ראשת המאפיה

פרק 9

ליאו

"אתם לא יכולים לעשות את זה!!!" צעקתי על הטלפון.
העורך דין שההורים שלי השכירו לא מפסיק לשגע אותי מאז אותו יום.
"למה לעזאזל הם רוצים לקחת אותה אחרי כל מה שהם עשו לנו ואחרי כמעט שנתיים שהם נטשו אותנו, אה?!!" צעקתי שוב.
העפתי את הטלפון על הריצפה בעצבים והמשכתי לתת מכות לשק האגרוף.
עבר כבר שבוע מאז אותו יום והם עדיין לא מפסיקים.
והם היו חייבים לעשות את זה דווקא עכשיו?!
לא היה להם זמן יותר טוב, יותר רגוע??
לא מספיק יש לי את זה על הראש, יש לי גם את המאפיה, את המלחמה שאמורה להיות עוד פחות משבועיים.
הרוסים המזדיינים האלה היו חייבים להכריז איתנו מלחמה??
הם לא לומדים מטעויות??
הם רוצים למות בכוח??
"תירגע קצת, אני מתחילה לרחם על השק" שמעתי אותה מצחקקת מאחוריי.
סיבבתי את ראשי אליה ואז ישר החזרתי את ראשי אל שק האגרוף והמשכתי להכות אותו בחוזקה.
"תעצור לאיזה חצי שעה, תנוח קצת" היא חיבקה אותי מאחור ואמרה.
עצרתי מלהכות את השק, הורדתי את ידיה ממני והלכתי להתיישב על הספה.
"הוא שוב פעם התקשר?" שאלה בזמן שהרימה את הטלפון מהריצפה, בודקת אם הוא חי.
"כע" עניתי לה ביובש ושמטתי את ראשי לאחור, עוצם את עיניי.
"הם לא יצליחו לקחת אותה, אני לא אתן להם, אני מבטיחה" אמרה והתיישבה לידי, מניחה את ידה על רגלי, מלטפת אותה בעדינות.
"הכל יהיה בסדר בסוף, ואלי תהיה פה אית.." היא התחילה לומר וקטעתי אותה. "אמה, אין לי עצבים לזה עכשיו טוב? יש לי הרבה על הראש ואני רוצה קצת שקט"
פקחתי את עיניי ואמרתי לה בעצבים, מוריד את ידה מרגלי.
"טוב, סליחה שהפרעתי לך" היא אמרה בקול שקט ורגוע והתרוממה מהספה.
הניחה לי נשיקה קטנה על הלחי והתחילה ללכת.
"תעלה למעלה, האוכל מוכן" אמרה לפני שיצאה מהחדר כושר שליד המטווחים במרתף.
אחרי כמה דקות הורדתי מידיי את הכפפות ועליתי למעלה, רואה את ג'ון וטיילר יושבים על הכיסאות הגבוהים שליד האי במטבח ואוכלים.
התקדמתי לעברם והתיישבתי ליד ג'ון, רואה שכבר יש שם צלחת עם אוכל בשבילי.
סיימתי לאוכל מהר וחזרתי בחזרה לחדר כושר, מחזיר את כפפות האגרוף לידיי וממשיך לתת אגרופים לשק שאיכשהו עדיין לא קרס.
אחרי שלוש שעות שרק הרבצתי לשק המסכן והוצאתי עליו את העצבים, הרגשתי שזהו להיום.
הורדתי את הכפפות ועליתי לחדר.
לא מתמהמה לרגע ונכנס ישר למקלחת, מוריד ממני את כל הזיעה, לא מתעכב יותר מדי ויוצא, כורך מסביב לפלג גופי התחתון את המגבת והולך לחדר הארונות, שם עליי בוקסר, מכנס וחולצת טישרט קצרה שהייתה צמודה קצת לגופי, מנגב טיפה את שערי, שם גרביים ונעליים ויוצא.
עכשיו רק השעה 12:37 בבוקר, והיום עוד ארוך, ויש המון מה לעשות.
אין זמן לנוח, אפילו לא לרגע.
יצאתי מהחדר ונזכרתי שהשארתי את הטלפון בחדר כושר, ירדתי מהר למטה ולא מצאתי שם את הטלפון.
נזכר שאמה הרימה אותו מהריצפה.
חזרתי בחזרה מהר למעלה וחיפשתי את אמה.
