Forget

פרק 53

"את כאן" הוא אמר וחיבק אותי בחזרה בשתי ידיו, גורם לי לקבור את פניי בכתפו ולחייך שלפחות אחד מכל מי שכאן עדיין אוהב אותי.
החיבוק הזה גרם לי להבין, שגם אם המשפחה האמיתית שלי לא הייתה בתמונה, בן הוא כל מה שהייתי צריכה.
וכל החששות על חוסר האהבה שלי התפוגגו ברגע, ידעתי שדמיינתי הכל וידעתי שלמרות מה שכתב, אני עדיין אחותו הקטנה.
**********************************
"אני כאן" מלמלתי באוזניו והוא הידק את החיבוק שלו, נותן לי שניות אחרונות של שקט לפני ששחרר אותי אל הרצפה.
פניתי אל אמבר, והלב שלי התכווץ למראה הדמעות בעיניה כשמשכה אותי לחיבוק חזק שהוכיח לי שהיא סלחה לי, או לפחות שהיא מוכנה לשמוע.
"מה.. איך?"
"נסעתי" אמרתי בתשובה לשאלתו של בן, עדיין לא מזיזה את עייני לצדדים.
"את.. הגעת" הוא אמר.
"אתה באמת חושב שהייתי נותנת לעצמי לפספס את זה?" שאלתי והתעלמתי מלורן שהתכווצה לצידי.
הוא חייך ואז בשניה שינה הבעה למעט כעוסה "לא יכולת לענות לי? להראות סימן חיים? לא יכולת להודיע?"
"אני מצטערת" אמרתי והוא פתח את פיו לומר משהו אך מיד סגר אותו וחיבק אותי שוב בחזרה כשלחש "את ללא ספק הבחורה השניה הכי יפה באולם".
"מזל טוב בן" אמרתי בהתעלמות מהמחמאה שלו "אני שמחה בשבילך".
"אנה" קולה של לורן נשמע אחרי כמה שניות ואני נשמתי עמוק והתנתקתי מבן, מסתובבת בחיוך קטן אליה ומחבקת גם אותה, ומיד אחריה מעניקה חיבוק קל ללינק ולג'ק ולדין.
"אני לעולם לא אסלח לך ילדה" ריאן אמר אבל באותה נשימה חייך וחיבק אותי חזק, קובר את פניו בכתפי.
"התור שלי יגיע?" קולו של ניק נשמע ואני התכווצתי ברצון להעלם, אבל נזכרתי שאני אמורה להתנהג כאילו אני לא זוכרת כלום מעברי.
וזה אומר כלום מחילוקי הדעות שהיו לנו.
בינתיים.
ולכן הסתובבתי בחיוך קפוא ועשיתי את שתי הצעדים שהפרידו ביננו כדי שאוכל לחבק גם אותו.
אבל אז.. היה משהו שונה בחיבוק שלו, משהו עוצמתי שלא חשבתי שניק יכול להעניק לי.
הרשיתי לעצמי לרגע, רק לרגע, לשכוח מכל הכעס שלי כלפיו.
"תלכו, אנחנו נגיע" קולו של בן נשמע מאחוריי, וכשהתנתקתי מניק ראיתי שנשארנו אנחנו ולוקאס, יחד עם בן ואמבר.
"אני לא מאמין שאת כאן" בן אמר וליטף את שיערי, ולמרות שהבטחתי שאני באה רק בשבילו, תשומת הלב שלי כרגע הייתה נתונה למישהו אחר.
"לי לא מגיע חיבוק?"
רציתי להתנגד, באמת, רציתי להגיד לו שילך להזדיין.. ואז המוח שלי הוסיף מילה - איתי.
לא עניתי, העיניים שלי כבר היו ממוגנטות לעיניו, ופשוט התקדמתי את הצעד הנותר, וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו.
"אלוהים" הוא מלמל ועטף את כולי בזרועותיו הגדולות "את כל כך יפה".
עצמתי את עייני בחזקה, מצמידה את אפי לצווארו ושואפת מהריח שלו שלא יצא לי מהחלומות.
"אני לא מוכן לשחרר אותך, לא עוד" הוא אמר ואני הידקתי את החיבוק שלי ואמרתי "אז אל".
"את כאן" הוא מלמל חסר אמונה גם הוא.
עד כדי כך?
"אני כאן" אמרתי בשקט והתמסרתי לזרועותיו הגדולות.
"אני רוצה לשמוע הכל" בן אמר ולוקאס קיבל זאת כסימן לשחרר אותי מהחיבוק.
"זה לא הזמן בן" אמרתי והבטתי בו בעת שזרועו של לוקאס עדיין עוטפת אותי "זאת החתונה שלך".
"אבל אף אחד לא מבטיח לנו שתישארי אחר כך" אמבר אמרה בכעס ואני נאנחתי ואמרתי "אני כאן עד מחר" בלי כוונה לשום הבטחה.
"אנה" בן ניסה שוב ואני מחיתי "תכנס לשם בן, אני לא מעניינת אותך הערב, נדבר על זה אחר כך".
"תבטיחי לי" הוא אמר והביט בעייני "תבטיחי שלא תחזרי לאיפה שאת לא נמצאת עד שנדבר על הכל".
עם כל הקושי, עם העובדה שזה נוגד את כל מה שהבטחתי לעצמי לפני שהגעתי לכאן, ועם העובדה שממש לא רציתי להשאר כאן דקה מעבר, אמרתי לו "אני מבטיחה".
הוא הביט בעייני כמה שניות, והנהן לאחר שווידא שאני לא משקרת.
הוא נישק את הלחי שלי וצעד עם אמבר פנימה אל תוך האולם.
"אני אניח לכם" ניק אמר ונישק את ראשי לפני שהלך בעקבות הזוג הטרי אל תוך האולם.
