Forget

פרק 54

הנחתי את ראשי על החזה שלו, משחקת באצבעי עם כפתור חולצתו ומנסה להסדיר את נשימותיי מהאורגזמה הפסיכית שנתן לי רק בזכות אצבעותיו.
הוא החזיר את השמלה שלי למקומה והעביר את ידיו אל מאחוריי גבי, מצמיד אותי אליו בחיבוק רך.
"מה רצית להראות לי?" שאלתי לאחר כמה שניות של שקט, שרק פעימות ליבו נשמעות.
"שלא רק אני שמח שחזרת".
**************************************
כיביתי את המנוע כמה שניות אחרי שעצרתי את הרכב בסמוך לביתו של בן, אך עדיין נשארתי בפנים.
רק רציתי לעכל שאני כאן שוב.
סירבתי לתת למחשבות שלי להשתלט, כי ידעתי שאם זה יקרה אני אאשים את עצמי בלי סוף או שאברח מכאן.
האפשרות השניה קרצה לי מאוד, אבל הבטחתי לבן ואני אעמוד בהבטחה שלי.
יצאתי מהרכב, מעיפה מבט סביב ומוודאת שאין יותר מדי רכבים בסביבה.
לא ידעתי מי מהבנים החליף את המכונית שלו, ולא רציתי התקהלות.
אבל הוקל לי שלא ראיתי את הג'יפ של לוקאס כאן.
צעדתי בזהירות אל עבר הדלת, נושמת עמוק ומכינה בראשי תשובות לשאלות שאני יודעת שישאל.
אחרי שנגמרה החתונה אתמול, ואנשים החלו ללכת לבתיהם, בן התחנן שאבוא לישון אצלו.
כמוהו גם לוקאס וניק.
התשובה לכולם הייתה זהה - לא.
התירוץ היה - שילמתי כסף על החדר במלון, וחבל.
האמת הייתה - אין סיכוי שאוכל להשאר עם כל אחד מכם בבית אחד.
ועוד לפני שהם הספיקו להתווכח, ברחתי אל הרכב שלי וחזרתי למלון.
שם כבר השתפכתי לאמילי שהייתה ערה משום מה, וסיפרתי לה כל מה שקרה מוקדם יותר עם לוקאס, סיפרתי לה שבן ולוקאס יודעים שחזר לי הזיכרון ושכנראה אגיע מחר בלילה.
היא תמכה בי לאורך כל השיחה וניסתה לשכנע אותי שהעובדה שבן יודע זה דבר טוב.
לגבי לוקאס, היא הייתה חלוקה בדעתה.
היא רצתה שאפתור את הדברים, ולכן התחננה אלי שלא אתפתה לברוח מכאן על הבוקר.
הקשבתי לה, וגם קיימתי את הבטחתי לבן.
אבל ידעתי עמוק בתוך הלב שלי, שפשוט רציתי לראות שוב את לוקאס.
היה בי חלק שאפילו שקל לתת לו את הלילה שביקש, אבל מהר מאוד ביטלתי אותו.
אפילו לא טרחתי להשמיע בפניי אמילי את ההצעה שלו, פחדתי שאם אגיד אותה בקול היא תהפוך אמיתית.
"באמת באת" בן קטע את מחשבותיי כשפתח את הדלת עם מכנס טרנינג לגופו.
"הבטחתי לך בן" אמרתי בפרצוף זועף "תפסיק לפקפק בי".
"תשקרי ותגידי שלא חשבת לברוח".
פתחתי את פי למחות אך מהר סגרתי אותו, לא היה טעם, בן יודע מתי אני משקרת, תמיד.
הוא חייך חיוך מרוצה ונכנס אל הבית, ואני נאנחתי ונכנסתי אחריו, סוגרת את הדלת ומביטה בחיבה במקום שאהבתי.
צפוי שבן לא יעבור דירה, הוא אהב את הבית הזה יותר מדי והיה קשור אליו.
"איפה אמ?"
"ישנה" הוא אמר והגיש לי כוס קפה, יוצא למרפסת ומחכה שאבוא אחריו.
"למה גם אתה לא ישן? השיחה יכולה לחכות".
"התעוררתי בכל מקרה" הוא אמר "והיא לא, חיכיתי שלוש שנים, זה די והותר".
התיישבתי על הערסל וקירבתי את הקפה אל אפי, נושמת את הריח שלו ונהנת.
הקפה של בן תמיד היה הכי טוב.
"לא קראת לכולם?" שאלתי בהתעניינות, ציפיתי שלפחות לוקאס יהיה כאן.
"לא" הוא אמר "ביקשתי ממך לדבר והסכמת, אני יודע שלא תרצי את כולם פה ואני מכבד את זה".
"ולוקאס?"
"צריך לדבר איתך לבד, לא איתי" הוא אמר "וחוץ מזה.. היית רוצה פה את לוקאס?"
נענעתי בראשי לשלילה, אך הסמקתי כשנזכרתי ברגעים שחטפנו אתמול בלילה.
"מה אתה רוצה לדעת?" שאלתי והבטתי בו לוגם מהקפה.
"קודם כל" הוא פתח "איך את מרגישה?"
