Forget

פרק 49

הפעלתי בחזרה את המוזיקה שלי והתחלתי בנסיעה.
לא הרגשתי שמחה כמו שהייתי אמורה להרגיש.
אבל לפחות לא הרגשתי כלום, כי גם את הכאב שהיה לי, הלב שלי דחף מאחוריי החומה החדשה שהקים לעצמו.
ונשבעתי שמעכשיו? אבחר בקפידה את החברים שלי.
מקום חדש, התחלה חדשה.
*****************************
"בבקשה אנה, תני לי לעזור לך" דין חזר וביקש בטלפון.
קיפלתי את החולצה והכנסתי אותה אל המדף בארון כשאמרתי "אין מצב דין, אני לא אקח ממך דירה בחינם.. עזרת כבר יותר מדי".
"אנה, אני בקושי נמצא בלונד איילנד, זה מצב של ווין ווין לשני הצדדים".
"לא בשבילך".
"את שומרת לי על הדירה ואני עוזר לחברה הכי טובה שלי".
"אתה לא באמת צריך שישמרו לך על הדירה" אמרתי והכנסתי לארון עוד שני מכנסיי ג'ינס.
"את מוכנה רק לרגע לזרום עם הרעיון?"
גלגלתי עיניים, שוב, ואמרתי "אוקיי, אז תן לי לשלם לך קצת".
"לא אנ-" "אז לא בא בחשבון דין".
"אוקיי בואי נעשה עסק" הוא אמר "על החודשיים הראשונים לא תשלמי לי כלום, ורק אחרי שתמצאי עבודה נורמלית ותתאקלמי, תשלמי לי סכום סימלי".
"אין מ-" "את רוצה שאספר להם איפה את?" הוא קטע אותי בעצבים ואני מיהרתי להסכים "בסדר בסדר דיל, אלוהים אדירים איתך, רק אל תספר כלום".
"חבל שלא שלפתי את הקלף הזה כשביקשתי ממך לא לשלם" הוא אמר בינו לבין עצמו ואני נחרתי בבוז ואמרתי "תודה דין".
"אני אגיע בסוף השבוע לעיר, אתן לך את המפתח ואשאר באיזור כמה ימים לסידורים, כשאהיה בטוח שאת בסדר אני אלך".
"אתה לא חייב לשנות את התכניות שלך בשבילי".
"תסתמי" הוא אמר "לא שמעת מה אמרתי? יש לי סידורים".
"בסדר בסדר" אמרתי "תפסיק לשנוא אותי".
"תפסיקי להציק לי".
צחקתי ושאלתי שוב "אתה בטוח שאף אחד לא יודע שאתה מדבר איתי?"
"אני בטוח ולריה, אמרתי לך שאני אבוא להורים בסוף השבוע, אז אני אבוא".
צחקקתי שוב ואמרתי "ולריה אחותך".
"בדיוק" הוא אמר "אני חייב לחזור לעבודה סיס.. נדבר".
"להתראות דין, תודה על הכל".
"היי, מה לא עושים בשביל אחים?"
חייכתי חיוך גדול וניתקתי את השיחה.
דין היה היחיד שידע איפה אני, ומה התכניות שלי להמשך, ואת העובדה שכל חיי השתנו מהקצה.
לא סיפרתי לו בדיוק מה הסיבות לעזיבה הפתאומית שלי, אבל הייתי צריכה לסגור כמה דברים אחרונים ולא יכולתי לדבר עם אף אחד מהחברים שלי.
הייתי צריכה מישהו שיתפטר במקומי משני מקומות העבודה, שיעביר לי בחשאיות את הדברים האחרונים שרציתי שנשארו בדירה שלי, ומוטב מישהו שמכיר את האיזור שאליו אני הולכת.
דין ענה על שלושת הבקשות הללו.
מהרגע בו התחלתי לעבוד בבר של ניק, נוצר ביננו חיבור אדיר ולא מוסבר.