אחרי שחיפשתי בכל הבית, מצאתי אותה במטווח, יורה בדיוק כדור ופוגעת בדיוק באמצע הראש של המטרה הנעה.
"איפה הטלפון שלי?" שאלתי אותה.
היא לא שמעה אותי.
"אמה, איפה הטלפון שלי?" שאלתי שוב.
היא לא שמעה אותי, שוב.
"אמה, איפה לעזאזל הטלפון שלי??" צעקתי בעצבים.
היא הוציאה את האוזניות מאוזניה והניחה בצד את האקדח.
"לא שמעתי אותך, סליחה" אמרה והצביעה על האוזניות.
"איפה הטלפון שלי?" שאלתי בפעם הרביעית כבר.
"לא נראה לי שאפשר כל כך להשתמש בו, הוא מרוסק" אמרה.
"איפה הוא?" שאלתי בפעם החמישית.
"איפה שמתי אותו.." ניסתה להיזכר.
"אמה, איפה הוא?" בפעם השישית.
"אני חושבת שהוא אולי במטבח, או שבעצם לקחתי אותו משם"
"אמה איפה הפאקינג טלפון שלי?!" שאלתי בפעם השביעית כבר בעצבים.
"הוא בחדר על השידה ליד המיטה, במטען" ענתה באדישות.
"אז את כן יודעת איפה הוא, לא יכולת להגיד את זה מקודם במקום לבזבז לי את הזמן?!" התפרצתי.
היא לא ענתה.
"יש לי דברים לעשות ובמקום זה, את פה מבזבזת לי את הזמן על שטויות" המשכתי.
היא לא ענתה.
קיללתי בשקט והלכתי משם, בדרך נתתי אגרוף אחרון לשק בחוזקה מהעצבים ועליתי למעלה, לוקח את הטלפון וחוזר למטה.
לוקח את המפתחות של הרכב ונוסע לאולם הראשי של המאפיה.
בודק כמה דברים במשרד, הולך לתדרוך עם הבכירים ואז הולך לראות מה מצב החיילים באימונים.
סיימתי שם אחרי כמה שעות ונסעתי בחזרה לבית.
עברתי בדרך באיזה חנות טלפונים וקניתי טלפון חדש.
מעביר אליו את כל הנתונים מהטלפון הישן ומעיף אותו מהחלון לקיבינימט.
בדרך היו פקקים מטורפים וזה רק העלה לי את העצבים עוד יותר.
"תזוזו כבר" צפרתי וצעקתי לעצמי בתוך הרכב, בדיוק כשצלצול הטלפון נשמע.
זה היה טיילר.
"אני בדרך" עניתי לו אחרי ששאל איפה אני וניתק.
הגעתי לבית אחרי חצי שעה, אחרי המון קיצורי דרך ועברות תנועה שעשיתי.
נשארתי ברכב כמה דקות כדי שיהיה לי קצת שקט.
נכנסתי לבית וכמו תמיד, היה שקט.
ירדתי ישר למטווח והוצאתי כמה כדורים על המטרות כדי להרגיע את עצמי.
אחרי שזה לא עזר עליתי למעלה.
"טיי, רוצה לבוא להתאמן איתי?" שאלתי את טיילר שעשה משהו במחשב.
"כמה דקות אני אסיים ואני אבוא" ענה.
הנהנתי והלכת לחדר, החלפתי בחזרה לבגדי אימון וירדתי שוב למרתף הבית, לאיזור האימונים.
התמתחתי קצת ואז טיילר הגיע.
"לרחם או לא לרחם?" שאל.
"אפילו לא בצחוק" עניתי בהתגרות.
הוא חייך חיוך שטני והוריד את חולצתו.
התחלנו בתקיפות קטנות ולאט לאט הגברנו את הרמה.
הוא שלח לעברי אגרוף והתחמקתי מזה בזמן, בתגובה תפסתי בזרועו והתחלתי להפוך אותו ולהפיל אותו, אבל באותו רגע הוא התייצב והפיל אותי במקום.
המשכנו ככה והשתמשנו בכל מיני טכניקות לחימה בשביל לתקוף, לחמוק, להתגונן ולתמרן.
אני וטיילר כמעט באותו רמה בכח, אז לקרב הזה היה רק שלוש אופציות כדי שהוא יסתיים.
