Forget

פרק 50

לפחות בלילות היה לי קצת שקט, שקט שייחלתי לו כל כך הרבה, ועכשיו הוא נהרס שוב, וקיוויתי שמעכשיו הוא יחזור ולא אצטרך לדאוג יותר.
בתקווה שהסיוטים לא יחזרו.
נמאס לי, וההחלטה לקחת את עצמי בידיים רק חישלה אותי יותר עם כל שעה שעברה.
עצמי את עייני וכיסיתי רק את הרגליים שלי, משתיקה את הפלאפון ונרדמת כעבור כמה שניות בתקווה לקום רגועה יותר.
*****************************
"אז.. חופשיים!" אמילי צעקה ברגע שיצאנו מטקס סיום התואר, והעיפה את הכובע שלה הרחק לשמים בפעם השניה.
"את מחוקה" טוני אמר כשהיא רצה לתפוס את הכובע ואני החזקתי את הבטן מרוב צחוק ונשענתי עליו.
"האנגאובר טבעי" קולטון אמר בחיוך משועשע ואמילי הוציאה לו לשון כשחזרה לידנו.
"אני עדיין לא מאמינה שעשיתי את זה" נינה אמרה והביטה בתעודה שלה שוב ושוב כאילו שלא הספיק לה הטקס המלא שהיה שם לפני כמה דקות.
"תגידי תודה שזה היה שנתיים ולא שלוש" קולטון אמר והיא הנהנה והביטה בו, והמבט בעיניה גרם לי להרים גבה.
מה פספסתי?
"איך היה הטקס הראשון שלך אנה?" טוני שאל ואני הרמתי גבה בשעשוע וגיכחתי "זה שלא הייתי בטקס הקודם לא אומר שאני לא יודעת איך זה".
"את לא היית בטקס הקודם כי את אדיוטית" אמילי אמרה ועיקמה פרצוף.
גלגלתי עיניים, אני סובלת אותה כבר שנה שלישית ברציפות, והיא עדיין אותו קוץ בתחת, אבל היי אני עדיין אוהבת אותה.
"שנצא לחגוג?" טוני שאל והניח ידו על כתפיי.
"אני צריכה לנסוע הביתה להורים.." אמילי אמרה ועיקמה פרצוף "אחותי קרלי נולד בן".
"אני גם לא יכולה" אמרתי "אני צריכה ללכת לסיים לארגן את הדירה".
"אני צריכה ללכת לעשות סגירה בדוכן" נינה אמרה "ואחר כך חושבת שאלך לישון".
"אחד כך אני אוסף אותך ואנחנו יוצאים" קולטון אמר והיא הנהנה במרץ.
מה הולך כאן?
"הו לא לא" טוני אמר "את פרשת האוהבים שלכם תשמרו לימים אחרים, תעשי סגירה וניפש ב'D' עוד שעתיים".
"תלכי נינה" אמרתי "אני אסגור במקומך".
"בטוח?"
"כן" אמרתי "זה לא שיש לי משהו מיוחד לעשות.. אחר כך אמשיך ישר לדירה".
"אז זה רק שלושתינו" טוני אמר וקולטון חייך אליו בחזרה בזמן שהחל לדבר איתו על הפרטים של הערב.
"אני אבוא לעזור לך" אמילי אמרה לי בשקט "גם ככה לא מתחשק לי ללכת לרקוד לילה לפני הטיסה".
משכתי בכתפיי וטוני נאנח ושאל "בטוח שאת לא רוצה לבוא?"
"בטוח טון" אמרתי ונישקתי את הלחי שלו לפני שצעדתי עם אמילי לעבר המכוניות שלנו בחניון האחורי של האוניברסיטה.
"אני אעבור בבית ואבוא אלייך" היא אמרה ואני הנהנתי, הייתי צריכה לעשות סגירה בדוכן כך שזה הסתדר.
נכנסתי אל המכונית האדומה שלי, מניחה את התעודה והמתנות במושב האחורי ומחילה בנסיעה לעבר הקניון.
עם אמילי הכל היה תמיד קל יותר.
הכרתי אותה ביום הראשון שבו התחלתי ללמוד באוניבסיטת ניו יורק לפני 3 שנים.
כל השיעורים בשנה האחרונה שלנו חפפו, ומאוחר יותר גיליתי שהיא עובדת בחנות הבגדים שמול הדוכן בקניון, החברות ביננו הייתה בלתי נמנעת.