הבטתי בעיניו של לוקאס, מרגישה אחרת פתאום.
"איך את מרגישה?" לוקאס שאל והניח את ידו על עורפי, מחליק באצבעו בעדינות על המקום בו הייתה התחבושת בראשי.
"אני בסדר" אמרתי, מופתעת שעדיין לא זזתי מהאחיזה שלו.
הוא שתק, ואני הרגשתי איך האוויר הופך לאט לאט להיות מביך.
"לוק-" "אני מצטער אנה".
"מה?" שאלתי בהלם, לא לזה התכוונתי שבאתי לכאן.
לעזאזל! שום דבר לא הולך לפי התכנית של - לבוא, לנשק את בן, לברך למזל טוב וללכת.
"אני מצטער, אני נשבע לך.. על הכל".
"זה לא הזמן לוק" אמרתי.
"זה כן" הוא אמר "בן צדק.. אף אחד לא מבטיח שתהי כאן אחר כך".
"הבטחתי שאשאר".
"כדי לדבר אן.." הוא אמר "אף אחד לא מבטיח שתישארי לדבר איתי".
"אני אשאר לוק" אמרתי בזמן שידיו התייצבו על מתניי.
"אני לא מאמין לך".
"אתה?" שאלתי בגיחוך "אתה לא בעמדה של להאמין או לא".
"אני מצטער אנה" הוא אמר "אני מצטער שבגדתי בך, מצטער על מה שאמרתי אחר כך, מצטער שבכלל הסתכלתי עליה".
"זה לא מנחם".
"עברו 3 שנים אנה".
"וכמה זיינת בזמן הזה?" שאלתי והוא שתק, קיבלתי את התשובה שלי.
באתי ללכת ממנו אך הוא הידק את אחיזתו במתניי ואמר "לא זיינתי אף אחד כבר שנה".
"אני לא מאמינה לך".
"אני נשבע לך" הוא אמר "כל אחת שנגעתי בה.. דמיינתי את הפנים שלך, את הגוף שלך, לא יכולתי להסתכל על בחורות מבלי לחשוב שזאת את".
שתקתי, לא היה לי מה להגיד.
"בשנה האחרונה נשברתי.. כבר לא הייתי מסוגל".
"אתה חושב שברגע שתבוא לבקש סליחה ותגיד לי שלא היית מסוגל להסתכל על אף אחת אחרת, אני אסלח לך?"
"לא" הוא אמר "אני לא רוצה שתסלחי, רק שתתני לי הזדמנות להוכיח שאני אוהב אותך".
"קיבלת יותר מדי הזדמנויות" ולא רק מהפעם השניה שהכרתי אותך...
"אני יודע" הוא אמר.
"אני לא יכולה יותר לוקאס, התחלתי חיים חדשים, ובפעם השניה, אני רוצה שהפעם הזאת תמשך בצורה הטובה ביותר".
"תני לי להכנס לחיים שלך, אני מבטיח שהפעם לא יהיו סודות ושקרים".
"אני מצטערת לוק" אמרתי "אני לא סומכת עליך יותר".
וזה לא היה שקר.
למרות שהעובדה שנזכרתי בהכל, שהבנתי חלק מהדברים וחלק מהסיבות להסתרת האמת, אני עדיין לא מוכנה לסמוך עליו.
"תני לי לנסות".
"ומה לוק? תעבור לניו יורק בשביל להוכיח לי משהו? תפטר מהכל ותעזוב את כל החיים שלך? את ניק?"
"אני אעזוב הכל".
"אני לא רוצה אותך שם".
"אז אני לא אבוא לשם" הוא אמר "אני אגור כאן ואסע אלייך".
"אתה לא מציאותי לוק" אמרתי וזזתי מאחיזתו, "מצטערת".
התקדמתי פנימה אל תוך האולם, מחפשת בעייני את דין כדי לשבת לידו מבלי להתמודד עם השאלות של כילם.
אך התחוורתי לראות שהוא אכן יושב עם כולם, ועדיין לא הייתי מוכנה לזה.
הלכתי אל הבר בצעדים מדודים, מבקשת מהברמן כוס אחת של יין לבן.
זאת התחלה, בהתחשב בעובדה שהייתי צריכה לנהוג לניו יורק ולהשאר מפוכחת לשיחה שהבטחתי לבן, לא התכוונתי להשתכר.
קולו של הדי ג'יי נשמע בטון גבוה מהרמקולים בעת שהזמין את בן ואמבר אל הרחבה.
לגמתי מכוס היין שלי בעת שצפיתי בהם נכנסים אל הרחבה ומתחילים בסלואו, ומבטי כמו התמגנט לכניסה ברגע שלוקאס נכנס וחיפש משהו במבטו, מתחיל אחרי כמה שניות לצעוד לעבר השולחן שלנו.
שלנו.
מתי לעזאזל החזרתי את עצמי לזמן הישן? אליהם?
בן ואמבר החלו לרקוד, והלב שלי התמלא בשמחה לראות אותם ככה.
שמחתי בשבילם כל כך, לא היה אפשר לפספס את האהבה שבינהם ושמחתי שהם מצאו אחד את השניה.
התכוונתי למה שאמרתי לבן.
הייתה לי כוונה להשאר כאן כדי שאוכל לדבר איתו ולהסביר לפחות לו, חלק מהדברים.
אבל ניסיתי לחשוב על דרך שאוכל לעשות את זה מבלי לדבר עם כל השאר.
הרגשתי רע בקשר ללורן וריאן, אחרי הכל, הם לא עשו משהו שפגע בי במכוון, ולא רציתי להתנתק מהם לגמרי לפני שעזבתי.
אבל עזבתי.
ולא הייתי יכולה להתנתק מלינק ומג'ק מבלי להתנתק מלורן וריאן.