האופציה הראשונה זה שאחד מאיתנו יכנע, האופציה השנייה זה שהקרב הזה יגמר בתיקו והאופציה השלישית זה שאחד מאיתנו יצליח איכשהו לגבור על השני.
שנינו יודעים שהאופציה הראשונה אפילו לא באה בחשבון והאופציה השלישית כמעט ובלתי אפשרית, אז כמובן שהאופציה השנייה נבחרה והקרב הזה הסתיים בתיקו ובשנינו על המזרון מותשים.
"זה היה טוב, הרבה זמן לא היה לי קשה כל כך בקרב" אמר ונעמד.
"כע, גם אני" אמרתי בזמן שהוא הושיט לי את ידו ועזר לי לקום.
עלינו בחזרה לסלון וג'ון ישב שם על הספה עם פרצוף מוטרד.
"מה יש?" שאל אותו טיילר בזמן שהתיישבנו לידו.
"יש לי הרגשה מוזרה" ענה.
"למה?" שאלתי.
"לא יודע, יש לי הרגשה שמשהו רע קרה".
"מה כבר יכול לקרות?" שאל טיילר.
"אין לי מושג" ענה ג'ון והניח את ידו על מצחו.
"איפה אמה?" שאל שוב ג'ון.
"איפה היא באמת?" שאל טיילר ושניהם הסתכלו עליי.
"אל תסתכלו עליי ככה, חשבתי שהיא פה איתכם" עניתי והרמתי את ידיי כחף מפשע.
איפה האישה הזאת יכולה להיות??
עלינו שלושתינו לחדר שלי ושל אמה וחיפשנו אותה שם אחרי שחיפשנו בכל הבית והתקשרנו אליה אין סוף פעמים.
"פאק" ג'ון צעק.
אני וטיילר ישר הלכנו אליו מהר כדי להבין מה קרה.
ג'ון נהיה חיוור ופרצופו היה מוטרד ומודאג מאוד.
"מה קרה??" שאל טיילר בלחץ.
ג'ון לא ענה והוא רק הראה לנו מה הוא מחזיק בידו.
שלושה מזרקים רקים שהיו זרוקים פה על הריצפה, אותו מזרק שג'ון וטיילר הסבירו לי שהוא חייב להיות עליי כל הזמן.
טיילר נהיה חיוור גם ופרצופו היה זהה לשל ג'ון.
לא הבנתי למה הם נבהלים כל כך משלושה מזרקים רקים.
"מה זה המזרקים האלו?" שאלתי.
"המזרקים האלו זה הדבר היחיד שעוצר את אמה מלעשות משהו שהיא תתחרט עליו למשך כל חייה" הסביר לי טיילר.
הוא נאנח כששלחתי לו מבט של 'לא הבנתי מילה'.
"כשאמה נהיית ממש עצבנית בגלל משהו היא מאבדת שליטה על הגוף והמעשים שלה, היא לא רואה בעיניים, היא יכולה לפגוע בכולם, לא משנה מי זה, גם בנו, בשביל שזה לא יקרה, כשאנחנו רואים שהיא מתחילה לאבד שליטה אנחנו מזריקים לה את זה" אמר והצביע על המזרקים שבידו "המזרקים האלה נועדו כדי לדכות את החושים, הרגשות והשרירים, משתק אותה לגמרי לכמות זמן מסויימת, כדי שלא יקרה אסון, בגלל זה אנחנו סוחבים איתנו את המזרקים האלו לכל מקום ויש כאלו בכל פינה בבית ובאולם הראשי, בכל רכב, בכל בית מסתור, בכל מקום" המשיך.
אמנם לא נהייתי חיוור אבל הפרצוף שלי גם היה נראה מודאג עכשיו.
"מישהו או משהו בטח עיצבן את אמה ממש, שהיא לא הצליחה להירגע גם אחרי שהיא הזריקה לעצמה שלושה מזרקים" אמר טיילר שהספיק ללכת לפינה אחרת בחדר והרים בידו עוד שני מזרקים.
"מה כמות כזאת תעשה לה?" שאלתי, מתחיל ממש להילחץ.
היא רק ניסתה לעודד ולשמח אותי ובמקום זה התעצבנתי עליה, צעקתי עליה, התעלמתי ממנה, ולמרות שצעקתי והתעצבנתי עליה שלא באשמתה, היא לא החזירה לי.
פאק, אני זה שעיצבן אותה כל כך.
אם רק לא הייתי מתעצבן עליה סתם ומוציא עליה את כל העצבים שלי, לא היינו במצב הזה עכשיו.