ובלב שלם אני יכולה להגיד, שהיא החברה הכי טובה שלי בניו יורק.
מאז הספקנו לסיים את התואר, להתחיל תואר שני ולסיים גם אותו, לנסוע לשני טיולים בלוס אנג'לס ביחד ואפילו לעבור לגור בדירות צמודות באותה הקומה בבניין.
למזלי, לאחר תקופה של אי וודאות, נשארתי בדירה של דין.
הסיבה שחשבתי לעזוב את הדירה המושלמת הזאת, היא בעקבות אבחנה חוזרת למצב של גלוריה אמא של דין, אבחנה שקבעה שהמצב שלה מחמיר ושלא נותר לה הרבה לחיות.
מה שהוביל את דין לבוא הרבה יותר ממה שהיה בא בעבר, וכמעט פעם בחודש הוא היה מופיע אצלי בדירה, לפעמים משתף חוויות וצוחק כמו תמיד אבל ברוב המקרים, שותה ושותק.
ארבעה חודשים אחרי ההבחנה הזו, היא נפטרה.
המקרה היה קשה וכואב אפילו בשבילי, הספקתי להקשר לאישה הזאת במשך הזמן שהייתי בניו יורק, והרגשתי כאילו איבדתי משפחה.
ומאז דין כמעט והפסיק לבקר.
הוא אמר שכבר אין לו סיבה לבוא לניו יורק, ובאחת השיחות שלנו הוא פלט שהוא חושב למכור את הדירה כי כבר אין לו צורך בה.
לא רציתי לעמוד באמצע, למנוע ממנו לעשות את זה.
אז נשבעתי לו שאפנה ברגע שאמצא משהו אחר, אבל הוא נבהל ממש והשביע אותי להישאר בדירה.
ביקשתי שימכור לי אותה אבל מבחינתו זה לא היה בא בחשבון, אז איימתי שוב שאעזוב.
הוא לא היה מוכן לשמוע, וביקש שלפחות יתן לי לעשות משהו שיהיה שווה את הכסף שאשלם לו.
אז הוא שיפץ את הדירה לחלוטין.
הוא הוסיף לה חדר נוסף ומרפסת, והגדיל מעט את הסלון והמטבח, הדירה הפכה מושלמת, וגדולה.
ורק אז הוא היה מוכן לקחת ממני כסף, וגם אז, לא הרבה.
אבל מה שבטוח, לא מתקרב לשוויה האמיתי של הדירה, הן לפי הגודל והן במיקום המושלם שלה.
וכמעט בתזמון מושלם, הדירה שממול התפנתה, ואמילי החליטה לעבור לידי בעקבות דרישות מבעל הבית שלה לפנות את הדירה הנוכחית.
עזרתי לה להעביר את כל הדברים העיקריים, אך היינו צריכות עדיין לסדר את הכל ולהשלים את הפרטים האחרונים שחסרים לעיצוב הבית.
אצלי המצב היה גרוע יותר, הייתי צריכה להעביר את כל מה שאחסנתי אצל אמילי בדירה בחזרה לדירה שלי, ולסדר את הכל תוך כדי השלמת הדברים שחסרים.
כחלק מהשיפוץ, דין החליט לזרוק כמה רהיטים ישנים והפקיד לי כסף לקנות כאלה חדשים, ואלה רק הגיעו, אבל עוד לא הוצבו במקומם.
ברגעים אלה הודיתי שיש לי את טוני, הוא עזר כמעט בכל מה שהיינו צריכות.
טוני הוא החבר השני הכי טוב שלי.
הוא ואמילי יצאו ממש בתחילת התקופה של התואר השני של כולנו, אבל הם נפרדו מהר מאוד והבינו שהם טובים יותר בתור חברים טובים.
אני עדיין טוענת שיש בינהם משהו.
קולטון הוא אמילי של טוני, הם עברו לגור ביחד עוד מאז שהיו בני 17, ולא נפרדו מאז.
ועקב יכולות השכנוע שלי, גם נינה הצטרפה לחבורה.
בשנה הראשונה שלי בניו יורק היא הייתה חוזרת שוב ושוב באוזניי שאנחנו צעירות וצריכות לעבוד ביום בשביל שנוכל לצאת לבלות בלילה.
לא השתכנעתי, והמשכתי להבריז ממסיבות בשביל להספיק את כל עבודות התואר שלי.
שיקרתי לעצמי, לא יצאתי כי לא ראיתי סיבה לחגוג, רציתי שקט כל יום כל היום.