וזה היה מוביל לכך שלא הייתי מתנתקת בכלל, ולא הייתי זוכה ל3 השנים שחוויתי בניו יורק.
הכוונה שלי הייתה להמשיך בחיים שיצרתי לעצמי מחדש בפעם השניה, ולכן לא הייתה לי שום כוונה לחדש קשרים ישנים עם כולם.
ולכן, ההבטחה שלי לבן תהיה בסך הכל הסבר למה שישאל אותי, ואחר כך, אני אעזוב כאן שוב, לתמיד.
-נקודת מבט של לוקאס-
היא רק חשבה שאף אחד לא ראה אותה עומדת ליד הבר.
היא רק חשבה שלא שמתי לב אליה.
היא רק חשבה שאף אחד לא לחוץ לדבר איתה.
גם אם לא לקבל הסברים, אלה רק לשמוע את הקול שלה שוב אחרי 3 השנים האלו.
והיא ניסתה לשכנע את עצמה יפה מאוד שזה לא יקרה איתי.
זה יקרה!
"אתה ידעת מזה?" קולה הנוקב של לורן העיר אותי מהמחשבות.
"ממה?" שאלתי והיא אמרה בחוסר סבלנות "אנה".
"נראה לך שידעתי מזה?" שאלתי בקול יותר גבוה ממה שתכננתי.
"תרגע" ג'ק אמר מצידי, מגונן יותר מדי על אישתו.
שנה אחרי שאנה עזבה, בן וג'ק חשפו את כל הסיפור בפני הנשים שלהם, משהיו בטוחים שהן לא יפלטו משהו ליד אנה ושאין סיכון.
ורק אז, שני הזוגות היו פתוחים לדבר על ההצעה.
אבל אז המצב עם לורן ואמבר הפך בלתי נסבל.
הם הסתכלו ברחמים וביקשו יותר מדי הסברים למצב, מה שגרם לריבים רבים שהיו לי עם לורן.
אמבר לא טרחה לריב, המבטים שלה הספיקו.
"לא ידעתי מכלום" אמרתי "היא לא דיברה איתי כמו שהיא לא דיברה איתך".
"אני חושבת שהיא שונאת אותי" היא אמרה ביאוש וריאן נאנח "היא שונאת את כולנו".
"זה יעבור לה" לינק אמר ואני שלחתי לו מבט נוקב.
הוא אף פעם לא התחבר כל כך לאנה, תמיד חשב שהיא זאת שגררה את כולנו לתוך העולם של אבא שלי.
"אני אוהב אותך בייב, אבל זאת אנה, אני לא מסכים שמישהו ישנא את הילדה שלי" ריאן אמר ולינק נאנח והנהן.
הפניתי מבטי שוב לעברה, מרגיש את הגוף שלי מתחיל לרתוח מעצבים למראה כל הגברים שמסתכלים עליה, מבטים שידעתי את הפשר שלהם כי לי בראש עבר בדיוק אותו דבר.
אבל היא מבחינתה לא שמה לב.
היא גם לא שמה לב שהבחור שבדיוק סיים לדבר איתה, עטה על פניו פרצוף מאוכזב מהדחיה שלה, וגרם לי לחייך.
הרשיתי לעצמי לנצל את העובדה שהיא לא מסתכלת לכיוון שלי ולהעביר מבט על כולה.
מהרגליים הלא נגמרות שלה שעטופות בסנדלי עקב כסף, אל השסע הארוך בירכה הבולטת החומה שגרם למכנסיים שלי להתהדק.
ומעלה אל החלק העליון של השמלה שנצמד לגופה בצורה הכי טובה שאפשר, מבליט את השיזוף שהפך את עורה מושלם.
ממש כאילו מישהו ייצר אותה במיוחד בשביל אנה.
ואז אל הפנים המהממות שלה, שעכשיו הביטו בבן ואמבר בריתוק אבל מי שמכיר אותה באמת, לא היה יכול לפספס את העובדה שהיא לא מתרכזת בהם אלה חושבת על הרבה מעבר.
השיער שלה היה מהפנט גם הוא, אפילו שלא עשתה בו כלום ונתנה לו לשכב בחופשיות על הצד, היא הייתה מהפנטת.
אני רק שמחתי שהיא כאן סוף סוף, העיניים והלב שלי עברו יותר מדי מהגעגועים אליה.
"היא לא דיברה איתך?" שאלתי את דין.
התעצבנתי שגיליתי שהוא היחיד ששמר איתה על קשר בכל הזמן הזה.
אבל עכשיו לא הייתה לי ברירה, ידעתי שאוכל לקבל תשובות רק ממנו.
"לא" הוא אמר "היא לא הודיעה לי שהיא מתכננת לבוא, רק שהיא מחלימה וקיבלה את ההזמנה".
"ו..?"
"ושינתה נושא במהירות כמו כל הזמן" הוא אמר "בשנים האחרונות אי אפשר לדבר עם אנה על נושאים מסוימים, הבית הוא אחד מהם".
הלב שלי נצבט כשהבנתי שלאחרונה הוא מכיר את האישה שלי יותר ממני, והכל באשמתי.
האישה שלי.
כן, היא האישה שלי, בין אם היא רוצה ובין אם לא.
התרוממתי מהכיסא וצעדי לעברה, ממוקד מטרה עד שהגעתי לידה, גורם לה להבהל מהקרבה ופתאום לשים לב שאני צמוד אליה.
"הבהלת אותי" היא מלמלה ואני הגשתי אליה את ידי "תרקדי איתי?"
היא פתחה את פיה לומר משהו אך מיד סגרה אותו והמשיכה להביט בי כמה שניות, עד שלבסוף הגישה לי את ידה.
החוויתי על כוס היין בידה, מסמן לה שתשתה את כולה.
