Forget

אפילוג

-לאחר שלוש שנים-
תמיד ידעתי שעיניים כחולות יהיו הדבר שישנה לי את החיים.
אבל לא חשבתי שזה יקרה פעמיים.
ואני חייב להגיד, הפעם השניה הייתה מוחצת בצורה שלא חשבתי שאפשר.
כשהילד הקטן שלי, שון, פתח את עיניו והביט אליי לראשונה - ידעתי שגם אם היה סיכוי קטן שאצליח לברוח, עכשיו הוא נעלם.
לא שרציתי לברוח, אבל תאוריות זה ההצלה של כולנו.
וכל יום בשנה האחרונה, זה יום שאני מרגיש מאוהב אף יותר, אם זה אפשרי.
"אבא התגעגע אליך גבר" מלמלתי כשהרמתי אותו מהמיטה שבה שכב והצמדתי את אפי לצווארו.
מישהו חייב להמציא בושם עם ריח של תינוק.
"אתה חונק אותו" קולה של אנה נשמע לפתע וגרם לי לחייך, זה היה הקול האהוב עליי בעולם.
"שלום אשתי" אמרתי בציניות ומשכתי את פניה אלי לנשיקה שגרמה לשון לצהול ולמחוא כפיים.
כן חבוב, אבא אוהב את אמא שלך.
אבא, אמא.
למילים האלה היה צליל נעים כשהם הצביעו עלי ועל אנה, הם קיבלו משמעות חדשה, ואיתם המילה משפחה.
שתינו עברנו הרבה בצד הזה בחיינו, שתינו לא חשבנו שיבוא היום שבו נחזיק תינוק קטן משלנו.
חלק ממני גם לא רצה, אנה הספיקה לי.
אבל עם זאת, אני נזכר ביום שבו גילינו את זה, ושלמרות הפחדים, לא היה גבר מאושר ממני.
"אני בבית!" צעקתי בפעם השניה לאחר שלא ראיתי את אנה בשום מקום ולא שמעתי קול גם בפעם הראשונה.
היא הייתה אמורה להיות בבית.
אלה אם כן שיקרה לי ונטשה כאן גם את הרכב שלה.
"אנה?" שאלתי, ושוב נתקלתי ללא מענה.
צעדתי אל עבר החדרים, מחפש אותה גם בדלתות שהיו סגורות.
כשבאתי לפתוח את דלת המקלחת שבחדר השינה, נתקלתי בנעילה והופתעתי.
אנה אף פעם לא נעלה דלתות.
"אן?"
"אני בסדר לוק" היא אמרה וקולה הראה שהיא הכל חוץ מבסדר.
"תפתחי את הדלת".
"לא" היא אמרה מהר מדי ומשכה באפה "ת.. תלך, אני.. אני כבר אצא אליך".
"אנה".
"אני מבטיחה לוק" היא אמרה ומשכה באפה שוב.
היא בוכה?
"תן לי חמש דקות".
"יש לך שלוש" אמרתי באיפוק וחזרתי אל הסלון.
ידעתי שהייתי צריך לנהוג איתה בכפפות של משי בתקופה הזאת, אבל לא עוד.
היא הייתה חולה, ואני יצאתי מגדרי כדי לוודא שהיא בסדר ותהיה בסדר, אבל לא כשזה הגיע להתעלם ממני.
דאגתי לה, ולא ידעתי מה גרם לה לבכות ולנעול את עצמה במקלחת.
כמה דקות לאחר מכן, משיכה באף גרמה לי להסתובב ולהביט באנה שיצאה לקראתי, והלב שלי החסיר פעימה כשראיתי אותה.
היא לבשה את השורט השחור שלה, וגופיה רחבה בצבע כחול, אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה השיער שנאסף ברישול על ראשה, ועיניה שהיו אדומות והעידו שבכתה במשך שעות.
"אנה" מלמלתי בבהלה והתרוממתי לחבק אותה, אך היא נרתעה והתרחקה שני צעדים לאחור.
"מה קורה יפה שלי?"
"אני.. תן לי רגע" היא אמרה ועקפה אותי בדרכה למטבח, יוצאת לאחר כמה שניות עם כוס מים בידה.
שתקתי, מרגיש כיצד פעימות הלב שלי מעלות הילוך.
אם מישהו פגע בה.. אני נשבע שאהרוג אותו.
כן גם אם זה אני.
למרות שלא היה לי מושג מה הצלחתי לעשות ב17 השעות שלא הייתי כאן.