הוא היה כמעט החבר הכי טוב שלי אחרי לורן ובן, ואני הייתי שלו.
אינספור פעמים הוא הגיע אלי לדירה, או שנשארנו בכוונה עד אמצע היום אחרי משמרות, אהבתי לדבר איתו, ואהבתי עוד יותר להקשיב למה שסיפר.
והעובדה שהיה גיי, הפכה את היחסים ביננו למצחיקים וקלילים יותר.
וזה מה שהוביל אותי להתקשר אליו לפני יומיים, שבוע וחצי לאחר שהגעתי ללונד איילנד.
הוא נתן לי טיפים חשובים, מקומות שאוכל להגיש מועמדות לעבודה ואת הדבר הכי חשוב, בית.
אני יודעת שזה זמני, והבטחתי לו שאעבור מהדירה ברגע שאמצא משהו אחר.
אבל הוא התעלם ממני.
וכמובן, נשבע שלא יספר כלום לאף אחד, וקיוויתי שהעובדה שאני סומכת עליו תשתלם לי.
הוא היה היחיד שעדיין קיבל את מלוא האמון שלי.
מה שהחברים הכי טובים שלי, ואח שלי, לא קיבלו.
אני יודעת שלורן וריאן לא אשמים, וגם אמבר.
אבל הם קשורים אליהם מדי, ולא רציתי להיות קרובה לשום דבר שהיה קשור בהם.
רציתי התחלה חדשה, ועמדתי לקבל אותה בצורה הטובה ביותר.
כשהגעתי לכאן לפני כמעט שבועיים, ניצלתי את השלושה ימים הראשונים לשינה ומנוחה במלון ששהיתי בו כרגע.
רציתי להרגע, לעכל את כל מה שקרה בימים האחרונים, לעכל את העובדה שמסתבר, שלוקאס מעולם לא היה נאמן.
אז ישנתי בלי הפסקה, ורק שהנחתי את הראש על הכרית, בטוחה שאף אחד לא יראה אותי, נתתי לעצמי לבכות.
אבל לא הצלחתי לישון יותר מכמה שעות רצוף.
הסיוטים לא עזבו אותי, למרות שהפלאשבקים הפסיקו.
היתרון הגדול שלי היה שלא הייתי צריכה להטריח את עצמי לרדת לחדר אוכל כשלא רציתי.
התברר שבעל המלון הוא אח של דין, שברגע ששמע שהוא זה ששלח אותי הוא עשה לי הנחה של חצי מחיר וביקש שאשלם רק אחרי שאסיים את שהותי כאן.
הוא נתן לי שלושה ארוחות כל יום, ואת החדר הכי טוב שאפשר לקבל כיחיד.
ובימים שלא רציתי לצאת מהמיטה? הוא דאג לי לרום סרוויס.
ביום השלישי כבר יצאתי להכיר את לונד איילנד, טיילתי עם הרכב בין הרחובות וניסיתי להבין מי נגד מי ולראות את האזורים המרכזיים והפחות מרכזיים.
בשאר הימים, בחנתי גם את המרחקים לניו יורק ומנהטן, עשיתי כמעט כל יום קניות בערים הגדולות ולקחתי את השבוע חופש שהייתי צריכה לשחרור הנפשי שלי.
בזבזתי מלא כסף על בגדים חדשים ונעליים, המון דברים קטנים לדירה שמילאו את רצפת החדר בשקיות.
אבל עד שאעבור לדירה, זה היה המצב.
את שאר הרהיטים עדיין לא קניתי, אבל ללא ספק התרשמתי.
דין אמר שהדירה בקושי מרוהטת, ונתן לי יד חופשית בעיצוב לבחור מה שארצה, ונשבע שיפקיד לי סכום כסף כדי להשתתף בהוצאות.
לא התנגדתי.
לפני יומיים הבנתי שהגיע הזמן לקום מהחלום שאליו נכנסתי, ואחרי השיחה עם דין התקדמתי משמעותית.