היא הרימה גבה לנוכח הפקודה, ואז הגישה את הכוס לשפתיה המלאות והביטה בעייני כל זמן ששתתה, כמו מעין התרסה.
הפעולה הקטנה הזאת, עוררה בי תגובה חזקה, והזין שלי התקשה יותר ממה שהתקשה כל שלושת השנים בלעדיה.
"לעזאזל איתך אנה" נהמתי והצמדתי אותה אלי, נותן לה להרגיש אותי בבטן התחתונה שלה.
היא פלטה אנקה משועשעת, ואני נדתי בראשי בסלחנות והנחתי את הכוס שלה על הבר, גורר אותה אחריי אל הרחבה, במטרה להשתלב בין כל הזוגות שרוקדים.
אחזתי במתניה הרכות והצמדתי אותה אלי בזמן שהניחה יד אחת על החזה שלי ואת השניה על זרועי.
"מה אני עושה?" היא מלמלה לפתע לעצמה ושמטה את מצחה כנגד שפתיי.
"משתחררת" אמרתי ונישקתי אותה, מתענג על חום גופה ששוב בין זרועותיי.
פאקינג המקום שבו היא נועדה להיות כל החיים.
"אני לא רוצה להשתחרר, לא איתך" היא אמרה אך בו בזמן הידקה את אחיזתה עלי.
"את שלי לנצח אנה" אמרתי בתקיפות "לא משנה כמה תברחי ולאן".
"כן כבר קלטתי את זה" היא מלמלה.
"את לא אוהבת אותי?" שאלתי ואחזתי בסנטרה, מטה את ראשה מעט מעלה כך שתפגוש את מבטי.
"תעני לי אנה" מלמלתי, אך היא עדיין המשיכה לשתוק ובמקום זה, הצמידה חזרה את מצחה לשפתיי.
את הצביטה שהכאיבה לי בלב לא היה אפשר להסתיר.
"את לא יכולה להתחמק לנצח".
"אני יכולה" היא אמרה "הצלחתי עד עכשיו".
"ועדיין בחרת לבוא לכאן".
"בשביל בן ואמ.. לא בשבילך".
"זה לא משנה, את כאן".
"אתה רוצה שאלך כדי להמחיש לך?" היא שאלה והביטה בי.
"לא" אמרתי והידקתי את אחיזתי.
"אז תשחרר לוקאס, אל תשאל שאלות".
"אני רוצה לדעת מה קרה כל השנים האלה" אמרתי.
"יש דברים שאתה לא צריך לדעת".
"למה את מתחמקת?"
"למה אתה צריך לדעת?" היא שאלה ואני שתקתי ונאנחתי, מניח את ידי על ערפה ומחבק אותה חזק אלי, זה עדיף מלריב, וידעתי שגם אם תישאר וגם אם לא, מה שיש ביננו לא יפתר בקרוב.
"אני אוהב אותך אנה" אמרתי והיא פלטה אנחה ואגרפה את שרוול הג'קט שלי בידה הקטנה.
שמחתי שאני עוד משפיע עליה, אבל התאכזבתי מזה שהיא לא מסוגלת לענות לי.
השיר התחלף, ואחריו התחיל עוד שיר שקט, הזוגות הספיקו להתחלף ועדיין, אף אחד מאיתנו לא זז, ולא נתתי לאף אחד להתקרב.
"למה שיקרת לי כל כך הרבה?" היא שאלה לפתע כששיר נוסף התחיל.
"להגן עלייך" אמרתי "אני נשבע".
"אתה לא צריך להצטדק" היא אמרה ועצרה את הריקוד, מביטה בי במבט מאוכזב "רק רציתי תשובה כנה.. פעם אחת".
"זאת התשובה הכנה".
היא הביטה בעייני במבט שאומר שהיא יודעת שיש מעבר, אבל לא אמרה כלום והמשיכה לזוז.
"זאת לא" היא אמרה "אבל אין לי כוח להתווכח יותר".
"אז אל" אמרתי.
היא שתקה ואני המשכתי לנסות "תני לי רק לילה אחד אנה".
"אני לא מתכוונת לשכב איתך לוק".
"אני נשבע שלא אגע בך, אני רק רוצה להסביר את הכל".
"תסביר" היא אמרה ואני נדתי בראשי לשלילה "לא פה".
היא גיכחה ונדה בראשה לשלילה כשאמרה "לא".
נאנחתי, הייתי חייב לשנות טקטיקה.
קודם כל, הייתי צריך להבין על איזה מהדברים היא כועסת יותר.
"למה עזבת אנה?" שאלתי אותה.
"לא היה לי כוח לשמוע עוד מהשקרים שלכם יותר".
"למה עזבת אנה?"
"עניתי לך".
"ועכשיו את האמת" אמרתי והיא נאנחה "בגלל הכל.. בגללך, בגלל ניק.. בגלל כל מה שקרה".
שתקתי, והיא המשיכה לדבר "בגלל שכבר לא היה לי כוח סבל".
"נכשלתי בשמירה עלייך, אני מצטער".
"אני לא צריכה בייביסיטר לוק" היא אמרה "זה מה שלא הבנת".
"מה לא הבנתי?"
"מעולם לא הייתי צריכה בייביסטר, לא אותך ולא את ניק, רק רציתי מישהו שיתמוך בי ויהיה איתי" היא אמרה בכנות מפתיעה.
"כמו בן" השלמתי.
"כמו בן" היא אמרה בתבוסה ואני שתקתי, לא מעוניין יותר לשמוע איפה נשכלתי איתה.
לא קינאתי בקשר שלה עם בן, כי ידעתי שוא אוהב אותה כמו אחותו הקטנה ותו לא.
אפילו שמחתי שהוא שם בשבילה, שהוא היה שם בשבילה כל הזמן הזה.
כאב לי רק שזה הגיע על חשבוני, כמו עכשיו.