כשעזבתי אותה אתמול לפני שנסעתי לבוסטון היא הייתה בסדר גמור, אפילו צחקה איתי על שטויות ונרדמה בזרועותיי אחרי שגרמתי לה לגמור כמה פעמים ברציפות.
מה השתנה?
היא נשמה עמוק והרימה את מבטה אלי, ואחרי שתי שניות פרצה שוב בבכי.
"אם לא תגידי לי למה את בוכה.. אני אגיע למיון אנה" אמרתי והיא נשכה את שפתה התחתונה והנהנה, לוגמת עוד מכוס המים שניסתה לייצב בידה שרעדה.
"אנחנו.. אנחנו צריכים לדבר" היא אמרה לבסוף והתיישבה על הכורסא.
"אני מקשיב" אמרתי והלב שלי החסיר פעימה.
מה נסגר איתו היום?
"לפני ש.. אני רוצה שתדע ש.. אמ.. אני אבין אם.. פשוט.."
"תנשמי" אמרתי ברוך "תנשמי, אני כאן".
הידיים שלי התאגרפו מהצורך לחבק אותה, אבל ידעתי שהיא לא תרצה את המגע שלי כרגע, אז נשארתי במקומי.
"לפני ש.. שאספר לך" היא אמרה בקול חלש "אני רוצה שתדע ש.. שזה בסדר אם תחליט לעזוב אותי.." היא המשיכה "אפילו שהבטחת ש.. שלעולם לא תלך".
כיווצתי את גבותיי, מה לעזאזל קרה?
התסריט היחיד שרץ בראשי שהיה יכול להביא אותי לקום ולעזוב היה בגידה, אבל ידעתי שהסיכוי שאנה תבגוד בי הוא קטן מאפס.
על מי אני עובד לעזאזל?
גם אם היא בגדה בי, לא יקח יותר מכמה שעות עד שאחזור אליה בחזרה ואתחנן שהיא תקבל אותי.
"מה קרה?"
היא נשכה את שפתיה והביטה לכל מקום אחר בחדר חוץ מעייני בזמן שלחשה "אני בהריון".
הפעם הלב שלי החסיר שתי פעימות.
עוד אחד ובאמת הייתי מת כרגע.
"מ.. מה?"
היא יישרה את המבט שלה והביטה ישירות בעייני כשאמרה שוב, והפעם בקול יציב יותר "אני בהריון לוקאס.. ממך".
האגרופים שלי השתחררו, הרגליים שלי איבדו את התחושה שלהם וכל מה שהיה לי בראש זה העיניים שלה, לוחשות לי שהיא בהריון.
הבטתי בה כמה שניות מבלי לומר דבר, ואז התעשתי וקמתי מהספה, עושה את מספר הצעדים עד אליה ומתכופף על ברכיי מולה.
"את בהריון".
היא הנהנה וזרם הדמעות שלה התחדש.
"אני מצטערת" היא אמרה "אני יודעת שאתה לא רוצה ו.. וגם אני לא בעצם ו.. זה לא שרימיתי אותך, לקחתי את הגלולות בכל יום אבל.. לפני כמה זמן פשוט נגמרה לי החבילה ו.. באת הביתה אחרי יומיים ו.. חשבתי שאם אמשיך כרגיל עם הגלולות זה יהיה בסדר.. ו.. אני ידעתי שלוקח לגוף זמן להתנ.. להתנקות ולא חשבתי שז.. שזה-" "תעצרי" קטעתי את שטף היבבות שלה "תעצרי".
היא נשכה את שפתה התחתונה ואני הבטתי מהופנט בעיניה וניסיתי לנשום עמוק לפני שאמרתי "לפני הכל.. תסבירי לי למה את חושבת שאני אעזוב אותך?"
היא שתקה, וטוב שכך.
כל תשובה שהייתה עונה רק הייתה מעצבנת אותי יותר.
"אני לא מתכוון ללכת אנה" אמרתי בשקט.
"את.. אתה לא?"
"נשבעתי.. ואעמוד בשבועה הזאת עד סוף חיי" עניתי "חוץ מזה.. גם אם הייתי רוצה, אני לא מסוגל".
"אבל.. אבל אנ-" "את מה?" קטעתי אותה "לא עשית כלום, ההפך, הפכת אותי למאושר יותר ממה שהייתי עד עכשיו".
ההפתעה שחלפה על פניה גרמה לי להבין שאני מופתע בעצמי.
רק שאמרתי את המילים האלה הקול הבנתי עד כמה הן נכונות.
רק שאמרתי אותן בקול הבנתי שבעצם, להיות אבא זה לא הסיוט של החיים שלי, כמו שחשבתי עד עכשיו.