ברגע שסיימתי את התואר הראשון בניו יורק, מצאתי עבודה נוספת כברמנית באחד המועדונים במנהטן, ותיזזתי ימים ולילות בין המשמרות.
הצלחתי כמעט לשלב בין שני העבודות כשהתחלתי את התואר השני שלי, ונינה, שראתה עד כמה אני שבורה מהשבועות שעוברים עלי, החליטה לקדם אותי לתפקיד מנהלת בסניף החדש שנפתח ובכך להעלות את שכרי ולהבטיח שאבוא פחות שעות ואשן קצת יותר משעתיים כל יום.
ובמעט השיחות שהיו לנו על הלימודים, היא ראתה איך התואר שלי עוזר לי לקבל הצעות עבודה ממקומות נחשבים בעיר והשתכנעה ללמוד גם היא.
אחרי הכל, היא מאסה בעבודת הדוכן שכבר ליוותה אותה שנתיים, ורצתה שינוי, או לפחות שינוי עתידי.
ככה הגענו למצב שכל החבורה הקטנה שלנו סיימה יחד את התואר ומחכה להצעות עבודה שתכניס אותנו לעולם הגדול.
החניתי את הרכב על שתי חניות בחניה התת קרקעית בקניון ויצאתי בזריזות לעבר המעליות.
לא תכננתי להיות בקניון יותר מ10 דקות כך שהסנטימטרים של החניה לא עניינו אותי.
אף אחד לא נכנס לקניון בשעות האלה.
הגעתי אל הדוכן, ושחררתי את לינור העובדת החדשה לדרכה, לפני שהתחלתי בזריזות בסגירה.
אמנם זה לא היה הדוכן שלי, הדוכן שלי היה ממוקם במרכז קניות השני, אבל הבטחתי לנינה ואין לי בעיה לסגור את הדוכן במקומה.
העסק שלה התרחב מאוד מאז שהתחלתי לעבוד כאן, היא פתחה עוד 2 דוכנים וחנות אחת, ואת הניהול חילקנו ביננו מאחר ושתינו היינו הכי ותיקות.
את העבודה בבר עזבתי לפני שבועיים בעקבות כל הצעות העבודה שהתחלתי לקבל בעיר.
אהבתי את העבודה שם, זה זרם לי בדם וזה משהו שללא ספק הייתי רגילה אליו ואוהבת אותו.
אבל הלחץ היה גדול מדי, ורציתי להשקיע יותר זמן בניהול הדוכנים.
והתכנון לעבור למשרד משלי קרץ לי מאוד, אבל חיכיתי לראות איזה עוד הצעות אקבל לפני שאסכים לאחת שתחייב אותי לשנים הבאות.
ורציתי להתחיל לסיים דברים כדי שאבוא בראש נקי להתחלה.
וכמובן, הבטחתי לנינה שלפחות בהתחלה אנסה לשלב את העבודה במשרד יחד עם הניהול, ולכן את זה לא יכולתי עדיין לעזוב.
סיימתי לסגור את הדוכן ובעזרת מייק מדוכן המשקפיים הסמוך הרמתי את הכיסוי מעליו.
"להתראות יפה" מייק צעק ואני נופפתי לו ורצתי במהירות לעבר החניון.
הגעתי כמעט אל הרכב, מפנה את מבטי אל התיק ומנסה לחפש את מפתחות הרכב, נאלצת להיעצר במקום כדי לקבל זווית טובה יותר ולא מטושטשת מהליכה.
כשמצאתי את המפתח, פתחתי את הרכב בזריזות ונכנסתי אליו, יוצאת ברוורס מהחניה ונוסעת לכיוון הבית שלי.
הבטתי במראה האחורית, וניסיתי להתעלם מהמראה של הג'יפ השחור המוכר שנמצא מאחוריי כבר זמן מה, מנסה לא לחזור שוב לכל הזכרונות שבאו בעקבותיו.
כמו פעמים חוזרות במהלך החודש, גייסתי את כל כוחותיי כדי לא לייחס לו חשיבות.
אך ברוב המקרים נכשלתי, הפעם השתדלתי להתרכז בנסיעה יותר מדי כדי לא לחשוב על זה.
פניתי פניה חדה ימינה ומיד אחר כך שמאלה, ושוב שמאלה לפני שהאצתי מעט מהירות ונשמתי בהקלה שכבר לא ראיתי את הג'יפ מאחוריי.
