושתק, מחכה לתשובתי.
"אני חשבתי שלא התרשמת".
"פני פוקר" הוא אמר ואני הנהנתי, אך המשכתי לשתוק, מנסה לעכל את הבשורה.
"תראי אנה" הוא אמר והניח את מרפקיו על ברכיו "תני לי להסביר לך מה בדיוק אומר לקבל את התפקיד אצלי".
הנהנתי והוא המשיך "את תכנסי ישירות לתפקיד של מנהל החשבונות שפוטר ותהי מנהלת החשבונות של כמה מהחברות שתחתיי, את תקבלי כמובן משרד משלך, רכב צמוד ואת כל ההטבות הנלוות לתפקיד אצלי בחברה, וכמובן המשכורת" הוא אמר וכתב סכום על הדף שמולו לפני שסובב אלי את הדף ונתן לי לראות מה כתוב.
פערתי את פי בהלם, שוב.
הסכום הזה היה לא הגיוני, ואפילו בחלומות שלי לא חשבתי שזה יתכן שאתחיל עבודה חדשה בתור תפקיד בכיר, ועם כזה סכום.
"אני אתן לך כמה ימים לחשוב על זה" הוא אמר "תודיעי לי תשובה כשתחליטי".
הנהנתי במרץ, והוא חייך והתרומם, מושיט לי את ידו ומלווה אותי אל היציאה "נשמח לקבל ממך תשובה חיובית אנה".
"אודיע לך בהקדם, תודה רבה לשניכם" אמרתי ושלחתי חיוך גם אל גרייס שהביטה בי המומה אך התעשתה מהר ונופפה לי לשלום.
צעדתי אל המעליות, מנסה לעכל בראשי את כל מה שקרה כאן עכשיו ולבצע החלטה.
ידעתי שאם אקבל את העבודה, אצטרך לעשות המון וויתורים, זאת הייתה החלטה הרת גורל שהייתי צריכה לחשוב עליה רבות.
נכנסתי אל הרכב, נוסעת היישר אל הבית שלי, הפעם בקצב קצת יותר רגוע.
הוצאתי את הפלאפון שלי כדי להתקשר לאמילי, אבל נאנחתי באכזבה כשראיתי שהוא כבוי.
לא ידעתי מתי זה קרה אבל לא הופתעתי, מהרגע שבו התחלתי לעשות ספירת מלאי בעבודה, שכחתי מהכל.
גם כשהתקשרתי לגרייס, לא טרחתי לבדוק את ההודעות והשיחות שלי.
או את מצב הסוללה שלו.
הגעתי אל הדירה שלי, מניחה את התיק בחבטה על שולחן הקפה ומתיישבת על הספה באנחה.
עוד לפני שהספקתי לתת למחשבות לזרום, הדלת נפתחה בבעיטה ואמילי נכנסה מתוכה, סוגרת אחריה את הדלת ומתיישבת לצידי בעיניים בורקות.
"זימנו אותי לפגישה מHTM לסגור את הפרטים של העסקה ולחתימה" היא אמרה "למחר!!"
"אני שמחה בשבילך כל כך" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה בעדינות.
אמילי התראיינה לחברה כבר לפני שבוע, במטרה לקבל תפקיד בצי הטכנולוגי של החברה.
היא חזרה מאושרת באוטו יום לאחר שהודיעו לה שהתקבלה, והכריזה בחיוך שכל מה שנשאר היה ללטש את פרטי העסקה ולחתום על החוזה, אם היא תסכים כמובן.
"את לא נשמעת שמחה" היא אמרה בחשדנות "לא הלך לך טוב? מה קרה?"
"אני עייפה" אמרתי "והאמת, שהלך יותר מדי טוב".
"מה זאת אומרת?"
נשמתי עמוקות וסיפרתי לה הכל, את כל מהלך הראיון והשאלות ששאל, סיפרתי לה שהוא עיין בתיק העבודות שלי והציונים שלי זמן רב מהרגיל, ולבסוף, על העובדה שכבר עכשיו קיבל אותי ועל התנאים שהציע לי אם אקבל את העבודה.