"תספרי לי מה קרה כל השנים האלה?"
"אין מה לספר לוקאס" היא אמרה "שיניתי את החיים שלי, העברתי אותם למקום אחר והתחלתי מחדש, שוב".
"למה כל כך קרוב?"
"כדי שתחפשו רחוק" היא אמרה במבט כנה.
"נשארת אותה חכמה שהיית" אמרתי באנחה.
"לא" היא אמרה "השתניתי, לגמרי".
"את עדיין אותה אנה שאני אוהב".
"אני לא" היא אמרה "זה מה שאתה לא מבין, אותו יום שינה אותי לגמרי".
"לא" אמרתי "עובדה שאת כאן".
"אני כאן בשביל בן ואמ.." היא אמרה שוב "לא בשבילך".
"יכולת להתקשר לבן".
"לא יכולתי" היא אמרה "הוא עדיין החבר הכי טוב שלי".
"את רוקדת איתי אנה" אמרתי "את מקשיבה למה אני אומר".
"מה אתה רוצה ממני לוק?"
"אני רוצה אותך".
"לא" היא אמרה "אתה רוצה את אנה של פעם".
"את אותה אנה" אמרתי.
"אני לא" היא אמרה ברכות ואגרפה את החולצה שלי בידה ושמטה את המצח שלה כנגד שפתיי.
חייכתי חיוך קטן ונישקתי אןתה, היא תמיד אהבה שאני מנשק את המצח שלה, ושמחתי שהיא עדיין זוכרת את זה.
"אני אוהב אותך אנה" אמרתי מכל הלב "זה לעולם לא יכול להשתנות".
"אתה לא אוהב אותי" היא אמרה "אתה אוהב את הגרסא הראשונה שהכרת, אתה מסרב לראות שעברו כמה גרסאות מאז.. שהשתנתי".
הרגשתי קור מזדחל לגופי אך התעלמתי ממנו.
פתחתי את פי לומר משהו אך היא המשיכה בטון מובס ואמרה "ההורים שלי שינו אותי, ואז התאונה שגרמה לי לשכוח את כל מה שהם עשו, המעבר לניו יורק והתאוהה האחרונה.. כל פעם נוצרה אנה אחרת".
הקור שהרגשתי קודם, עכשיו הקפיא אותי.
נעצרתי בבת אחת מהריקוד והרגשתי איך אני נחנק ומתחיל לרעוד כשהכל התחבר.
"את שלי לנצח אנה.. לא משנה כמה תברחי ולאן".
"כבר הבנתי את זה".
-
"יש דברים שאתה לא צריך לדעת".
-
"למה שיקרת לי כל כך הרבה?" היא שאלה לפתע.
"להגן עלייך" אמרתי "אני נשבע".
"אתה לא צריך להצטדק" היא אמרה ועצרה את הריקוד "רק רציתי תשובה כנה.. פעם אחת".
-
"לא היה לי כוח לשמוע עוד מהשקרים שלכם יותר".
-
"מעולם לא הייתי צריכה בייביסטר, לא אותך ולא את ניק, רק רציתי מישהו שיתמוך בי ויהיה איתי".
-
שיניתי את החיים שלי, העברתי אותם והתחלתי מחדש, שוב".
-
"אתה פשוט מתאהב מחדש בכל הגרסאות שלי, אתה מסרב להבין שאני לא אותה אנה שהכרת בהתחלה".
"מה אמרת?"
היא קפאה כשהבינה את פליטת הפה שלה, ואז נאנחה ואמרה "שיט".
"אנה!"
היא מלמלה משהו לא ברור והחלה להתרחק ממני, אך כהרף עין תפסתי את זרועה והכרחתי אותה להביט שוב בעייני.
היא נאנחה והבינה שאין לה דרך מילוט, ורק אז אמרה "נזכרתי בהכל לוקאס, המכה בראש שקיבלתי מהתאונה לפני שבועיים גרמה למשהו שם להסתדר.. כל הזכרונות חזרו".
"זה.. זה אומר שאת-" "שאני זוכרת הכל, מלפני התאונה בגשר ואחריה, הכל עכשיו נראה כמו סיפור אחד שלם".
-נקודת מבט של אנה-
המבט ההמום בפניו של לוקאס עורר אצלי רגשות מעורבים.
הוא לא הצליח לפתוח את הפה והביט בי במבט שלא הצלחתי להבין את פשרו.
לעזאזל אנה! לא יכולת לשלוט במה שפלטת??
"אני מצטער אחי" קולו של בן נשמע לפתע וקטע את הרגע "אבל אני רוצה אותה קצת לעצמי, לך תמצא דייט אחר" הוא אמר ומשך את זרועי מידיו של לוקאס, שהפעם שחרר אותי.
לוקאס לא הגיב, רק הביט בעייני באותו מבט המום עד שבן סובב אותי וגרם לי להביט בפניו.
סיבוב שני אנה, בהצלחה.
"אני מחכה" בן אמר ישר ואני חייכתי ושיניתי נושט "אתה מתחתן".
"אני מחכה אנה, אל תסיטי את הנושא" הוא אמר בטון חמור אך פרצוף משועשע.
חייכתי חיוך קטן לפני שנאנחתי ואמרתי "מה אתה רוצה לדעת?"
אני חושבת שבזה הרגע עשיתי איזה שהוא וויתור.
לפחות בפני בן, החלטתי כרגע לוותר ופשוט לספר לו כל מה שהוא רוצה לדעת.
"שיהיה לך ברור.. זה לא פוטר אותך מהשיחה שהבטחת".
הנהנתי והוא צמצם מבטו ונישק את מצחי באנחה לפני ששאל "למה עזבת?"
"אתה יודע למה".
"אני יודע למה רצית לעזוב, אני לא יודע מה גרם לך לברוח" הוא אמר.