לא ידעתי אם זה אכן היה הג'יפ של לוקאס או סתם אותו סוג רכב, וקיללתי את עצמי שלא הקדשתי זמן לשנן את המספר.
אבל בזכרונות לא היה אפשר להלחם.
לא היה סיכוי שלוקאס יודע היכן אני, ועוד יותר לא היה סיכוי שיסע עד לכאן בשביל לעקוב אחריי.
בטח לא אחרי 3 שנים שלא תקשרנו.
אבל למדתי כבר שהכל יכול להיות.
נסעתי במהירות אל הדירה שלי, החניתי את הרכב בחניה ועליתי את הבניין, נכנסת לדירה שלי ונושמת סוף סוף לרווחה.
אחרי 3 שנים, הפסקתי לנסות לחפש את הבנים בכל מקום, הפסקתי לחשוש שמישהו מהם יגלה היכן אני, או שדין יפלוט את המידע הזה בטעות.
אמנם החלפתי מספרי טלפון עוד 3 פעמים במהלך השהות שלי, מאחר ואחד מהבנים כל פעם גילה את הנוכחי שלי.
אבל כאשר החלפתי לאחד אחר הרכשתי שהחזרתי אותם לנקודת ההתחלה.
לא היה סיכוי שימצאו איפה אני עכשיו.
והבנתי שכל פעם שאני רואה פרצוף אחד בקהל, זה רק פרי דמיוני, ואחרי מבט אחד עוסף גיליתי שצדקתי, זה לא היה הם.
החיים שלי השתנו מהקצה מהרגע שעברתי לכאן, אהבתי את החיים כאן ואהבתי את העובדה שאין אף אחד שמתערב לי בעבר או בעתיד.
היחידה שידעה את כל הסיפור והסיבה למעבר שלי הייתה אמילי.
נינה ידעה חלק מהדברים, כל מה שצריך כדי לזרום עם החלפת הטלפון שלי כמעט פעם בשנה.
הודיתי על החברים שלי, הם היו כל מה שיכולתי לבקש בשביל לשרוד את המעבר הזה.
שיחה נכנסת קטעה את המחשבות שלי, הוצאתי את הפאלפון מהתיק והעברתי את השיחה עם דין למצב ספיקר לפני שעניתי "היי לך".
"היי לך" הוא ענה בחזרה לאחר שתיקה ממושכת "מה שלומך?"
"מה איתך דין?" שאלתי והתעלמתי מהשאלה שלו "אני מרגישה שאתה לא בסדר".
"אני בסדר" הוא אמר "נפרדתי עכשיו מג'ונאס".
"מה? למה?"
"אני לא אותו בן אדם מאז שאמא שלי מתה אנה" הוא אמר "אני מרגיש שאני מוריד אותו למטה".
"אתה לא" אמרתי והוצאתי את השיחה מספיקר בזמן שהרתחתי מים לקפה "אתה בן אדם טוב דין, אתה חייב להכיר ביתרונות של עצמך".
"אני מכיר" הוא אמר "פשוט מודע למציאות הקיימת".
"אני אוהבת אותך כמו שאתה דין" אמרתי "ואני בטוחה שכשג'ונאס יקלוט מה קרה הוא יחזור לחפש אותך".
"אמרתי לו שבגדתי בו".
"אתה משוגע?" שאלתי בצעקה "למה עשית את זה?"
"זאת הייתה הדרך היחידה שהוא יעזוב אותי באמת".
נאנחתי בייאוש בזמן שמכונת הקפה הכינה את הקפה שלי כמו שאהבתי, ואמרתי "הוא יגלה את האמת דין, אתה טוב מדי בשביל לבגוד".
"אני לא בטוח אן" הוא מלמל.
"אתה מצטער על זה?"
"מאוד" הוא אמר "אני אוהב אותו".
"אז תגיד לו שטעית וששיקרת" אמרתי "הוא יסלח לך".
"אבל אני אהרוס אותו" הוא אמר.
"אני לא מבינה למה אתה חושב ככה" אמרתי "אני הייתי איתך כל הזמן ואני מבטיחה לך דין.. נשארת אותו בן אדם".
"את לא דוגמא אנה" הוא אמר וגיחך ללא הומור "את רואה את הטוב בכל אחד, בכל דבר".
"אני פשוט.. אומרת את האמת".
"הלוואי יכולם היו כמוך" הוא אמר והתעלם ממה שאמרתי.
"אתה רוצה שאבוא אליך?" שאלתי לאחר כמה דקות של שתיקה.