"ו.. את ברצינות שוקלת לסרב?"
"כל כך הרבה מונח על כף המאזניים עכשיו אמ.." אמרתי "המעבר לבוסטון, לוק ואני, הניהול בדוכן, זה לא כזה פשוט".
"זה פשוט מאוד אנה" היא אמרה "לוקאס לא מהווה בעיה, ממה שהבנתי גם הוא וגם בן מוכנים למעבר הזה בשבילך.. לנינה לא תהיה בעיה אם תפקידי את הדוכן מעתה בידיים של שונה או שלה, היא מבינה יותר מכולם".
שתקתי, לא היה לי מה להגיד.
"זאת הצעה מושלמת אנה".
"ומה אני אעשה עם כל השאר? חשבתי ברצינות על לחדש את הקשרים ולהבהיר את כל מה שהיה לפני שעזבתי".
"כולם יכולים לחכות" היא אמרה "חוץ מזה.. זה בסך הכל מרחק של שלוש שעות.. זה לא ימנע ממך להשלים איתם".
"ומה עם כל הבקשות האחרות שהגשתי?"
"זאת ההצעה הכי טובה שתקבלי ואת יודעת את זה".
"מה אני אעשה עם הרכב שכבר יש לי?"
"תמכרי" היא אמרה, מתעחמת מהשאלות הטפשיות שלי.
"אוף" מלמלתי, יודעת באמת ובתמים שזאת הצעת חלומותיי, ובשביל זה בדיוק הגעתי לניו יורק ולמדתי כל מה שלמדתי.
ידעתי שבסופו של דבר אעשה מה שאני רוצה ואגיד להם כן ענק ומתלהב, אבל לא ידעתי איך אנתב את החיים שלי יחד עם זאת, היה לי הרבה לשנות, והרבה מונח על הכף.
אמילי נשארה אצלי עוד שעתיים, בהם שתינו פתחנו את הלב וניסינו להשוות הצעות כאלה ואחרות להצעה הזו שקיבלנו, היא אמרה את דעתה והאירה את עייני לכך שזאת ההצעה הכי טובה שאקבל.
היא לא חיכתה הרבה לפני שתיארה באוזניי את כל ההצעה שקיבלה בעצמה, אמנם היא תעבוד כשכירה אך עדיין תקבל משרד משלה, אחריות רבה ומשכורת מכובדת לא פחות משלי.
"אני חושבת שמחר אגיד להם שאני מקבלת את ההצעה".
"אמרת את זה כבר ביום שהיה לך ראיון, למה חיכית עד עכשיו?"
היא משכה בכתפיה בחיוך וענתה "משחקת אותה קשה להשגה".
צחקקתי ונענעתי בראשי לסלחנות, אמילי הייתה מיוחדת.
התרוממתי, מביטה בשעון היד שלי ומבינה שכבר מאוחר ושכדאי שאתקלח ואלך לישון, מחר אני אמורה לפתוח את הדוכן ולתפוס את משמרת הבוקר כי לנה שאמורה לפתוח - חולה.
נפרדתי מאמילי שסוף סוף נזכרה שיש לה בית, הכנסתי את הפלאפון המת שלי למטען ונכנסתי למקלחת, מגכחת לנוכח המחשבה ששכחתי מזה עד עכשיו ולא שמתי לב שהוא שקט מדי.
הורדתי את הבגדים, מחכה שהאמבטיה תתמלא לפני שנכנסתי ושקעתי עמוק בתוכה, מתמכרת לחום ולתחושת הרכות של המים על העור שלי.
הצעת העבודה הזאת - היא כל מה שלו ייחלתי מהרגע בו התחלתי ללמוד את התואר הראשון.
אבל מאז שחזרו לי הזכרונות, מאז שהקשר שלי עם בן ולוקאס נהיה בריא יותר וחסר שקרים לחלוטין, פתאום הרגשתי שאם לא אחזור להיות מה שהייתי - אני אפסיד את הכל.