"התאונה?" שאלתי והוא ענה "כן.. לא.. גם, באופן כללי".
"אני בסדר" אמרתי "באופן כללי".
"איך היה להיות בניו יורק לבד? איך.. איך הרגשת שעזבת פה?"
הגיע הזמן..
נשמתי עמוק, ובמקום לענות על השאלה שלו סיפרתי לו הכל. כולל הכל.
התחלתי מהסיוטים שהיו לי לפני שעזבתי, מהשבוע שישנתי אצל אמבר אבל לא באמת ישנתי.
המשכתי הלאה אל הערב שבו רציתי לדרוש מניק תשובות והלאה למה שראיתי שלוקאס עשה, עד שהגעתי לניו יורק.
ברגע שהתחלתי לדבר עם בן, לא היה אפשר לעצור אותי.
לא התכוונתי לדבר כל כך הרבה, רציתי לשמוע גם מה עובר עליו, אבל הרגשות מפעם השתלטו.
התגעגעתי לדבר עם בן.
ידעתי שהוא היחיד שבאמת מקשיב לי, היחיד שבאמת אכפת לו מה עבר עלי.
מאז ומתמיד היה לי קל לדבר איתו.
ולו איתי.
אז המשכתי לספר לו מה קרה במהלך ה3 שנים האלה, והמשכתי עד שהגעתי לאתמול.
"ומכאן אתה כבר יודע".
"וואו" הוא אמר והעביר יד בשיערו "זה.. זה הרבה לעכל".
"ביקשת לדעת הכל" אמרתי ולגמתי מכוס המים שהביא לי לפני כמה דקות.
"אני שמח בשבילך שמצאת שם חיים ושטוב לך שם" הוא אמר בפשטות "שהיה לך טוב.. שהיה מי שדאג לך".
"אבל אתה עדיין שונא אותי?"
"לעולם לא באמת שנאתי אותך" הוא אמר בכנות ומשך בכתפיו "שנאתי את זה שאת לא כאן".
"אני מצטערת בן".
"אני מבין יפה שלי" הוא אמר "אבל הייתי מבין גם אם היית מדברת איתי לפני שלוש שנים".
"אני יודעת" אמרתי "אבל הרגשתי צורך להתחיל מחדש".
הוא הנהן בהבנה ושתק, חושב על השאלה הבאה שלו.
"אז עכשיו זה אומר ש.. שאת.. אנה של פעם?"
נדתי בראשי לשלילה ואמרתי "השתניתי בן.. אנה ההיא מתה שם בגשר".
"לא" הוא אמר "את עדיין אנה שלי.. עם קצת שינויים".
"אני לא יכולה להיות אנה שלך" אמרתי "עברתי לניו יורק, יש לי שם חיים, אני כבר לא עם לוקאס ולא רוצה שום קשר עם ניק".
"נעבור כולנו לניו יורק עם צריך" הוא אמר "הקשר שלנו מעולם לא היה תלוי בקשר שלך עם לוקאס, וניק יכול ללכת להזדיין".
חייכתי ואמרתי "תהיה מציאותי בן".
"אני מציאותי" הוא אמר "אני לא רוצה ששוב ניפרד".
"אנחנו נשמור על קשר" אמרתי "אבל אני לא חוזרת לבוסטון".
הוא הניח את מרפקיו על ברכיו והביט במבט חודר "אין לך סכנה פה יותר, את בטוחה במאת האחוזים".
"מה.. מה זאת אומרת?"
"3 שנים הם הרבה זמן בשביל לחסל אימפריה שלמה" הוא אמר "כולם היו בטוחים שאת כאן, היה קל להשתמש בך כפתיון שקרי".
"את.. אתם הרגתם את כולם?" שאלתי בהלם.
"כמעט" הוא אמר "חוץ מאנטוניו".
"בן דוד של לוקאס?" שאלתי והוא הנהן.
"אתם פסיכיים" מלמלתי "למה עשיתם את זה?"
"נמאס לנו ממשחקי אגו, ונמאס לנו שהם חושבים שבעתיד הם יוכלו לקבל אותך, הם לא".
"אבל.. עזבתי, ולא הייתה לי שום כוונה לחזור, לא יכולתם לדעת".
"זה לא משנה" הוא אמר "רצינו לצאת מהעולם הזה כבר מזמן, וזאת הייתה הדרך היחידה".
"אני לעולם לא יוכל לצאת מזה כל עוד השבב בתוכי" אמרתי.
"את יצאת מזה ברגע שהוצאנו אותך" הוא אמר "עם או בלי ידיעתך".
"בשביל שאני אצא אתם צריכים להרוג את כל מי שיודע" אמרתי.
הוא שתק, מביט בעייני במבט שאומר הכל.
"הרגתם את כל מי שיודע?"
"גרמנו לכך שכל מי שיודע לא ידע" הוא אמר "הדרך לא משנה".
"וההורים שלי? אמא של לוקאס?"
"היא היחידה שיודעת ובחיים" הוא אמר "ההורים שלך כבר מזמן מצאו את מותם".
"הרגתם אותם?"
"לא אנחנו" הוא אמר "וויקטור".
פערתי את עייני ואת פי למשמע התשובה שלו.