אתמול סיירתי בעיר והגשתי קורות חיים לכמה מהמקומות שדין המליץ עליהם לעבודה, ועדיין לא קיבלתי תשובות מאף אחד, אבל לא נתתי לזה להפריע לי, ידעתי שלוקח לזה זמן.
בחרתי לשים קורות חיים במקומות שלא עבדתי לפני, שינוי שגרה? עד הסוף.
הגשתי מועמדות גם לאוניברסיטת ניו יורק, עם פירוט של הספק התואר שלי עד כה ובקשה להמשיך את השנה האחרונה שלי אצלם.
לא היה בי כוחות ללמוד, לא היה בי כוחות לעשות כלום.
אבל הייתי חייבת לאסוף את עצמי.
מה שקרה בבוסטון נשאר בבוסטון.
ועם כל הכאב, לא רציתי להשאר לנצח ממורמרת חסרת כל, והייתי חייבת לקדם את החיים שלי.
אבל הרגשתי את הקשיים מתגברים עם כל רגע שעובר.
אז הוצאתי הכל בלילה אל תוך הכרית, וכשקמתי השתמשתי בכל האיפור שברשותי כדי להסתיר את סימני הבכי לפני שיצאתי בחיוך מזויף החוצה.
התנערתי מהמחשבות וסיימתי לקפל את כל הבגדים מהשקיות אל הארון, ונאנחתי כשהבנתי שבעוד כמה ימים אאלץ להוציא אותם בחזרה אל המזוודות שלי כשאעבור מכאן.
דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיי, יישרתי את שיערי ופתחתי אותה, מחייכת חיוך גדול כשאריק, אח של דין, הופיע בפתחה.
"היי".
"היי" הוא אמר והביט בי בחיוך "רק רציתי לבדוק שהכל בסדר איתך.. לא ראיתי אותך ביומיים האחרונים אוכלת ורציתי לוודא שאת נושמת".
צחקתי והנהנתי "אכלתי מוקדם בבוקר ומאוחר בערב.. הייתי חייבת לצאת ולא הייתי כאן כל היום".
"רוצה שאשלח לך לחדר?"
"לא זה בסדר.. תודה.. עשיתי כמה קניות לעצמי".
"דין דיבר איתך?" הוא שאל לאחר שנכנס לחדר וסגר את הדלת.
"כן.. הוא.. אמר שיתן לי את הדירה שלו" אמרתי וכיווצתי את גבותיי בנסיון להבין מה לו ולשיחה שלנו.
"מעולה" הוא אמר ואז המשיך "ביקשתי ממנו שידאג לך אבל אני מניח שהוא עשה את זה בעצמו".
"הוא בסדר" אמרתי בחיוך והתיישבתי על המיטה.
הוא שאל עוד כמה שאלות וווידא שהכל כשורה לפני שיצא בחיוך, משאיר הרגשה טובה בליבי.
נעלתי את הדלת ונכנסתי בזריזות להתקלח, היה מאוחר וכל מה שרציתי זה לישון.
חפפתי את שיערי בזריזות וניגבתי אותו כשסיימתי, לובשת מעליי שורט קצר וגופיה ויוצאת בחזרה לחדר.
הפעלתי את הפלאפון שלי ונכנסתי לאינסטגרם הישן שלי, נאנחת למראה כמות ההודעות בתיבת הפרייבט שלי, כמו בפייסבוק, הם חישבו להתפוצץ.
הודעות מלוקאס וניק הגיעו בלי סוף, ולורן כמעט ועברה אותם, ושלא נדבר על בן.
אמבר וריאן ולינק לא הפסיקו גם הם, וכולם נשארו ללא מענה.
אפילו לא טרחתי לפתוח את השיחה.
אני מניחה שהם ניסו להתקשר אלי אינספור פעמים, אבל כל תקשורת רגילה לא התאפשרה מאחר והפלאפון הישן שלי היה עמוק בזבל.