לא רציתי לעבור לבוסטון גם קודם, אבל בהחלט הייתי מוכנה לשקול זאת אם זה אומר שהמחיר הוא לאבד שוב את החברים שלי.
התחלתי לשקול ברצינות את ההצעה של בן ולהכריח אותם לעבור לגור איתי בניו יורק, אבל ידעתי שמעבר לגחמת ההבטחה ברגע הזאת, זה מעבר שלא כל כך פשוט לבנים לבצע.
היו להם חיים שלמים בבוסטון, עבודה ובתים, אמבר מצאה את המקצוע שלה והייתה קשורה מדי לכל השאר.
לא יכולתי לבקש מהם דבר כזה, אבל בהחלט רציתי לעשות זאת.
עמדתי בפיתוי לספר לבן על הצעת העבודה המדהימה הזאת, כי ידעתי שהוא יכריח אותי לקבל אותה מאחר וזה כל מה שייחלתי לעצמי.
וידעתי שלבן אני אקשיב.
ולא רציתי להסכים איתו לפני שאסכים עם עצמי.
דעתו שת לוקאס הייתה בין החשובות, אבל הסיפור שלו היה זהה לסיפור של בן.
ניק היה סיפור אחר לגמריי.
לא ידעתי אם סלחתי לו או לא, ואם אני מעוניינת לדבר איתו או לא.
עד כה סיננתי את כל השיחות וההודעות ממנו, לא רציתי ליצור שום קשרי משפחה עד שלא אבין את כל האמת מההתחלה ועד היום מהצד שלו.
והיה לי הרבה להבין, הרבה ממה שלואס לא יכל לספר לי בעצמו, היה גבול גם לכמה שהוא ידע.
ניק לא היה מוכן לדבר אמת, ואני לא טרחתי לשאול יותר מפעם אחת אחרי שנוכחתי לדעת שהוא מסרב להשתנות.
"החלטת מה את עושה היום? אני לא רוצה שתנהגי לניו יורק בלילה" ניק אמר והגיע להתיישב לידי לאחר שחזרתי עם לוקאס מבחוץ, אך לא המשכתי איתו אל רחבת הריקודים.
"איבדת מזמן את הזכות לייעץ או להגיד לי מה לעשות ניק" אמרתי ולגמתי עוד מכוס היין בידי "חוץ מזה.. הנסיעה הראשונה שלי לניו יורק הייתה בלילה".
"אני מצטער אנה, כבר אמרתי לך את זה.. אבל זה לא אומר שאני לא דואג לך".
"אז אל ניק" אמרתי "אני לא רוצה לכעוס עליך".
"אני מבין למה כעסת".
"זה לא הזמן".
"זה כן" הוא אמר ואחז בידי "את תדברי עם בן ועם לוק אבל לא איתי.. אני לא מוכן לתת לך לברוח לי שוב".
נאנחתי, והחלטתי להעמיד את מערכת היחסים ביננו במבחן קטן לפני שאחליט אם לתת לו צ'אנס או לא.
"אז תגיד לי.. למה וויקטור היה מעוניין בי כל כך?" שאלתי "מה יש בי שהוא כל כך נחוש להרוג אותי? למה הוא שלח את לוק מההתחלה? אני מניחה שבתור אח שמגן עלי אתה אמור לדעת.."
"הוא.. וויקטור ל.. לא שלח את לוק, לוק.. ה.. התאהב בך והרעיון לא.. מצא חן בעייני ויקטור" הוא אמר בחוסר ביטחון "הוא רצה את לוקאס לעצמו, לא.. היה לו שום עניין.. מ.. מיוחד.. בך".
פספסת ניק, היה לו עניין מיוחד, וככל הנראה עדיין יש לחיילים שלו כי השבב עדין בתוכי ואני עדיין בחיים.
התרוממתי מהכיסא ואמרתי "כמו שאמרתי, איבדת מזמן את הזכות לקרוא לעצמך אח שדואג".