"איך? מתי?"
"בערך מתי שלוקאס עשה בשבילו את העבודה האחרונה, הוא חשב שאם הוא יהרוג את ההורים שלך זה יגרום לניק או לך לעשות משהו".
"לא ידעתי בכלל".
"ניק הסתיר את זה ממך" הוא אמר "רק כי הוא ידע שהמוות שלהם לא ישנה לך הרבה, כמו שזה לא שינה לו".
"הם עדיין ההורים שלי" אמרתי "ואני לא כמוהו".
"אני יודע" הוא אמר.
הוא צדק.
הרגשתי קצת רע שההורים שלי מתו, אבל רק קצת.
הם גרמו לי כל כך הרבה רוע לחיים, שגם אם היו נשארים בחיים, מבחינתי הם כבר מזמן מחוקים.
המוות שלהם באמת לא שינה לי הרבה.
מה שכן כאב לי, זה ששוב מתגלה שניק הסתיר משהו.
"לא משנה, אני אוהבת את החיים שיש לי בניו יורק" אמרתי "אני לא רוצה לעזוב.. הסכנה כאן מעולם לא הייתה הסיבה".
"אף אחד לא ביקש ממך לעזוב כרגע אנה" הוא אמר "אבל אני גם לא רוצה שתברחי".
"בן" מלמלתי "אין לי באמת דרך להודות על מי שאתה ומה שאתה בשבילי" אמרתי "אתה החבר הכי טוב שלי, תמיד היית".
"אבל?"
"אין אבל" אמרתי "זה המצב".
"יש אבל אנה" הוא אמר "כמו שאמרת, אני החבר הכי טוב שלך, אני מכיר אותך יותר טוב מעצמך".
"אבל אני לא יכולה להשאר כאן, אפילו לא בשבילך".
הוא נאנח ושאל "נינה ואמילי.. יודעות הכל?"
"אמילי" אמרתי "נינה יודעת קצת".
הוא שתק לכמה רגעים ואז חייך והביט בעייני כשאמר "את זוכרת את היום שברחנו לנינה של ניק?"
צחקתי והנהנתי "המורה העיפה אותך מהשיעור ואני יצאתי איתך, עבדנו על כל השכבה שאנחנו ביחד רק כדי להחזיר ללוקאס שעצבן אותי".
"הוא רצה לריב איתי מכות, וניק לא היה עוזר לנו להתחבא".
"אז ברחנו לנינה" אמרתי "היא שלחה אותנו לדירה שלה ונשארנו שם עד למחרת בערב".
"שכחנו את הפלאפונים באוטו ולא שמנו לב שעבר הזמן עד שהיא באה לחפש אותנו".
"עשית לי כאבי בטן עם כל הגלידות שקנית לי" אמרתי והוא חייך "היי! לפחות היה לי משהו להתעסק בו עם כל סרטי הרומנטיקה ששמת".
"ג'ון היקר הוא סרט מושלם" אמרתי במחאה והוא גלגל עיניים ונחר בבוז "אני מתגעגע לימים האלה".
"טוב" אמרתי ומשכתי בכתפיי "אי אפשר לברוח עכשיו, אמבר לא תתלהב".
הוא גיחך ואמר "את יודעת למה התכוונתי".
"יודעת בן" אמרתי ברכות "הזכרונות הישנים שלי איתך.. עם כולם.. הם מתנה".
"שאת מוכנה לוותר עליה?"
"אני לא מוותרת על שום דבר" אמרתי "רק חיה את החיים במקום שטוב לי בו".
"שזה רחוק מכולנו".
"שזה במקום שלא פגעו בי עדיין".
"לא נפגע בך שוב".
חייכתי חיוך קטן ואמרתי "אני מצטערת בן.. אני לא סומכת עליכם מספיק בשביל להעביר את כל החיים שלי לכאן שוב".
"את לא מצטערת לפעמים שעזבת?"
"אני מצטערת על כל מה שפספסתי" אמרתי "אבל לא מצטערת.. לא הייתי מוכנה להשאר כאן בן.. הייאוש שלי עבר את הסף שלו".
הוא נאנח ואמר "אני מבין".
"אני מצטערת".
"ראית?" הוא שאל בחשש "את ההודעות שלנו כל השנים האלה.. את השיחות שלנו?"
"החלפתי פלאפון מלא פעמים" אמרתי "אבל כן קיבלתי את כל ההודעות שלכם באינסטגרם או בטוויטר".
"או בפייסבוק".
"פתחתי חשבונות חדשים בהכל" אמרתי "אבל השארתי את הישנים".
"למה?"
"כדי לעקוב אחריכם" אמרתי בכנות מפתיעה "רציתי לראות שאתם לא בכיוון למצוא אותי".
"ואת חושבת שאם היינו, זה היה מתפרסם שם?"
לא עניתי, לא הייתה לי תשובה.
בן התרומם מהמקום שלו ונכנס למטבח, חוזר כעבור מספר דקות עם שני טוסטים ושתי כוסות קפה.
"את רוצה לשמוע את דעתי?"
"תמיד" אמרתי וחתכתי חתיכה קטנה מהטוסט שלי.