"לוקאס בגד בי, שוב" אמרתי "נמאס לי לשמוע את ניק משקר כל השמן, ונמאס לי לראות אותך מקשיב להם".
"הקשבתי להם כי לא רציתי לריב איתם".
"הקשבת להם כי נכנעת".
"אני נשבע לך שהכוונה שלי הייתה רק לשמור עלייך".
"לא חשבת שאני לא צריכה שישמרו עלי?" שאלתי "לא חשבת שאני רק רוצה את החבר הכי טוב שלי?"
"תמיד הייתי כאן" הוא אמר והידק את החיבוק שלו.
"תמיד היית כאן אבל אף פעם לא באמת היית" אמרתי בחיוך עצוב.
הוא נאנח ואמר "אני מצטער אנה".
"היי לא" אמרתי "אתה לא הולך להתבאס ולהצטער בחתונה שלך!"
"לא אני.. אני רוצה להסביר" הוא אמר וכיווץ את גבותיו.
שתקתי, נותנת לו את הזמן שלו.
"אני.. זה יותר מסובך ואי אפשר להסביר את זה במשפט.. אני אספר לך את הכל כשנדבר אבל.." הוא אמר והוציא אוויר בחזקה לפני שאמר "אוקיי, הכרנו אותך לפני האוניברסיטה אנה, ובעבר שלנו קרה משהו ש-" "אני יודעת".
"לא את לא ו- מה אמרת?" הוא שאל בהלם.
"אני יודעת הכל בן".
"מי סיפר לך?"
"אף אחד".
"אני לא מבין".
"נזכרתי".
"נזכרת? במה? במה את חושבת שנזכרת אנה?"
"עשיתי תאונה לפני שבועיים" אמרתי והוא השלים אותי ואמר "אני יודע".
כמובן.
"בקיצור.. התאונה האת גרמה לראש שלי לקבל מכה חזקה וכתוצאה מזה.. חזרו לי את הזכרונות".
"א.. זה- אנ.. רגע" בוא אמר ועצר את הריקוד, מוריד ממני את ידיו "זה אומר ש-" "שאני זוכרת הכל, את כל החיים מלפני התאונה, איך הכרנו, מה קרה עם אבא של לוקאס ולמה הגנתם עליי.. אני יודעת הכל בן".
"אנ-" הוא התחיל לומר אך נעצר "אין סיכוי".
נאנחתי וחייכתי חיוך קטן כשהתחלתי לגולל בפניו זיכרון מלפני התאונה, בין האלה שהכי אהבתי.
"מה את רוצה לעשות שתהי גדולה?" בן שאל ומולל בידו עוד עלים של דשא.
"מאיפה הבאת את השאלה הזאת בן?" שאלתי וצחקתי.
"עד שאני מנסה לנהל שיחה אחת ברצינות?" הוא נהם ואני החנקתי את הצחוק שלי ואמרתי "אוקיי אוקיי".
הבטתי כמה שניות בחלון הבית שלי שמופנה אל הסלון לפני שאמרתי, "אני לא יודעת איזה מקצוע אני ארצה ללמוד.. אם בכלל, או איפה אגור".
הוא שתק ונתן לי להמשיך לדבר "אבל אני יודעת מה אני בטוח לא רוצה להיות".
"מה?"
"ההורים שלי" אמרתי בטון כאוב יותר ממה שתכננתי.
הוא שתק והביט בי במבט ששידר כל כך הרבה אהבה לפני שאמר "את לא תהי, אני אשמור עלייך".
באתי להגיב שאני רוצה לשנות נושא אבל הוא קטע אותי לפני שהספקתי לדבר ואמר "אני חושב שאני יודע כיוון".
הערכתי אותו על זה, על העובדה שסיים את הנושא הכאוב בחיי בעזרת משפט ומיד שיה נושא כדי להפוך את האווירה לקלילה יותר.
זה היה הכישרון של בן.
"מה הוא?"
"אני רק רוצה לצאת מהעולם שנכנסתי אליו" הוא אמר "למצוא אהבה ולהקים משפחה, ואז אולי אלמד להיות מהנדס בנין".
"אתה תהיה אבא מושלם" אמרתי והוא חייך "גם את אנה, למרות מה שנראה לך".
"הו לא לא" אמרתי "אני לא מתכוונת להיות אמא".
"אז תתחתני איתי" הוא אמר בעיניים נוצצות "אני לעולם לא אתן לך להתפגר ולחתוך את הילדים שלנו".
לא סיפרתי את ההמשך, את העובדה שצחקתי עד שכאבה לי הבטן ועד שלוקאס הבהיר לו שהוא היחיד שישא אותי לאישה.
אבל זה הספיק כדי לגרום ללחלוחית בעיניו של בן כשהבין שאני באמת זוכרת הכל.
"שלא תתחיל לבכות לי" אמרתי "זאת החתונה שלך".
"אנה" הוא מלמל "חזרת".
"אני לא אותה אנה" אמרתי "אבל הזכרונות שלנו זהים".
"אני.. עכשיו אני מבין למה לוקאס היה נראה כאילו ראה גוךה" הוא אמר ואני חייכתי חיוך קטן וניסיתי לחפש אותו באולם אך לשווא.
"מה.. אני לא מאמין" הוא מלמל ואני עצרתי אותו "עצור בן, זה לא הזמן".
"אני רוצה-" "לא! זה הערב שלך! הבטחתי לך שאני אשאר אחרי זה לדבר ואני אשאר, לא אעזוב את בוסטון עד שלא תקבל את כל התשובות שאתה רוצה".
"את מבטיחה?" הוא שאל בדיוק שהשירים החלו להיות קופצניים.
"אני מבטיחה, עכשיו תשכח מזה!" אמרתי ודחפתי אותו אל זרועותיה של אמבר לפני שיצאתי מהרחבה, לוקחת כוס יין נוספת מהבר ויוצאת החוצה לנשום אוויר.