הנחתי שהם עלו על זה, ולכן התקיפו כל דרך תקשורת אחרת ואפשרית איתי.
סימסתי לדין שאני בסדר ושאלתי אותו אם הוא שמע משהו לגבי ההתקדמות של ניק והבנים.
'בינתיים הם מתחרפנים בינם לבין עצמם' הוא ענה 'הם בבר כמעט בלי סוף אבל לא זזים מגבולות בוסטון'.
'תודה' החזרתי 'על הכל דין.. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך'.
'לאב יו' הוא החזיר ואני חייכתי וכיביתי את הטלפון, מרשה לעצמי להרדם עד שהסיוט הבא יתקוף אותי.
-
"תסתדרי עם הסגירה?" שאלתי את נינה והיא הנהנה ופטרה אותי בהינף יד "לכי כבר".
"להתראות" אמרתי ולקחתי את התיק שלי, ממהרת ללכת הביתה אחרי יום ארוך.
"להתראות אן" נינה צעקה מהדוכן ואני נופפתי לשלום ועשיתי את דרכי ליציאה מהקניון.
נכנסתי אל הרכב שלי בזריזות ועשיתי את דרכי הביתה, הייתה לי עוד עבודה על הראש והייתי צריכה לסיים אותה בקרוב.
זה כבר שלושה חודשים שאני בלונד איילנד, והתחלתי לעכל את המעבר הזה ואת המקום המדהים הזה.
כבר בשבוע השני שלי כאן, עברתי לדירה של דין והתמקמתי היטב בעזרתו כשהגיע לסוף השבוע שהבטיח יחד עם כל שאר הדברים שלי, כמובן בחשאיות גמורה.
את כל הדברים של הבית השארתי בדירה, אבל את הבגדים והחפצים האישיים שלי רציתי איתי.
הדבר היחיד שהשארתי שם, הייתה השרשרת שלוקאס קנה לי לחצי שנה שלנו.
כשעזבתי, הנחתי אותה על השיש במטבח, ותהיתי אם הוא שם לב אליה באותו יום שרבנו או רק מאוחר יותר.
לא ראיתי את התגובה שלו, אבל במבט לאחור, היא לא עניינה אותי.
כמה ימים לאחר מכן מצאתי עבודה בדוכן איפור בקניון הגדול בניו יורק, ונמלאתי הקלה כשהצוות התגלה כיותר ממדהים.
לא נענעתי לבקשות העבודה בברים ומסעדות כי ידעתי, שבמקרה והבנים יגיעו לכאן, אלה יהיו המקומות הראשונים שיחפשו בהם.
אז הלכתי על משהו שונה, ואני לא מתחרטת.
המשכורת פה מעולה, אני מצליחה לכסות את כל ההוצאות בחודש ואפילו לחסוך לעצמי סכום יפה מאוד.
התשובה מאוניברסיטת ניו יורק הגיעה כמעט חודש לאחר המעבר, ובהמון מאמץ המשכתי את השנה האחרונה ללימודי התואר שלי, מתוודעת שוב ללחץ האטומי ולעומס שנפל עלי לפתע.
בבוסטון, התרגלתי לעומס ולמדתי לתמרן בין העבודות ולימודי החומר, נעזרתי אינספור פעמים בבן וריאן ואת כל העבודות כמעט ולא הייתי צריכה לעשות.
אבל כאן הייתי לבד, לגמרי לבד.
היה לי קשה, אבל גם אהבתי את החופש מהם.
הבנות מהדוכן היו חברות שלי גם מעבר לשעות העבודה, ובאוניברסיטה מצאתי עוד כמה ששמרתי איתם על קשר.
דין הגיע לבקר לפעמים, ונשארתי בקשר טוב עם אריק.
שמחתי שיש לי חברים שלא קשורים באיזה שהיא דרך לעבר שלי.
למרות שלא הייתי לגמרי שלמה עם עצמי, עדיין כאב לי.
אבל זאת הייתה ההתחלה שרציתי.