"אני חושב שהשארת את כל החשבונות הקודמים שלך כי רצית קשר אחרון הביתה".
"זה לא נכון".
"אם זה לא היה נכון היית מוחקת הכל" הוא אמר "לא היית מגיעה לחתונה שלי ולא היית כאן מנסה להסביר לי הכל".
"אני כאן כי אני חייבת לך".
"אני לא רוצה שתהי כאן כי את חייבת אנה" הוא אמר "את לא חייבת כלום".
שתקתי, לרגע חושבת כל הסקת המסקנות שלו ומבינה שאחרי הכל הוא צודק.
באיזה שהוא מקום, ההודעות הקופצות שלהם מדי פעם הזכירו לי קצת את הבית.
הן נתנו לי תקווה כשראיתי שאף אחד מהן לא ממהר לשכוח אותי.
"אתה צודק" אמרתי באנחה והוא הנהן.
לא שמח לאיד ולא מרוצה מההודאה שלי.
"לא רציתי קשר לבית, רציתי להתרחק מכולכם, כעסתי כל כך ו.. הייתי פגועה" אמרתי "ידעתי שלא משנה מה הסיפור שמסתתר מאחורי כל מה שעשיתם.. אי אפשר לבנות שום סוג של מערכת יחסים בשקרים".
"אבל אני לא שיקרתי לך" קול מוכר נשמע לפתע ואני הסתובבתי, פוגשת במבטה הכואב של אמבר.
"אמ.." מלמלתי והתרוממתי לחבק אותה "אני מצטערת".
"אני לא שיקרתי לך אנה" היא אמרה "אני לא עשיתי כלום ובכל זאת נטשת אותי וברחת".
"אני מצטערת" אמרתי כשהיא התיישבה על ברכיו של בן ואני חזרתי למקומי "אבל לא יכולתי לנתק קשר מבן מבלי לנתק קשר ממך.. תביני אותי".
התפתיתי לבקש שוב סליחה אחרי שראיתי את בן מתכווץ ואת הכאב שבעיניו, אבל שתקתי, זה לא היה מועיל.
"את החברה הכי טובה שלי אנה" היא אמרה "הייתי עוזבת הכל ובורחת איתך, או לפחות מנסה לגשר בינך לבין האהבה של החיים שלי".
"אני יודעת אמ.." אמרתי "אין לי תירוץ.."
"נתתי לך בית כשלא היה לך" היא אמרה "את חושבת שלא הייתי מחביאה אותך לנצח עד שהיית מחליטה מה את עושה?"
"זה לא יעזור אהובה שלי" בן אמר כשראה אותי מתכווצת שוב ושוב "עבר על אנה.. קצת יותר ממה שכולנו ידענו והבנו".
"עבר עלי המון אמ.." אמרתי והתעלמתי מרעש טריקת הדלת מאחוריי "לא יכולתי להשאר כאן.. הרגשתי שהכל סוגר עלי".
"הסיוטים?" היא שאלה ואני נאנחתי והנהנתי "היה.. הרבה מעבר למה שידעת".
"אני יודעת הכל עכשיו".
הבטתי בבן בשאלה והוא נאנח ואמר "בערך שנה אחרי שעזבת.. ג'ק ואני סיפרנו לבנות הכל".
"לא היינו יכולים להמשיך ככה" אמבר אמרה "ידעתי שהסיבה שעזבת הייתה אשמתם והצבתי לבן אולטימטום, אם הוא היה מחליט להמשיך לשקר ולהסתיר, הייתי עוזבת אותו.. עם כל האהבה שבעולם".
הבטתי בבן באשמה, זאת בדיוק הייתה הבעיה שלי, רק שממני הם התעלמו.
"אמרתי שאני מצטער" הוא אמר לי והניח את ידו על ירכה של אמבר "אם הייתי יכול להחזיר את העבר לאחור, אני נשבע לך שהייתי עושה הכל בדרך אחרת".
"אם הייתי יכול להחזיר את העבר לאחור הייתי משנה הרבה דברים" קולו של לוקאס נשמע לפתע ואני הרמתי מבטי בהפתעה.
מה הוא עושה כאן?
"אבל אי אפשר" הוא אמר והביט בעייני "אני מתחרט על הכל, אבל לא כמוך.. אני לא מתחרט שהכרתי אותך".
מבלי לחכות לתשובתי הוא אחז בזרועי בעדינות והרים אותי ממקומי, מתיישב ומושיב אותי בחזרה בין רגליו.
ובשניה שגבי נגע בחזהו, הרגשתי שוב את השלווה שלה חיכיתי כל כך הרבה זמן.
"אני לא מתחרטת שהכרתי אותך.." אמרתי אחרי כמה דקות של שקט ואחזתי שוב בכוס הקפה שלי "אני לא מתחרטת שהכרתי אף אחד מכם".
"אבל עדיין לא מוכנה לחזור" אמבר אמרה ואני חייכתי בעצבות "לא".
"יהיה זמן לדבר על זה" בן אמר ואז העביר מבטו ביני לבין לוקאס "יש לי הרגשה ששניכם צריכים לדבר".
"אנחנו צריכים" לוקאס אמר "אבל לא עכשיו".