כשאמרתי ללוקאס על הזיכרון שלי, זאת הייתה פליטת פה מוחלטת כתוצאה מהשיחה איתו.
לאט לאט, עם כל נשיקה במצח, כל נגיעה שלו בגופי, כל מילה שהייתה מלאת כוונה, כל החומות נשברו עד שכבר לא שמתי לב מה אני אומרת.
הייתי ברצף של המשפט שלי, בלי לשים לב שפלטתי פרטים מהעבר שלא התכוונתי לפלוט, ואז כבר לא היה דרך חזרה.
והתחרטתי על זה, לא רציתי שהוא ידע, לפחות לא בשלב הזה.
אבל על זה שבן יודע לא התחרטתי, אולי רק קצת על העיתוי.
קיוויתי שזה לא יהרוס לו את החתונה.
"אם את מתכננת לחזור לניו יורק היום.. כדאי שזאת תהיה הכוס האחרונה שלך" קול מוכר נשמע לפתע מאחוריי.
עצמתי עיניים ושאפתי אוויר עמוק אל ריאותיי לפני שהסתובבתי אל ניק וחייכתי "היי ניק".
"שמעתי שאת מתכננת להשאר" הוא אמר ונשען על המעקה מולי.
"לא" אמרתי "הבטחתי לבן שאדבר איתו ואסע מחר בערב".
"זה גם משהו".
לא עניתי, והאוויר נעשה מביך במהרה.
"אני.. אלוהים אנה, אני פשוט שמח שחזרת" הוא אמר ואני ניסיתי להבין אם אני שומעת בקולו כנות או לא.
"לא חזרתי" אמרתי כשהתאוששתי.
"את כאן".
"רק ליום אחד" אמרתי "למה כולכם מסרבים להבין את זה?"
"את תישארי יותר" הוא אמר בביטחון.
"אני לא ניק" אמרתי "סיימתי את הפרק הזה בחיים שלי".
"אוקיי" הוא אמר בתבוסה "לא באתי לריב איתך, רק לומר שאני.. באמת שמח לראות אותך".
"תודה" אמרתי ולגמתי עוד מהיין שלי.
"את.. את רוצה לספר לי מה.. מה היה כל השנים האלה? איפה היית? איך הסתדרת?"
"זה לא הפעם הראשונה שאני מתחילה מחדש ניק, גם לא הפעם השניה, הצלחתי להסתדר".
"דין?"
"עזר לי הרבה" אמרתי.
"מה.. מה עוד אנה?" הוא שאל "אני רוצה לשמוע".
"למה?" שאלתי "אני גם ככה עוזבת מחר ולא תראו אותי שוב יותר".
"את אחותי אנה" הוא אמר "תפסיקי לכעוס עלי.. תביני שאני תמיד אדאג לך".
עוד לא הספקתי לענות, ויד משכה את גופי בחזקה, גורמת לכוס היין להשמט מידי ולהשבר על הרצפה ברעש.
"לוקאס? הכל בסדר?" ניק שאל ולוקאס התעלם ממנו ושלח אליי מבט כעוס ואמר "את באה איתי. עכשיו".
"אלוהים" מלמלתי כשהוא התחיל לגרור אותי משם, מבינה עוד יותר את גודל הטעות שעשיתי.
"לוקאס! זאת החתונה של החבר הכי טוב שלך! תעזוב אותי!" צעקתי אך ללא הועיל, הוא גרר אותי לפינה, מקום רחוק מהעיניים של כל מי שהיה בקרבת האולם או בתוכו.
"למה? למה לא אמרת לי? למה חיכית שבועיים עד שפלטת את זה בטעות? ראית אותי מתפתל אז בבית חולים ולא אמרת כלום!" הוא צעק והדף אותי אל הקיר.
"תרגע לוק".
"אל תגידי לי להרגע אנה!" הוא אמר והתרחק ממני, בועט באחת הכורסאות שהייתה שם ונושם עמוק.
"הייתי צריכה להתאפס על עצמי!"
"שקט" הוא אמר ונשך את האגרוף שלו.
"כמה את זוכרת?"
"הכל?" עניתי, קצת מפוחדת.
"לא יכול להיות" הוא אמר "לא יכוך להיות שבמשך שנים לא זכרת כלום, ופתאום מכה בראש מחזירה לך הכל".
"אתה קורא לי שקרנית?"
"אני מנסה להבין".
"אז אל" צעקתי "אני במשך שבועיים מנסה להבין מה נסגר עם החיים שלי!"
"אנה" הוא אמר ברוך "אני מצטער".
"מה חדש לוק?" שאלתי באנחה, משעינה את ראשי על הקיר.
"את.. את באמת זוכרת הכל?"
נאנחתי, ובפעם השניה להיום גוללתי זיכרון נוסף.
"למה שנאת אותי בהתחלה?" שאלתי את לוקאס והעברתי את אצבעי על הקוביות שלו.
זה עתה שכבנו, ואני עדיין מנסה להבין את עצמת הרגשות שלי לבן אדם הזה שסובב לי את הלב.
"לא שנאתי אותך" הוא אמר "זאת אומרת.. ניסיתי, לא רציתי להקשר אלייך כי היית רק כלי פעולה בשביל אבא שלי, וידעתי שאם אני אתאהב בך זה יהרוס את שנינו".
"אבל לא התאהבת".
"מי אמר לך את זה?"
הרמתי אליו את פניי ושאלתי "את.. אתה התאהבת?"
הוא התרומם לישיבה וגרם לי לשבת עליו כשכל רגל שלי בצד אחד של הגוף שלו לפני שאחז בירכיי והביט עמוק אל תוך העיניים.
כחול מביט אל כחול.