צעדתי משם ברגליים כואבות אל החצר, נשענת על המעקה וצופה בפנים האולם.
לא טרחתי לשאול אותו עוד שאלה, קיבלתי את התשובות שרציתי לעצמי וידעתי שעדיין, לא אוכל לסמוך עליו.
הזכרונות שלי בכל מה שקשור לניק מהתקופה האחרונה שלפני התאונה לא אופטימיים במיוחד, אני מניחה שבגלל זה הדעה שלו קצת פחות חשובה לי.
של לוקאס ואמבר ובן לעומתו, כן.
יותר מכך, ידעתי שהדעה של לוקאס תשמש כבסיס להחלטה שלי.
אם אחליט לעבור לבוסטון, ולא בגללם אלה בגללי, אצטרך לחפש עבודה בחברות שונות בבוסטון.
וזה אומר להתחיל את כל סצנת הבקשות והראינות מההתחלה.
לא היה סבל גדול מזה.
רציתי מאוד את העבודה ב-HTM, לכן נמלאתי בדעתי שברגע שאראה את לוקאס מחר, אספר לו הכל ואבקש ממנו לעבור אליי לניו יורק.
רוקנתי את המים מהמקלחת והתרוממתי, מסיימת להתקלח ועוטפת את עצמי במגבת, ויוצאת החוצה אל חדרי.
טריקת דלת גרמה לי לקפוץ ממקומי ולמהר בטפשות אל הדלת של החדר שלי ומיד אל המסדרון כדי לראות מי הפורץ.
"אנה" קולו המתחנן של לוקאס הפתיע אותי שניה לפני שהוא עטף אותי בזרועותיו והצמיד אותי אליו, מנשק את שפתיי בהזדקקות.
"לוקאס" מלמלתי, לא מבינה הפחד שעטף אותו פתאום.
הוא אחז במתניי בידיים רועדות והמשיך לנשק את שפתיי, מצמיד אותי אליו ונותן לי להרגיש כמה הוא רוצה אותי.
"אני צריך להרגיש אותך" הוא מלמל אל תוך הנשיקה ואני פלטתי אנחה חלושה לפני שעטפתי את צווארו בזרועותיי והעמקתי את הנשיקה.
תוך שניות, המגבת שלי נפלה יחד עם המכנסיים והחולצה שלו, והוא אחז במתניי והרים אותי עליו, צועד כמה צעדים אחורה ואחרי שניה שומט את גבי על המיטה שלי.
הוא לא בזבז זמן, ועבר מיד לנשק את הלחי שלי, גולש עם שפתיו אל הלסת ומיד אל צווארי, מלקק ונושך ומוצץ, משאיר את כל הסימנים כדי שכל העולם ידע שאני של מישהו, שאני שלו.
גניחה נפלטה מפי, וגרמה ללוקאס רק להדק את אחיזתו על מתניי, ידעתיי בוודאות שישארו שם סימנים מחר.
הוא העלה את ידו ואחז בלחי שלי, מביט עמיק בעייני בעד שחדר לתוכי במכה, מוציא משנינו זעקה.
הצורך בעיניו בער, הצבע שלו כבר לא היה כחול כרגיל, אלה כהה הרבה יותר ומתוך עיניו נשקף פחד.
פחד? ממה אתה פוחד?
הוא התחיל לנוע בתוכי בדחיפות, מצמיד את השפתיים שלו לשלי ובולע את הגניחות שלי, נושך את השפה התחתונה ואחר כך מנשק את המקום הפצוע.
הידיים שלו, הזין שלו, השפתיים שלו, הרגליים שלו שהיו כרוכות בשלי, החזה שלו שהיה צמוד לשלי.. הגוף שלי היה מודע לכל סנטימטר של עור שנגע בעור.
הגוף שלי בער באש מהצרוך במגע שלו, בער מאהבה.
הרגשתי שהוא נואש, שהרגשות מציפים אותו ושאני המקום שלו לפרוק, אז נתתי לו.