"מה?" מלמלתי "אמרתי לך שאני עוזבת היום בערב".
"לא אמרתי שלא נדבר היום" הוא אמר ונישק את כתפי "רק שלא נדבר עכשיו".
"למה?"
"את כאן" הוא אמר "אני רוצה להנות מהרגע הזה, חשבתי שהוא לעולם לא יגיע".
בן חייך חיוך קטן ומשך אליו את אמבר, מעיף מבט אל הנוף ושותק, גם הוא לא חשב שהרגע הזה יגיע.
"מה אתה עושה?" מלמלתי אל לוקאס אך התחפרתי יותר בין זרועותיו.
"חושב על דרכים להשאיר אותך כאן".
"שום דבר לא יעזור לך".
"אני אקשור אותך אלי".
"בן ישחרר אותי".
"אני אקשור אותך למיטה" הוא ענה.
"בעבר לימדת אותי איך לברוח".
"אני אפנצ'ר לך את הגלגלים ברכב".
"אתה תסיע אותי".
"ואשאר איתך שם" הוא אמר והרים את הסנטר שלי לכיוונו ולוחש "לא סיימתי איתך אתמול בלילה אן.. ואני נשבע לסיים".
העיניים שלו הפכו אפלות מתשוקה בן רגע, בדיוק ברגע שהרגליים שלי נצמדו.
יכולתי לשקר בהכל.
חוץ מתגובת הגוף שלי למגע שלו.
"תפסיק" אמרתי והתרוממתי ממנו מעט, מביטה בבן ומבקשת עזרה.
"מצטער" הוא אמר בשעשוע "הבטחתי לך שאעמוד מולו אבל אם יש דבר אחד שיכול להשאיר אותך כאן זה הוא".
"אתה טועה" אמרתי בחיוך עצוב.
"אני לעולם לא טועה כשזה מגיע אלייך".
"אני מרגישה מיותרת" אמבר נהמה ובן צחק "מצטער אהובה שלי, אמרתי לך בעבר.. אם את רוצה אותי, ת צריכ-" "צריכה לגבל את העובדה שאני בא עם עוד ילדה".
"באמת אמרת לה את זה?" שאלתי את בן והוא הנהן כשאמבר הוסיפה במרמור "בדייט הראשון שלנו".
"היא הייתה בטוחה במשך שבועות שיש לי ילדה".
"עד שראיתי אותך מחבקת אותו בבר" היא אמרה "ועד היום אני מנסה להבין למה הוא קורא לך ילדה".
חייכתי חיוך גדול כשנזכרתי מהיכן הכינוי הזה הגיע.
"אנה!" בן צרח ונכנס אל החדר שלי, גורם לי להבהל ולקפוץ ממקומי.
"ואם הייתי ערומה?" שאלתי בכעס כשהוא סגר את הדלת ונשמט על המיטה שלי.
"את לא" הוא אמר "וגם אם כן, זה לא מעניין אותי".
"אתה הומו?"
"אני רוצה לחיות" הוא אמר "אחרי שהייתי רואה אותך ערומה, לוקאס לא היה נותן לזה לקרות".
"זה נכון" לוקאס נהם כשיצא מחדר המקלחת בחדרי עם תחתונים בלבד לגופן.
"וואו אחי" בן אמר "אתה חתיך".
"אתה בטוח שאתה לא הומו?"
"סתמי ילדונת" הוא אמר ופרע את שיערי.
נהמתי ושלחתי אליו מבט כועס כשהתרוממתי על ברכי לסדר אותו מול המראה הקטנה שהוצבה מול המיטה שלי.
"אני צריך לדבר איתך על משהו" בן אמר לי והטון של קולו הפתיע אותי.
"אתה בסדר?"
"אני מקשיב" לוקאס אמר ובן נחר בבוז "שמעת את עצמך במשפט? דיברתי לאנה".
"מה שאתה מספר לה אתה יכול לספר לי".
"אתם נשואים?" בן שאל ולוקאס הפנה אליו מבט שואל ואמר "עוד לא".
"אז תעוף מכאן" הוא אמר ולוקאס גלגל עיניים ונכנס למקלחת להמשיך להתגלח.
"נפרדתי ממליסה" הוא אמר ופרע את שיערו.
"למה?" שאלתי ברכות.
"הפריע לה הקשר שלי איתך" הוא אמר "שוב".
"אתה לא יכול להרוס את כל הזגויות שלך בגללי בן!" אמרתי בקול גבוה "נמאס לי לשמוע שכואב לך".
"אני לא מתכוון להתרחק ממך בשביל אף אחת".
"אבל אתה מרתיע אותן" אמרתי "אתה צריך להסביר שאנחנו בסך הכל חברים טובים".
"זה מה שאמרתי" הוא אמר "וזה מה שאני ממשיך לומר".
"אז אולי כדאי שנפחית בן" אמרתי בכאב, בן היה בין הדברים הכי חשובים בחיי, לא רציתי להתרחק ממנו.
אבל גם נמאס לי לראות אותו נפגע.
"אני לא מתכוון להתרחק ממך בשביל אף אחת!" הוא נהם "מי שתאהב אותי, תצטרך לקבל גם אותך".