"ממש לא! אל תסכני את עצמך בצורה כזאת".
"אני לא מסכנת את עצמי דין" אמרתי "הבנים לא מסוכנים.. רק.. לא רצויים".
"ואם תגיעי לכאן זה יגרום לכולם לרדוף אחרייך שוב, זה מה שאת רוצה?"
"לא" אמרתי והוא נהם בתוכחה.
"הם שם בכלל?" שאלתי לאחר כמה שניות של שקט.
"לוקאס נסע אבל כולם חוץ ממנו כן".
"לאן?" שאלתי כשליבי התחיל להלום בחזקה והבטתי החוצה מבעד לחלונות, נרגעת מעט שלא היה זכר לג'יפ השחור.
"אני לא יודע.. אני לא חושב שהוא דיבר על זה עם ניק.. פשוט לא ראיתי אותו כבר כמה זמן".
נאנחתי ושאלתי "מה המצב בבר?", נחושה להסיט אותו מהנושא.
צעדתי אל החדר שלי, מעבירה את השיחה שוב לספיקר ומחליפה לבגדים נוחים יותר.
"הכל כרגיל" הוא אמר "אני מנסה לתפקד בין שני הסניפים אבל זה קשה, ניק מצפה ליותר מדי".
"כן.. מתאים לניק".
"שיהיה" הוא אמר "עבודה מעסיקה אותי".
"אני לא רוצה שתברח דין".
"מי שמדברת על בריחות" הוא אמר בגיחוך חסר הומור ואני נאנחתי, הבריחות שלי מוצדקות.
"איך את אן? לא באתי לבקר אותך הרבה זמן".
"אני בסדר דין" אמרתי "סיימתי את התואר היום, הכל ממשיך בשגרה".
"את התואר השני?" הוא שאל ואני המהמתי לאישור בזמן שלגמתי מהרפה.
"אני גאה בך ילדה" הוא אמר ואני חייכתי חיוך קטן, שמחה על הקשר היחיד שיש לי לבית.
"החלטת כבר איפה את חותמת?"
"עוד לא.. אני מחכה לעוד תשובות".
"קיבלת את ההצעות הכי טובות שאפשר לקבל אן".
"עדיין לא קיבלתי מכמה חברות שאני רוצה, הגשתי קורות חיים ואני מחכה שיחזרו אלי".
"יחזירו לך תשובה חיובית, אני בטוח".
"הלוואי" מלמלתי בחיוך והוא נאנח לידי ומלמל משהו לא ברור בחזרה.
"אני עייפה כל כך" מלמלתי ודין גיחך ואמר "תלכי לישון".
"אני צריכה לסיים לסדר את הבית שלך".
"זה הבית שלך אנה, חוץ ממך אין לי קשר לניו יורק יותר".
"יש לך את אחיך" אמרתי והוא נאנח ואמר "נכון, אבל גם הוא כבר פחות מגיע לשם, המלון מתוחזק היטב והוא עסוק במלונות החדשים שפתח".
פטפטנו עוד כמה דקות בטלפון, אך כשאמילי נכנסה עם ארגז שלם נאלצתי לנתק.
"דין?" היא שאלה ואני הנהנתי והגשתי לה כוס קפה חדשה מהמכונה, והיא הניחה את הארגז ולקחה את כוס הקפה מיידי.
הפעלתי את הפלייליסט הקבוע שלי והתחלנו יחד במלאכת הסדר.
שטפנו במרץ את כל הבית, מנקות עם סמרטוט גם את המקומות שלא רואים ומעיפות אבק מכל מקום.
דחקנו את כל הרהיטים לסלון וסידרנו אותם כך שהספות פונות אל המרפסת, הטלוויזיה והשידה בצד, ואת התמונות שקניתי בינתיים תלינו יחד על הקירות.
הוספנו מראה מעל השידה במסדרון והמשכנו מיד לסדר את החדר שהפכתי לעצמי כחדר עבודה ולימודים.
קיוויתי שבעתיד אוכל להפוך אותו למשרד הביתי שלי.
דחקנו את השידה אל הקיר מול החלון, פרשתי את השטיח מתחת לחלון והנחתי לידו את הפופים והכריות שקניתי אתמול.
חיברתי את המחשב ודמיינתי פחות או יותר איפה יהיו שאר הדברים שאוסיף לכאן.
כשסיימתי עם החדר, עברנו לסדר את המטבח ואת שאר הבית, גולשות לאט לאט אל תוך הלילה מבלי לשים לב.