אולי לא רציתי תינוק, אבל תינוק ממנה זה סיפור אחר לגמרי, זה חלום.
"את.. אתה מה?"
"אני מאושר" אמרתי וניגבתי את הדמעות שלה "אני לא כועס עלייך שאת בהריון אנה".
"אבל.. אבל אתה לא רצית להיות אבא".
"גם את לא רצית להיות אמא" אמרתי "זה הגוף שלך.. וזה הטבע, אי אפשר להלחם בזה".
"אני יכולה לעשות הפלה" היא אמרה בשקט.
"שלא תעזי" אמרתי בכעס "את לא עושה שום דבר".
"את.. אתה בטוח?"
"את רוצה אותו אנה?" שאלתי בשקט והנחתי את ידי על בטנה "את רוצה להיות אמא?"
היא הביטה בי בשקט כמה שניות ואז הנהנה.
"יופי" אמרתי "כי גם אני רוצה".
"אתה בטוח?" היא שאלה שוב.
התרוממתי מעט והצמדתי את שפתיי לשפתיה הנפוחות, מנשק אותה ברכות שהבהירה את כל הכוונות שלי.
ואז, רק אז הוספתי "אני בטוח, חשבתי שלא ארצה להיות אבא.. אבל עכשיו אני מבין שילד ממך זה הדבר הכי טוב שאקבל".
"י.. יהיה לנו ילד" היא אמרה בהתרגשות קלה.
חייכתי "יהיה לנו ילד, ואני נשבע שאעשה הכל כדי להיות ההפך מאבא שלי, אני אעשה אותכם מאושרים".
"בן אמר שיקפוץ עם אמבר ואמה מאוחר יותר" היא אמרה וזזה ממני אל המטבח, מתחילה להזיז סירים ככל הנראה, כדי לבשל, והחזירה אותי אל המציאות.
"שיבוא" אמרתי והתחישבתי בספה.
בן לא באמת התכוון כשהודיע שהוא רוצה לבוא, הוא גם לא שאל, הוא פשוט בא.
ואחרי כמה זמן האיומים שלו הפכו חסרי משמעות.
היא גיכחה מהמטבח, והמשיכה במעשיה, מראה לי שהגיע השלב שבו היא מתעלמת ממני.
"כן קטן של אבא?" מלמלתי והרמתי את שון, מנסה להבין את הבעת פניו של הילד שלי.
"אבא" הוא אמר ונענע את ידיו בפראות, מצחקק מהבדיחה הלא מובנת של עצמו.
חייכתי, האושר שלו היה האושר שלי.
הנחתי אותו על הרצפה ונשכבתי לידו, מביט מהופנט כשהוא נטש אותי לטובת הצעצועים שלו.
אנה הגיעה ליידי אחרי כמה דקות, מתיישבת מאחורי ומניחה את סנטרה על כתפי, מביטה בו בחיוך.
"מה את מכינה?" שאלתי ומשכתי את פניה אלי לנשיקה.
"ספגטי בולונז" היא אמרה ואני חייכתי, המנה האהובה עלי.
בעצם, אהבתי בטירוף כל מה שהיא הכינה.
"אמא" שון מלמל והתיישב, מנענע שוב את ידיו ומביט בחיוך באנה.
היא חייכה ולקחה אותו אל זרועותיה, מתיישבת ומושיבה אותו בחיקה, מחייכת כשהוא תקף את פניה בנשיקות.
הייתי מכור אליו, אהבתי אותו בכל ליבי וידעתי שהוא אוהב אותי בחזרה.
אבל לא היה אפשר להתחרות באהבה שלו לאמא שלו.
הוא העדיף אותה על פניי כולם, ולא היה סיכוי לקחת אותו אם היה בזרועותיה.
זה היה משהו שאי אפשר להתחרות בו.
אני לא אשקר, קינאתי, אבל אהבתי לראות אותם ביחד אז הנחתי לזה.
"גם אמא אוהבת אותך" היא אמרה, מרוכזת כולה בו ופורצת בצחוק כשהוא צחקק ונישק את השפתיים שלה שוב.
"תגידי לו שיתרחק מהשפתיים שלך" אמרתי והיא גלגלה את עיניה בתוגבה והתעלמה ממני.
חייכתי חיוך קטן והתרוממתי, מניח נשיקה על מצחה וצועד אל החדר כדי שאוכל להתקלח.
הרבה השתנה בשנים שבהם אנחנו ביחד.
הספקנו להתחתן, והפעם באמת וכמו שצריך.
עברנו לדירה קצת יותר גדולה ממה שהיינו גרים עד עכשיו, ואת הדירה שהייתה של דין מכרנו.