פעם בן אמר לי שזה השילוב הכי יפה שהוא ראה בחיים שלו.
"התאהבתי בך? כל לילה שאני הולך לישון אני רואה אותך מול העיניים שלי בשמלה לבנה, כל פעם שאני קם בבוקר אני מחייך והחיוך הזה נועד בשבילך, אני לא יכול להסתכל על בנות אחרות מבלי לדמיין את הפרצוף שלך, אני לא יכול להסתכל על ילדים קטנים מבלי לנסות לדמיין איך יהיה האחד שלנו".
"ש.. שלנו?"
"באמת נראה לך שאני אתן למישהו אחר לזיין אותך אנה? את שלי, הלב שלך שלי, כולך שלי, וגם הילדים שלך יהיו שלי".
הפה שלו היה פעור בהלם בשלב הזה.
"אלוהים" הוא מלמל וחבט במצחו "באמת קיבלתי אותך בחזרה".
"לא קיבלת שום דבר" אמרתי.
הוא התקרב אלי, הניח את שתי ידיו על המתניים שלי והצמיד אותי אליו, ואני? ממש לא התנגדתי.
"שלא יהיו לך ספקות אנה" הוא אמר והצמיד את גבי לקיר "היית שלי מהרגע הראשון שראיתי אותך, אהבתי את כל הגרסאות שלך, לנצח את תהי רק שלי".
"אתה מדמיין" אמרתי בלחש, מנסה להוציא עוד משהו מהפה אך מתרכזת רק ביד שלו שאחזה בירך החשופה שלי והרימה אותה סביב מתניו.
לא יאומן איך גם אחרי 3 שנים, הוא היחיד שמצליח לעורר אצלי תגובות כאלה.
ניסיתי לשכב עם אחרים, ניסיתי להשתחרר ולצאת לדייטים, אבל תמיד דמיינתי אותו וזה אף פעם לא הלך.
"אנחנו נשב ונדבר על הכל" הוא סינן בשקט והבל פיו הורגש על אוזני "אבל כרגע, מאחר ואני יודע שאת לא רגישה כל כך מבחינה גופנית, תני לי להראות לך משהו".
"מי אמר לך שאני לא רגישה?"
"הראש שלך מסוגל להבין אותי" הוא אמר ונשך את תנוך אוזני "זה מספיק".
את הצמרמורת שאחזה בגוף שלי לא היה אפשר להכחיש, גם לא את החיוך של לוקאס כשהרגיש אותי.
האצבעות שלו גלשו בעדינות על ירכי עד שהגיעו אל המותן שלי, משחקות עם התחרה של תחתוניי לפני שהרימו את השמלה עד מתניי.
"לןקאס" מלמלתי כשהאצבעות שלו הגיעו וליטפו את בטני התחתונה, בעוד השפתיים שלו עדיין מנקרות בצווארי, כשאפו שואף את הריח שלי.
כל כולו נגע בי, כולו היה מרוכז בי!
שפתיים, אף, ידיים, רגליים, לשון.
הכל היה שלי, והכל היה.. שלו.
מבלי לתת לי הזדמנות לעכל מה אני עושה, האצבעות שלו נכנסו מבעד לתחתונים שלי והגיעו אל המקום שבו חשקתי בהן במשך כל השנים האלה.
הוא הכניס אצבע אחת לתוכי, גורם לגניחה רמה להפלט מפי בעת שנהם והצמיד את שפתיו לשפתיי כשהבין עד כמה אני רטובה בשבילו.
מה את עושה? לעזאזל.
זה לא מתאים לך אנה.
אמרת שתעמדי איתנה מולו!
יכולים לראות אותכ.. אותך!
נשבעת שלא תכנעי לו.
אפילו שהתגעגעת אליו.
אלוהים, התגעגעת אליו.
הוא כאן איתך, לוקאס כאן ונוגע בך.
מי יכול לראות מה?
נסיים מהר.
הוא הוציא את אצבעו, והכניס אותה מחדש שוב ושוב, מצרף את האגודל שלו לחגיגה ולא מזיז את שפתיו משפתיי.
ההתנגדות שלי בשלב הזה כבר לא הייתה שווה כלום.
אגרפתי את הבד של הג'קט בזרועו ונאנקתי אל תוך שפתיו, מרגישה איך האחיזה שלי בקרקע ובמציאות הולכת ונחלשת.
האצבעות שלו החלו לצאת ולהכנס במרץ יותר, לוחצות בפנים על נקודה שמוטטה אותי.
"לוק" נאנקתי, ושניה אחר כך התפוצצתי על אצבעותיו, פולטת זעקה ושומטת את ראשי לאחור.
בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי שיכולים לשמוע אותנו.
הוא התנשם עמוקות אל אוזניי והוציא את היד שלו מהתחתונים שלי, מכניס את שתי אצבעותיו אל פיו וטועם אותי בזמן שעיניו לא משהו מעייני.
ואז, לאחר מכן, הצמיד את השפתיים שלו לשלי ברכות שהייתה מלאה בתשוקה.
הלשון לא חדרה לפי, הנשיקה הייתה רגילה מדי.
ועם זאת? הנשיקה הכי טובה שקיבלתי.
הנחתי את ראשי על החזה שלו, משחקת באצבעי עם כפתור חולצתו ומנסה להסדיר את נשימותיי מהאורגזמה הפסיכית שנתן לי רק בזכות אצבעותיו.
הוא החזיר את השמלה שלי למקומה והעביר את ידיו אל מאחוריי גבי, מצמיד אותי אליו בחיבוק רך.
"מה רצית להראות לי?" שאלתי לאחר כמה שניות של שקט, שרק פעימות ליבו נשמעות.
"שלא רק אני שמח שחזרת".

----------------------------------

ממש עושה לכן מרתון!
תגיבו אם אהבתם! ❤