"הן מסתכלות עלי כעל ילדה קטנה בן" אמרתי "לעולם לא אהיה ברמה שלהם".
"את הילדה הקטנה שלי" הוא אמר וחיבק אותי בדיוק כשלוקאס יצא מהמקלחת והסתכל עלינו באהבה.
"מליסה?"
"שמעת יבן זונה?"
לוקאס צחקק והנהן לפני שהתיישב על המיטה ואמר לי "בן צודק אנה".
"בן הורס לעצמו את החיים".
"מי שלא תוכל להתמודד עם החברה הכי טובה שלו, לא תוכל להחזיק מולו זוגיות להרבה זמן" לוקאס המשיך.
"אתה מעודד את זה?" אני שואלת בכעס וקמה מחיבוקו של בן.
"אני בסך הכל מבין את הקשר שלכם יפה שלי" לוקאס אומר ברוגע.
גלגלתי עיניים ופניתי לבן "זאת הזוגיות האחרונה שאתה הורס בגללי".
"אני לא הורס שום דבר בגללך".
"אתה אומר לכל בחורה שאתה מכיר שאתה בא עם עוד חברה, ושאם היא לא רוצה עוד אישה היא מוזמנת ללכת" אמרתי בתוכחה.
"את מעדיפה שאני אגיד ילדה?"
"אה?" שאלתי בבלבול.
"אני אגיד ילדה" הוא אמר ולוקאס צחק מאחוריי.
"לא הבנתי אותך".
"אין לך מה להבין ילדונת" הוא אמר ולואס גיחך בתגובה.
בן הפנה מבטו ללוקאס ושאל "מה לדעתך עדיף? גרוש או אלמן?"
"אל תנסי" בן אמר וחייך כשותף לזיכרון.
"על מה החלטת בסוף?" לוקאס שאל.
"גרוש" הוא אמר וצחק "אמין יותר וחוסך כאב ראש של ניחומים".
"אתה גרוש?" אמבר שאלה בבלבול.
"פעמיים" לוקאס, בן ואני ענינו ביחד ומיד פרצנו בצחוק.
"התייאשתי" אמבר אמרה והשעינה את ראשה על כתפו של בן.
"זה הזמן להשאיר אותכם לבד" לוקאס אמר והתרומם מהערסל, מרים אותי איתו ומנשק את אמבר על הלחי שלה לפני שגורר אותי החוצה.
כמובן רק לאחר שבן סחט ממני הבטחה שנדבר שוב.
"תפגשי אותי בבית שלי?" לוקאס ועצר ליד הרכב שלי.
הנהנתי, לא היה לי כוח למשחקים יותר.
רציתי לסיים עם הכל כאן ולנסוע בחזרה לניו יורק.
נכנסתי אל הרכב ונסעתי אחרי הג'יפ שלו, מנסה לא להזכר בכמה שנאה הרגשתי כלפי הרכב הזה עד לפני חודש.
-נקודת מבט של לוקאס-
"אנחנו לא נכנסים?" אנה שאלה כשהתיישבה על המושב הגבוהה ברכב שלי לאחר שביקשתי ממנה להכנס.
"לא, תסגרי את הדלת" אמרתי והיא צייתה ונשענה אחורה, מעלה את רגליה על לוח המכוונים כמו פעם.
השקט ליוה אותנו כל הנסיעה אל המקום הקבוע, אבל לשם שינוי, לא היה מביך.
פשוט היה מוזר.
הגעתי אל ההתחלה של השביל ביער וכיביתי מנוע, מעיף מבט אל אנה שישבה המומה לצידי.
"זכרת" היא מלמלה ואני חייכתי חיוך קטן ויצאתי מהרכב, ניגש אל הצד שלה ופותח את הדלת, אוחז במתניה ועוזר לה לרדת מהרכב הגבוה.
לא הגבתי, לא ראיתי לנכון להבהיר לה שוב שלא שכחתי שום דבר שקשור בה.
אחזתי בידה והובלתי אותה בשתיקה במורד השביל, עד שהגענו אל המעיין הקטן המוקף בצמחיה מהממת.
אנה הביטה כמהופנטת במקום שלא השתנה כלל במהלך כל השנים האלה, וניגשה ללטף את הפרחים בעדינות, כמו מכבדת את זכר המקום הזה שבשבילה אמר המון.
לא יכולתי שלא לחייך לנוכח הזיכרון שעלה למולי.
אני חייב למצוא אותה.
אני פשוט חייב למציא את אנה.
לא ידעתי הרבה, אבל האפליקציה בטלפון שלי הראתה לי שהיא לא רחוקה.
כן, אני אובססיבי ופתטי ורכושני.
תגידו כל מה שאתם רוצים, הכל מתקבל כי התקנתי אפליקציה למעקב בטלפון של החברה שלי.
דאגתי להחביא אותה במקום שידעתי שהיא לעולם לא תחפש.
אולי אני אכזרי ומניפולטיבי.
אבל זה בסך הכל כדי להגן עליה.
כנראה זה שקר שאמשיך להגיד לעצמי עוד הרבה זמן.
אבל היי, לפני שעתיים רבנו את הריב הראשון שלנו, ומאז אני לא מוצא אותה.