אנה סרבה להחליף את הרכב שלה אבל אני החלפתי את שלי, הג'יפ שלי מיצה את עצמו והגיע הזמן לפנות מקום לגרסא היותר חדשה שלו.
בן החליף את שלו מיד אחריי, והוא ואמבר עברו גם הם לדירה גדולה יותר.
מאחר ואמבר ילדה את אמה הקטנה, הם היו צריכים יותר מקום והדירה שלהם כבר לא הספיקה.
היא הייתה גדולה משון בכמעט שנתיים, אבל כבר עכשיו היא הקדימה כמעט את כל זמנה לשחק איתו ולהראות עד כמה היא אוהבת אותו.
היא הייתה כמו הילדה השניה שלנו.
סיימתי להתקלח והתנערתי מהמחשבות שלי, מתנגב ולובש על עצמי בוקסר ומכנס ויוצא בחזרה אל הסלון תוך כדי שאני מנסה לנגב את שיערי.
"לא ניק" אנה אמרה אל תוך הטלפון "אני לא יכולה לקחת חופש בהתראה כל כך קצרה, תצטרך לבוא לכאן" "ריאן ולורן יכולין לבוא גם הם".
כיווצתי את גבותיי אבל המשכתי אל המטבח, יודע שהיא תספר לי את כל תכולת השיחה מאוחר יותר.
לא נסענו הרבה לבוסטון בכל הזמן שעבר, אבל באחד הפעמים אנה השלימה עם התבוסה וחידשה את קשריה עם ריאן ולורן.
המצב אמנם לא חזר לקדמותו אבל הם החליפו שיחות טלפון והודעות מדי פעם, והשתתפו ביום הולדת שנה של שון.
הנוחכות שלהם בחייה הייתה חשובה לאנה, ולכן עם כל הכעס שהיה לה - היא הצליחה להתגבר על הכל.
ניק היה סיפור אחר לגמרי.
הכרחתי את אנה להפגש איתו אחרי כמה זמן, אבל השיחה רק הובילה לפיצוץ גדול יותר ממה שהיה עד אז.
הריב שלנו שהגיע אחר כך גרם לי להניח סופית לנושא.
ניק היה צריך להבין שאנה יודעת הכל ואין טעם להסתיר ולשקר לה, אבל הצורך שלו לגונן עליה היה חזק מדי והוא לא התייאש, הוא רצה עדיין לשמור עליה מהעולם.
רק שנה לאחר מכן אנה הסכימה לשמוע שוב את השם שלו, ואחרי כמה חודשים גם לנסוע אליו כדי לנסות לדבר שוב, אך לא יצא מזה הרבה.
השיא הגיע כששון נולד.
ניק הופיע בבית החולים בהפתעה, ופרץ בבכי כשראה את היצור הקטן בזרועותיה של אנה.
היא בכתה איתו, ואחרי כמה שעות שמעתי אותם צוחקים מתוך החדר והבנתי שהיריבות בינהם הגיעה לסיומה.
מאז הוא ממלא חלק גדול בחיים שלנו, מגיע המון לניו יורק ומפנק את שון ככל יכולתו.
אנה הייתה הראשונה לדעת שהוא ונינה חזרו להיות ביחד, ועם הזמן שניק הציע נישואין ונישא לה.
כשיכולנו, נסענו גם אנחנו אליו לבוסטון, אבל בגלל העבודה של אנה, לא נשארנו שם יותר מדי זמן.
"בסדר אני אעדכן אותו" היא אמרה "ביי ניק".
"הוא שוב מציק לך?" שאלתי ויצאתי מהמטבח אל הסלון, מעיף מבט לשון שהיה מרותק לטלוויזיה וחוזר להביט באנה.
"אני שוקלת לחסום את המספר שלו" היא אמרה ונצמדה אליי, מניחה נשיקה על הלסת שלי ושואפת אליי את ריחה.
"איך היה בניו יורק?"
"חשבתי שתשאלי מחר" אמרתי בציניות ואחזתי במתניה, מכניס את ידי מתחת לחולצתה ומלטף את עורה החם.
"מצטערת" היא אמרה בשעשוע ונשכה את השפה שלה.
חייכתי, מתכופף מעט ומוציא את שפתה מבין שיניה, רק כדי שאוכל לנשוך אותה בעצמי.
אנה גנחה את פי ונצמדה אלי, מעמיקה את הנשיקה מעט אך מתרחקת לפתע וממלמלת "שון פה".