לוקאס הוריד את שפתיו אל הצוואר שלי, משקיע את שפתיו בעצמות הבריח שלי ונושם את הריח שלי עמוק לתוכו, לפני שנשך את העור העדין ונדחף אלי עוד פעמיים, גורם לי לצעוק את שמו כשהשיא הגיע חזק מתמיד.
הוא התפוצץ מיד אחריי, ונהם.
זה, לא היה סקס. זה היה הרבה מעבר לסקס, הרבה מעבר למב שחשבתי שהלב שלי יכול להכיל.
הוא כמעט התפוצץ. זה היה הרבה מעבר לאהבה.
ואפילו לא ידעתי אם היינו ביחד בחזרה באופן רשמי.
התנשמנו עמוקות, פניו של לוקאס עדיין קבורים בצווארי בעוד אני מנסה להבין מה הצורך החייתי שנכנס בו פתאום, ומה לעזאזל הוא עושה בניו יורק בשעה הזאת.
הוא יצא מתוכי, נשכב לצידי על המיטה ומושך אותי אל בין זרועותי, מכסה את שנינו בסדין שהיה מונח על המיטה ומצמיד את שפתיו אל מצחי.
הרמתי את מסטי אליו, שוקעת עמוק בכחול שבעיניים שלו ושואלת בלי מילים 'מה קרה?'
"למה את לא עונה לטלפון שלך מהצהריים?" הוא שאל בקול ניחר "חשבתי שקרה לך משהו, הייתי בטוח שקרה לך משהו.. דאגתי כמו מטורף".
"מצטערת" אמרתי כשהבנתי שחוסר הריכוז שלי גרם לו הלשתגע.
"אלוהים" הוא אמר וחיבק אותי חזק, נושק את שיערי אליו.
"היי" אמרתי ואחזתי בפניו "אני בסדר.. מצטערת.. היה לי יום עמוס היום ושכחתי להכניס את הפלאפון למטען, לא היה לי זמן לחשוב על זה".
הוא הנהן בהבנה והצמיד את שפתיו לשפתיי "מצטער שתקפתי אותך ככה, הייתי חייב להרגיש אותך.. תוודא שאת בסדר ושאני לא הוזה".
"זה בסרר" מלמלתי, אתה יכול לתקוף אותי ככה מתי שרק בא לך.
הלב שלי נאלץ להשלים עם עצמו, שאף אחד בעולם, לא יגרום לי להרגיש מה שלוקאס גורם לי להרגיש.
"תכנסי להתקלח, אני אכין לנו משהו לאכול ותספרי לי למה לעזאזל גרמת לי לעשות את הדרך לניו יורק בשעה וחצי".

לבשתי על עצמי גופיה רופפת מעל השורט, ויצאתי החוצה אל המטבח, מתיישבת על כיסא הבר ומקבלת בברכה את גבו החשוף של לוקאס ואת הצלחת עם הסטייק שנחה על השולחן.
והריח, שאלוהים יעזור לי.
הבטן שלי קרקה בתגובה, ורק שלוקאס צחקק גיליתי שבאמת לא הכנסתי שום דבר לפה היום.
"תאכלי" הוא אמר ומזג שני כוסות של יין לבן.
לא התווכחתי, אכלתי כל מה שאפשר מהצלחת והתענגתי על כל ביס.
לוקאס ידע לבשל, ידעתי את זה תמיד.
כשסיימנו לאכול, הוא מזג לשתינו כוסות יין נוספות ואחז בידי אל המרפסת, מתיישב על הערסל ומושך אותי לידו, מכסה את שנינו בסמיכה העבה שהייתה שם.
"באמת נסעת את כל הדרך הזאת בשעה וחצי?" שאלתי אחרי מספר דקות של שקט.
"כן" הוא אמר בפשטות.
"מצטערת".
"אין לך מה" הוא אמר ונישק את המצח שלי "אני הגזמתי בתגובה שלי".