היא הבטיחה שהם לא יצליחו לקחת ממני את אלי ובכל זאת התעצבנתי עליה.
פאק, פאק, פאק, פאק, פאק.
היא לקחה את כל המזרקים האלה רק כדי לא לפגוע בי, היא שתקה ונתנה לי לצעוק עליה רק כדי לא לפגוע בי, היא הייתה שם בשבילי והרחקתי אותה, פגעתי בה, והיא בכל זאת לא רצתה לפגוע בי בחזרה, למרות שהגיע לי, והגיע לי מאוד ואפילו כפול, אבל היא עדיין לא עשתה את זה.
איזה דפוק אני.
אני כזה אידיוט.
למה עשיתי לה את זה לעזאזל??
למה לא ריסנתי את העצבים שלי??
למה הייתי חייב להוציא את זה דווקא עליה??
למה??
היא אי פעם תוכל לסלוח לי על זה?
אני נשבעתי לה שאני בחיים לא אפגע בה, והפרתי את השבועה הזאת.
אני הבעל הכי נורא שקיים בייקום הזה.
"ג'ון, ליאו..." לחש טיילר והושיט לפנינו את ידיו.
או.. פאק.
הוא החזיק בשתי ידיו עוד 7 מזרקים רקים בנוסף ל5 האחרים.
"מה יקרה לה מכמות כזאת גדולה?" שאלתי מהר את ג'ון בקול לחוץ.
"אני לא יודע.." ענה בשקט.
באותו רגע דפקתי ריצה אל מחוץ לחדר ואחריי ג'ון וטיילר.
ג'ון הביא לנו אוזניות קטנות שנוכל לתקשר דרכן ולקחנו מהר את המפתחות לאופנועים.
כל אחד מאיתנו עלה על אופנוע והתפצלנו.
"חייבים למצוא אותה, וכמה שיותר מהר" אמר ג'ון לי ולטיילר ופתחנו בנסיעה מהירה לשלושה כיוונים שונים.
"טיילר תתקשר למקס, תגיד לו שינסה לאתר את הטלפון של אמה" אמר ג'ון לטיילר דרך האוזנייה.
"קיבלתי" השיב.
היה כבר מאוחר בלילה אז לא היו הרבה מכוניות על הכביש, ככה שיכולתי לנסוע בלי שום הפרעות באמצע.
תוך כדי נסיעה חיפשתי בעיניי את אמה, מזל שאנחנו עם אופנועים, ככה יותר קל לבדוק ולהסתכל מסביב.
"ג'ון, הם איתרו את הטלפון שלה, בכיוון צפון מזרח, ליאו, היא באיזור שלך" אמר טיילר לאוזנייה אחרי רבע שעה של חיפושים.
"ליאו, חפש אותה, בשנייה שאתה מוצא אתה מודיע לנו ומביא אותה ישר לאולם הראשי, רק שם נוכל לטפל בה כמו שצריך, תמהר, אנחנו אחריך" אמר לי ג'ון ואני נדרכתי.
מסתכל לכל כיוון, לכל סמטה, לכל פינה, לכל חנות, לכל בית, בתקווה לראות אותה.
"ליאו, לפי המק"ם אתה ממש קרוב אליה" אמר טיילר.
לא עניתי.
המשכתי להסתכל לכל כיוון והאטתי קצת את קצב הנסיעה כדי לא לפספס אותה.
המשכתי לחפש, הייתי באטרף של החיים, רציתי כבר למצוא אותה ולראות שהיא בסדר, שלא קרה לה כלום, להגיד לה שאני מצטער כל כך על כל מה שקרה היום ושאני אוהב אותה כל כך.
עברתי ליד אחת הסמטאות וראיתי משהו מוזר.
התלבטתי אם לבדוק את זה או לא ובסוף החלטתי שכן.
נכנסתי אל תוך הסמטה וראיתי שם את הטלפון של אמה.
פאק.
"מצאתי את הטלפון שלה, אבל היא לא פה באיזור" אמרתי לג'ון וטיילר באוזנייה.
"מה זאת אומרת?" שאל ג'ון.
"זאת אומרת שהטלפון שלה פה אבל היא לא פה" עניתי ועליתי בחזרה מהר אל האופנוע.
"שיט" אמר טיילר.