אוקיי טכנית, הריב הראשון השבוע.
רבנו עוד הרבה פעמים בחיים האלה, וגם בחיים שהיא
לא זוכרת.
כך שזה הריב ה.. מי סופר?
בכל מקרה, לא יכולתי לתת לה להיעלם, הייתי חייב לוודא שהיא בסדר.
התעלמתי מהקול הקטן שהציק לי שוב שהתאהבתי בבחורה, ולא בשבב שבתוכה כמו שוויקטור נוהג לומר.
הגעתי לתחילתו של שביל המוביל אל תוך היער ועצרתי את הרכב כי כבר לא הייתי יכול לנסוע בו יותר.
ירדתי ממנו, מכבה מנוע וממשיך ללכת בעקבות הג'י פי אס פנימה.
לאן נכנסת אנה?
המשכתי ללכת עוד קצת, עד שהגעתי אל קרחת יער קטנה, מוקפת בצמחייה פראית מושלמת שהוסיפה למקום מראה אקזוטי.
המעיין שהיה ממוקם באמצע רק הגביר את תחושת השלווה.
ואנה.
אנה!!!
התקרבתי בזהירות אל אנה שישבה מקופלת על שפת המעיין והתיישבתי לצידה, מושך אותה אל בין זרועותיי ומנשק את ראשה.
"פגעת בי".
"אני מצטער".
"אתה חייב להפסיק לעשות את זה".
"אני יודע" אמרתי לה, עם הרבה יותר משמעות ממה שהתכוונתי.
"אני אוהבת אותך".
"אני אוהב אותך יותר".
"לוקאס!" קולה של אנה העיר אותי מהזיכרון וגרם לי להתמקד שוב בפניה.
"מצטער" מלמלתי ואחזתי בידה, מתקדם עד לשפת המעיין ומתיישב בדיוק במקום שבו ישבנו פעם שעברה.
"למה הבאת אותי לכאן?" היא שאלה והסתובבה כך שעכשיו כל רגל שלה מונחת בצד אחר של גופי.
"להזכיר לך".
"אני זוכרת" היא אמרה "אני לא צריכה את המקום הזה בשביל זה".
"להזכיר לך מי אנחנו" אמרתי "יש הרבה דברים שאת זוכרת אבל לא זוכרת באמת איך הם מרגישים".
"אמרתי לך שאני לא מתכוונת לשכב איתך".
גיכחתי, לא הייתי מתנגד לזה אבל זאת ללא ספק לא הייתה הכוונה שלי.
"מה יש בניו יורק אן..?" שאלתי וליטפתי את הלחי שלה עם גב ידי "שאין כאן".
"שקט" היא אמרה ברצינות "שלווה, מצאתי שם בית עם חברים שלא באים עם דעות קדומות עלי".
"אף אחד לא בא עם דעות קדומות עלייך".
"אתה באת" היא אמרה בשקט.
שתקתי, מחכה שהיא תסביר למרות שבתוכי ידעתי מה היא תגיד.
"בשתי הפעמים שהכרנו.. רצית להכיר אותי בשביל האינטרסים שלך לשמור אותי קרוב".
"את לא מאמינה לי שאני אומר לך שאני אוהב אותך?"
"מי שאוהב לא פוגע" היא אמרה והביטה בעייני והמבט שלה שבר לי את הלב. שוב.
"זה נכון שבפעם הראשונה הכרתי אותך בשביל האינטגסים.. של אבא שלי יותר נכון" אמרתי והיא פתחה את פיה לומר משהו אך אני עצרתי אותה "אני לא בא לתרץ.. רק להסביר".
היא שתקה ואני המשכתי "בפעם השניה, האינטרס היחיד שלי היה לשמור עלייך בטוחה, ידעתי מה הסכנות שלך ורציתי להיות בטוח שאת מוגנת".
"הייתי יותר מוגנת אם לא הייתם מתקרבים אליי".
"זה נכון" הוא אמר "אבל הרסתי משהו, ולכן הייתי חייב לתקן".
"לא באתת תיקנת משהו".
"רק שברתי יותר" אמרתי בחיוך עצוב והיא הנהנה.
"נמכס לי לחזור כל הזמן שוב ושוב על אותו הדבר לוקאס" היא אמרה "אני רוצה לשכוח מהכל".
"בואי נתחיל מהתחלה" אמרתי ואחזתי בסנטרה.
היא חייכה ואמרה "אי אפשר.. יש יותר מדי בעבר".
"אז מה את רוצה?"
"אני לא יודעת".
הנחתי את ידי על המתניים שלה ושאלתי "רוצה שפשוט נשב בשקט?"
היא הנהנה והניחה את ראשה על הכתף שלי, שואפת את הריח בצווארי בשקט.
הצלבתי את זרועותיי על גבה והנחתי נשיקה רכה על הראש שלה, מרגיש רגוע לעת עתה שהיא בין זרועותיי.
עברנו הרבה, אבל בסוף תמיד מצאנו את הדרך אחד אל השניה.
נדוש, אני יודע.
אבל לא משנה כמה זמן יעבור או עם כמה בחורות אהיה, אנה תמיד תהיה האחת שממלאת את כל הלב שלי.