נאנחתי והתחלתי לספר לו עלה היום שהיה לי, על הריכוז שלי בספירת המלאי ועל הראיון עבודה הספונטני שארך הרבה יותר זמן מכל ראיון עבודה אחר שהיה לי, על המסקנות וההצעה המדהימה שקיבלתי לקראת הסוף.
"וואו" הוא אמר "וואו אן.. זה.."
"מושלם" אמרתי "אבל זה אומר שאני נשארת בניו יורק".
"חשבת לעבור חזרה לבוסטון?" הוא שאל בהפתעה.
"אני לא יודעת" אמרתי "אבל אני כן רוצה לתת למה שיש ביננו צ'אנס, ו.. יכולתי טכנית לנתק את הקשר עם בן מיד אחרי החתונה אבל.. לא הייתי מסוגלת לעשות את זה".
"בן אוהב אותך כמו אחותו" הוא אמר "אין לך מושג כמה כאב לו שהתנתקת מכולם".
"כאב לי גם" אמרתי "בגלל זה אני לא יכולה להתנתק שוב".
קיוויתי שהוא הבין את הרמז שלי לכך שאני לא רוצה להתנתק ממנו שוב, ואם לא, תהיתי איך אוכל להעלות את הנושא.
"את רוצה לקבל את ההצעה?"
"אני רוצה לבחון מחדש את כל ה-" "אנה" הוא קטע אותי והביט בעייני "את רוצה? את ההצעה?"
"כן" אמרתי "זה החלום שלי מאז התחלתי את התואר".
"ומה עוד את רוצה?" הוא שאל, קורא אותי כמו ספר פתוח כמו תמיד.
"אני.. אמ.." נשמתי עמוק "מה אנחנו לוקאס?"
"אני לא יודע" הוא אמר בהיסוס ואחז בלחיי "אני רק יודע שאת שלי, לנצח תהי רק שלי.. בין אם את קוראת לעצמך הבת זוג שלי או לא" הוא המשיך "מה שיש ביננו זה לא רק סקס והכרות מוקדמת, אני אוהב אותך אנה".
שתקתי כמה שניות, מחפשת שמץ של חוסר כנות בעיניו ולהפתעתי, לא מצאתי כזאת.
"אין שקרים יותר" הוא אמר וליטף את הלחי שלי עם אגודלו "אני לא מוכן לאבד אותך שוב".
"אני אוהבת אותך" מלמלתי והוא התקרב והניח נשיקה רכה על השפתיים שלי.
"את מתכוונת לבקש ממני?"
"לבקש מה?"
"מה שאת רוצה לבקש מהרגע שגמרתי בתוכך" הוא אמר ואני נדהמתי שוב מהיכולת שלו לדעת הכל,
והתעלמתי מהעקצוץ שהמילים שלו שלחו אל בין רגליי.
"אתה מוכן לעבור בשבילי לכאן?"
"כן" הוא אמר בפשטות.
"אני מבינ- מה?"
הוא חייך בעדינות ואמר "אני מוכן לעשות הכל בשבילך.. ואם זה מה שיעשה אותך מאושרת.. אני אעבור".
"א.. ככה? בלי להתווכח?"
הוא חייך חיוך גדול ואמר "התכוונתי להציע לך שאעבור לגור כאן.. לא ידעתי אם זה הדבר הנכון ואם זה מה שאת רוצה אבל.. אני בטוח עכשיו".
השפתיים שלי נמתחו בחיוך ענק, והוא פרץ בצחוק והצמיד את שפתיו לקצה אפי "אמרתי לך, את שלי, לנצח".

----------------------------

הסיפור בשלבי סיוםםם!!
נשאר פרק אחד או שניים עד פרק הסיום והאפילוג בסיפור הזה.. בבקשה אל תהרגו אותי 🙌🏼
אמאלה! מי היה מאמין שאגיע לשלב הזה?!
אני רוצה באמת להודות לכן על כל התגובות וההודעות שלכן עד כה, אתן מדהימות!
אתן אוהבות את ההתפתחות בין לוקאס לאנה?
תגיבו המווןןןןן ואמשיך❤