"אני אגיע לאיזור רק עוד עשר דקות כמעט, עם כל הכמות שהיא לקחה אני לא חושב שהיא תשרוד את זה אם זה לא יטופל מיד, אם היא שרדה בכלל עד עכשיו.." אמר ולחש את המילים האחרונות.
"היא לא תמות עכשיו, היא חזקה, היא תשרוד את זה כמו שהיא שרדה כל החיים שלה, היא לא תתן לעצמה למות לפני המלחמה הזאת" אמרתי, לא רוצה להאמין לזה, היא לא תמות לי עכשיו, אני לא אתן לה למות.
"ג'ון, לכו לאולם הראשי וניפגש כבר שמה" אמרתי להם בזמן שירדתי במהירות מהאופנוע.
"מה? למה?" שאל.
"מצאתי אותה" עניתי בזמן שרצתי לגופה השרוע על המגלשה בגינה קטנה.
"אמה, אמה, תישארי איתי, אל תעצמי את העיניים את שומעת אותי?!" צעקתי לה עם דמעות בעיניים בזמן שהרמתי אותה.
ההרגשה שאני עלול לאבד אותה...
לא, אני לא אאבד אותה, אנחנו נהיה ביחד עד שנזדקן, ונגדל את הילדים שלנו ביחד ויהיו לנו המון זכרונות ורגעים מאושרים, היא לא תמות לי עכשיו.
"אמה, תחזיקי מעמד רק עוד קצת אהבה שלי, רק עוד קצת" תפסתי בלחייה והדמעות נפלו על פניה.
הושבתי אותה מולי, ככה שאני על האופנוע והיא בין שתי ידיי, ראשה נח על כתפי ורגליה בצד אחד של האופנוע וידייה כרוכות סביב מותניי.
"ליאו.. אני מצטערת, לא הצלחתי להחזיק את עצמי, והמזרקים לא עזרו לי, אז ברחתי לפני שאני אאבד שליטה לגמרי, פחדתי שאני אפגע בך ואתה תרצה לעזוב אותי, אני מצטערת על הכל" לחשה לי כשהתחלתי בנסיעה מהירה.
"אל תצטערי, אין לך על מה, אני זה שצריך להצטער, אני פגעתי בך, וצעקתי והתעצבנתי עלייך, הוצאתי עלייך את כל העצבים שלי ואת רק ניסית לעודד אותי, אני מצטער, אני מצטער כל כך, אני הפרתי את השבועה שלי, בבקשה תסלחי לי" אמרתי לה בבכי תוך כדי שאני מדלג בין המכוניות.
"ואני בחיים לא אעזוב אותך, לא משנה מה יקרה בינינו, אני מבטיח לאהוב אותך לנצח, רק בבקשה אל תמותי לי פה עכשיו" התחננתי.
"אני אוהבת אותך, במקרה ואני לא אצליח לשרוד את זה, תדע שאני אוהבת אותך לנצח ואני תמיד אהיה איתך, תמסור לג'ון ולטיילר שאני אוהבת אותם ושאני מצטערת על הכל, שאני שומרת על שלושתיכם מלמעלה ואני בחיים לא אעזוב אתכם, ואני אהיה שם בשבילכם ואיתכם תמיד" ביקשה וליטפה את לחיי.
"אל תגידי את זה, אל תחשבי על זה אפילו, את תחיי, אני לא אתן לך למות, לא עכשיו ולא אף פעם, בבקשה אל תעזבי אותי" התחננתי אליה שוב והדמעות לא פוסקות, לא ממני ולא ממנה.
"אני לא אעזוב אותך גם אחרי המוות, אני אומרת את זה רק למקרה שזה הרגעים האחרונים שלי" אמרה וניגבה את דמעותיי.
"זה לא, זה פאקינג לא, אנחנו עוד מעט שם, בבקשה תחכי רק עוד קצת, אני מצטער כל כך, זאת אשמתי, אם לא הייתי מתעצבן וצועק עלייך, לא היית צריכה לקחת את המזרקים ולא היית במצב הזה עכשיו, אני מצטער שהייתי אידיוט עיוור, אני מצטער שפגעתי בך, אני מצטער"
"זאת לא אשמתך, זאת הייתה החלטה שלי אם לקחת אותם או לא, אל תאשים את עצמך, אני מתחננת"
"אם לא הייתי עושה את זה לא היית צריכה בכלל לקחת את המזרקים"
"זה לא משנה, זאת עדיין לא אשמתך, אם אתה תאשים את עצמך אני בחיים לא אוכל לסלוח לעצמי, ליאו, זאת לא אשמתך" אמרה ועצמה את עיניה.