"הוא לא יבין" אמרתי והיא גלגלה עיניים והביטה בי, מחכה עדיין לתשובה שלי.
"היה בסדר" אמרתי "ניק טוב בניהול מסעדות כמעט כמו שהוא טוב בניהול ברים".
היא צחקה ואמרה "שהוא לא ישמע אותך".
"הוא מגיע לניו יורק?"
היא הנהנה ואמרה "נינה רוצה לבוא לבקר, היא טוענת שהיא התגעגעה אלי".
"אבל הם היו פה בשבוע שעבר".
היא משכה בכתפיה ואמרה "גם ניק מתגעגע, מה אני יכולה לעשות?"
"ריאן ואמבר?" שאלתי והיא משכה בכתפיה "ניק הקדים את מסיבת יום ההולדת של וויל, עדכנתי אותו שאם הוא רוצה שאגיע הוא יצטרך לעשות אותה בניו יורק".
"דיוויד לא יאשר לך חופש?"
היא נדה בראשה לשלילה ואמרה "לא מעכשיו לעכשיו, החברה בתקופה לחוצה קצת לקראת החציון השנתי, הוא צריך אותי".
הנהנתי ואמרתי "אז הוא מסכים לבוא לכאן?"
היא חייכה והרימה גבה לפני שאמרה "לא באמת הייתה לו ברירה".
צחקתי, לא היה אפשר מולה.
"אפרופו דיוויד" היא אמרה וכרכה את זרועותיה סביב צווארי, משחקת עם השיער שלי ומישירה מבט לעייני "הוא אישר את הקידום שלי".
פערתי את עייני, זה הקידום השלישי של אנה מאז שהחלה לעבוד שם, היא התקדמה בטירוף יותר מרוב העובדים והוכיחה את עצמה שוב ושוב.
דיוויד לא יכל לעמוד בפניה.
"אני גאה בך יפה שלי" אמרתי ונישקתי את השפתיים שלה, מרגיש שהגוף שלי לא עומד בזה וכבר רוצה יותר.
"תקראי לאמילי" אמרתי "שתבוא לשמור על שון לשעתיים".
היא צחקה ושאלה "שעתיים יספיקו לך?"
"לא" אמרתי בכוונה מלאה "אבל אם תגידי לה יותר היא לא תפחד שנחזור ותחטוף את שון".
היא נאנקה ונישקה אותי בחזרה, מבינה שאני צודק ושצריך לשים לחברה שלה גבולות בכל מה שקשור לילד שלי.
אם פדופיליה הייתה חוקית, היא הייתה מחתנת את עצמה עם שון.
אנה התרחקה ממני והרימה את הפלאפון שלה, מסמסת כמה הודעות וצוחקת כשהתשובה הגיעה.
"היא בדרך".
"תדאגי לעשות עליה חיפוש ולהתקשר למשטרה שתהיה בכוננות" אמרתי והיא הגבירה את הצחוק שלה, אך לא מתקנת אותי.
היא הרימה את שון מהרצפה ונישקה את השפתיים שלו, מחבקת אותו חזק ומתקרבת אליי, נשענת עלי ומסמנת לי בלי מילים לחבק אותה בחזרה.
וזה מה שעשיתי, הצמדתי אותה ואת שון אלי, מאמץ אותם קרוב לליבי ונשבע שוב, מחדש, שהם הדבר היקר לי בעולם.

-------------------------------

אהובים ואהובות שלי! אמאל'ה!!!
עכשיו זה באמת אומר שהסיפור שלי נגמר ואני פשוט לא יודעת איך לעכל את זה!
למרות ההפסקה הגדולה שעשיתי בסיפור הזה, אהבתי אותו ממש, והקדשתי המון מחשבה לאיך הוא יכול להיות הכי טוב, ואני מסכימה שהוא נגמר מהר מדי.
אבל הוא נגמר, וזה הזמן לומר לכולכן באמת ת-ו-ד-ה!
תודה רבה על כל התגובות וההודעות שלכן במהלך כל הסיפור, על התמיכה.
תודה לכן שתמיד הייתן שם כדי לבקר - לטוב ולרע - כל פרק, ולהעיר את תשומת ליבי לדברים שרק ישפרו אותו.
תודה על הכל! בלעדיכם שום דבר מזה לא היה קורה!!!
אתם הקוראים הכי טובים שאפשר לבקש!!
אבל לכל סוף יש התחלה חדשה, ויחד עם האפילוג הזה עלה גם הפרולוג של הסיפור החדש שלי - The doubt (הספק).
אתן יכולות למצוא אותו בפרופיל שלי.
מקווה שתאהבו גם אותו!