לפתע הרגשתי נשיקה רכה על עורק צווארי, ואת אנה מאגרפת את החולצה שלי, ממשיכה להשאיר שובל נשיקות לאורך כל הצוואר עד שהגיעה אל הלסת שלי, נושכת שם בעדינות ושורטת את עורי עם שיניה.
הידיים שלי התהדקו על מתניה, וגם הג'ינס שלי כבר התחיל להרגיש קטן.
לא ידעתי מה היא מנסה לעשות, אבל קיוויתי לגלות בקרוב.
משכתי את פניה אלי והבטתי בעיניה, ואת התשוקה שבהם לא היה ניתן לבלף.
היא רצתה אותי, כמעט כמו שאני רציתי אותה.
אז לא בזבזתי זמן, והצמדתי את שפתיים שלי אל השפתיים הרכות שלה.
אנחה רכה נפלטה מפיה, ואני ניצלתי את הרגע והכנסתי את לשוני אל פיה.
הרגשתי כמו חלום שמתגשם.
הידיים שלי כמעט מיד גלשו אל מתחת לגופיה שלה, רועדות מעט אחרי הרבה זמן שלא הרגשתי אותה כל כך קרוב.
היא משכה בקצוות החולצה שלי והרימה אותה, מורידה אותה כהרף עין מהחזה שלי ומניחה עליו את ידיה, והמתכת הקרה של הטבעות שלה גרמה לצמרמורת עדינה על עורי.
"תעצרי" מלמלתי והיא התרחקה ממני מעט והביטה בי במבט שואל.
"אמרת שאת לא מתכוונת לשכב איתי" אמרתי במבט משועשע.
"מתי אמרתי דבר כזה?"
תוך שניה, הפכתי אותה על גבה, השכבתי אותה על החולצה שלי, ונשכבתי מעליה, מעביר את ידי לאורך מתניה ומעלה את הגופיה עד מעל לחזיה שלה.
עצרתי לרגע מהנשיקה, מרחיק את פניי מפניה ומעביר מבט על גופה.
ואלוהים שיעזור לי.
לא היו מילים לתאר את רמה הגעגוע שלי אליה.
החזרתי את שפתיי לשפתיה, אך לא לפני שהעפתי גם את הגופיה מעל גבה.
הידיים שלה נשלחו על ערפי ונכרכו סביב צווארי, משחקות עם הסוגר של השרשרת בעוד השפתיים שלה לא נפרדות משלי לשניה.
פתחתי את הכפתור היחיד במכנס הג'ינס שלבשה והורדתי אותו מרגליה יחד עם התחתונים, מחכה עד שתצא ממנו לגמרי ותוך כדי מעיף גם את המכנס שלי.
"אני אוהב אותך".
"אל תדבר" היא אמרה וחזרה לנשק את שפתיי, הפעם בהרבה יותר תשוקה.
הנחתי את ידי על ירכה, מלטף בעדינות ומחייך כשהיא גנחה אל תוך פי, מאושר מהידיעה שעדיין יש לי השפעה עליה.
עדיין.
השפתיים שלי גלשו באופן אוטומטי אל צווארה, מתעכבות על הנקודה שעדיין זכרתי כרגישה אצלה ומשאירות שם סימן גדול.
אם תעזבי או לא אנה, כל העולם ידע שאת שלי.
"אלוהים, התגעגעתי לשמוע אותך" אמרתי בתגובה לגניחה שפלטה לאחר שנשכתי את עצם הבריח שלה.
הידיים שלה ניגשו אל הגומי של תחתוני הבוקסר שלי והורידו אותו ממני, מתמקמות על המתניים שלי ומצמידות אותי אליה.
ככה, במקום הפרטי שלנו, עור לעור.
לא חשבתי לעולם שנחזור לזה.
אבל גם ידעתי שלא חזרנו לזה עד הסוף.
"אנה" מלמלתי והרפתי עם שפתיי מהסנטר שלה.
"מה?"
"את בטוחה?" שאלתי בעת שאיברי הקשה כבר היה צמוד לפתח שלה, מתחנן אלי שאסתום ואתן לו לפעול.
"כן" היא אמרה בקול לא בטוח בכלל והתחמקה ממבטי.
התרוממתי לישיבה ומשכתי אותה עלי, אוחז בסנטרה ומכריח אותה להיבט בעייני.
"אנה".
"הבטחת שלא סיימת אתמול" היא אמרה בקול חנוק "אמרת פעמיים שתסיים את מה שהתחלת".
"את רוצה שאני אסיים?"
"אני חולמת על זה כבר שלוש שנים" היא לחשה מובסת "לא הצלחתי לשכב עם אף אחד אחר בגללך".
הלב שלי התפוצץ בתחשות אשמה.
אני בגדתי בה, שכבתי עם אחרות, והיא כל הזמן הזה חיכתה לי ולא נתנה לאף גבר אחר להכנס אליה.
"אני אעשה את זה הכי טוב שאני יכול" אמרתי וחדרתי לתוכה בעדינות, ממלא אותה וסוחט ממנה גניחה אחר גניחה.
רק התחלתי, והתכוונתי לעמוד בהבטחה שלי עד הסוף.