"אמה, אמה, תפתחי את העיניים, תישארי איתי" כמעט וצעקתי.
"ג'ון, היא לא מגיבה לי, אנחנו שתי דקות שם, תכינו הכל" אמרתי עם קול צרוד לאוזנייה.
"אמה, תפתחי את העיניים, בבקשה" התחננתי אליה בבכי.
"אין סיכוי שאני מאבד אותך, זה לא יכול לקרות"
הגברתי את המהירות ונסעתי בפול גז, הגענו לאולם הראשי, ירדתי מהאופנוע והרמתי אותה מהר, מתחיל לרוץ איתה לבפנים.
כשנכנסתי ג'ון, טיילר, כמה מהחיילים וצוות רפואי של המאפיה היו בפתח.
השכבתי אותה על המיטה הרפואית שהם הביאו איתם והצוות הרפואי לקח אותה ל"בית חולים" הקטן שהיה באולם הראשי.
התחלתי ללכת אחריהם וג'ון וטיילר עצרו אותי.
"שב, אתה צריך להירגע" אמר לי ג'ון וטיילר אחריו, גם הם עם דמעות שלא פוסקות.
טיילר התיישב על הספה ואני וג'ון אחריו.
"היא תהיה בסדר נכון? היא לא תעזוב אותנו" אמר טיילר עם עיניים אדומות ונפוחות.
"אני מקווה" ענה לו ג'ון וטפח על כתפו, גם הוא עם עיניים נפוחות ואדומות.
וכך גם אני.
אחרי שלוש שעות שישבנו שם, חסרי אונים, בידיעה שאנחנו עלולים לאבד את האדם שאנחנו הכי אוהבים, הבן אדם שהכי קרוב אלינו, אחד הרופאים יצא.
"בוס" קרא ואנחנו נעמדנו.
"הוצאנו מהגוף שלה את כל החומר שהיה במזרקים, היא כמעט מתה לנו לנו 4 פעמים, אבל היא נלחמה על חייה, בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה, מישהו שלקח כמות כזאת גדולה ושרד, אבל תמיד יש פעם ראשונה" אמר "במזל הגעתם אליה בזמן, אם הייתם מתעכבים בעוד כמה שניות וזה כנראה היה הסוף שלה, כרגע היא מועברת להתאוששות, אני מציע שתעיפו את כל המזרקים, אני כבר אמצא בשבילה משהו אחר שיעזור לה לא לאבד שליטה, לפי איך שאני מכיר אותה, היא תצליח להתאושש מספיק בעוד פחות משבוע, אתם יכולים להיכנס לראות אותה" המשיך.
ההתרגשות שהייתה בנו ברגע שהוא אמר שהיא בסדר, לא נשארה בפנים, התחבקנו אחד עם השני והשמחה הייתה מורגשת.
הפעם ירדו לנו דמעות של אושר ולא דמעות של פחד לאבד אותה.
אחרי שנרגענו קצת נכנסנו אחד אחד אליה לחדר.
ג'ון נכנס ראשון, אחריו טיילר ואז אני.
היא שכבה שם על המיטה, מחוברת למכונת הנשמה.
התיישבתי קרוב אליה על המיטה והנחתי לה נשיקה קצרה על הראש.
"אני מצטער" לחשתי לה עם קול צרוד ודמעה קטנה שיצאה לי מהעין "אני מצטער שבגללי הגעת למצב הזה".
"אל תצטער, זה לא אשמתך" הורידה מפיה את מה שעזר לה לנשום, לחשה לי בחזרה וניגבה עם אגודלה את הדימעה שיצאה לי.
"אני אוהב אותך, אני אוהב אותך כל כך" אמרתי לה ועוד דמעות התחילו לצאת.
"אני אוהבת אותך גם אהוב שלי, בבקשה אל תבכה" התיישבה ואמרה בקול צרוד, קירבה את ראשי אליה ונישקה את שפתיי ומיד לאחר מכן משכה אותי קרוב אליה, כרכה את ידיה סביב צווארי והצמידה את גופה אליי, מחבקת אותי.
כרכתי את ידיי סביב גבה, הושבתי אותה עליי, וחיבקתי אותה בחוזקה.