ראשת המאפיה

פרק 27

ליאו

הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי קרה ולא הספקתי אפילו לשמוח בזה ומיד אחר כך הגיע אליי אסון גדול.
עד שסוף סוף הולכת להיות לי משפחה קטנה משל עצמי הבני זונות האלו היו חייבים להתחיל איתנו מלחמה??
דווקא עכשיו??
הם לא יכלו לחכות קצת, רק קצת??
לא.
הם לא יכלו.
הם היו צריכים לעשות לי בכוונה.
עכשיו במקום שאני אקרקר כל הזמן סביב אמה והתינוק שיוולד עוד כמה חודשים אני מתכונן לצאת למבצע מסובך רק כדי להוריד את האיום שעל חיינו.
ואיך אפשר בלי עוד קצת דרמה לכל הסיפור, ברור שאחרי עבודה קשה, תכנון, קשרים עם כל העולם ואשתו, הבני כלבות האלו השתילו בינינו בוגד.
העצבים שקיבלתי כשאמה וטיילר הודיעו לי על זה היו איומים, הדם שלי ביעבע ורציתי לשבור למישהו את כל העצמות בגוף.
מה לעזאזל כבר ביקשתי?
מילא כל העיניין עם המבצע, אבל עכשיו גם בוגד?!
נו באמת?
משהו בכל הסיפור הזה כבר לא הגיוני לי, כאילו השטן משקיף עליי וממרר לי את החיים בדווקא.
אם אני רק אתפוס אותו..
"איך נגלה מי זה?" טיילר שאל והוציא אותי מהמחשבות שלי.
"יש רק דרך אחת" אמה אמרה "אבל היא תיקח לנו זמן" המשיכה וכולנו הסתכלנו עליה, מחכים שתמשיך.
"טיילר מחר על הבוקר אני רוצה שתביא אליי את כל החיילים שהצטרפו בחצי שנה האחרונה" נעמדה וביקשה מטיילר.
"אני אעשה את זה" אמר ושילב את ידיו.
"מה את מתכננת לעשות?" ג'ון שאל והוציא לי את המילים מהפה.
"אתם כבר תראו" אמרה והתקדמה ליציאה מהמשרד.
"עד אז, שום מילה לחיילים על המשך התוכנית, לא עד שנגלה מי הבוגד" אמרה עם מבט אטום ויצאה מהמשרד.
היה לה הרבה על הראש.
גם ההריון, גם המבצע הזה, גם הבוגד, גם אירגון החתונה של לוקה וליזי וגם עוד כל מיני סיבוכים מיותרים.
זה כאב לי שלא יכולתי לעזור לה איכשהו, כל פעם שאני הסתכלתי עליה בחודש וחצי האחרונים, כל מה שראיתי בעיניה היה כעס, פחד, דאגה וסבל.
היא עברה ועוברת המון ואני שונא את עצמי שכרגע אין לי שום דרך לעזור לה רק בגלל המלחמה הדפוקה הזאת.
אם היא הייתה ממנה את ג'ון לאחראי הייתי יכול לעזור לה ולהיות איתה, אבל בגלל שאני הקאפו גם אני חייב לקחת את זה על עצמי.
השעה הייתה כבר מאוחרת ורק רצינו לחזור הביתה וללכת לישון.
לא היה בי כוחות יותר, רציתי לישון, רציתי להיות עם אמה, רציתי לנוח.
"ג'ון, תביא את אמה, אני וטיילר נחכה לכם באוטו" אמרתי לג'ון והוא יצא מהמשרד.
"הולכים הביתה??" שאל טיילר בהתלהבות ואני חייכתי.
יכולתי להבין את ההתלהבות שלו, אנחנו כבר יומיים בלי שינה ובלי מנוחה.
עובדים ומתאמנים מסביב לשעון.
"בוא נרד לחכות ברכב" אמרתי לטיילר בפיהוק.
הוא שפשף את העיניים והנהן.
לקחתי את המפתחות של הרכב מהשולחן ויצאנו לחניון.
"יש לנו 3 שעות לישון אז תנצלו אותם" אמה אמרה לנו כשהגענו לבית והתפזרנו לחדרים.
לא החלפתי אפילו בגדים וכבר נפלתי על המיטה בעייפות.
"אמה, בואי לישון" אמרתי לה כשראיתי בחצי עין שהיא עומדת במרפסת.
"אני תכף אבוא, לך לישון" אמרה.
נאנחתי וקמתי מהמיטה.
התקדמתי אליה והרמתי אותה בזרועותיי.
"ליאו, מה אתה עושה?" שאלה כשהפתעתי אותה במה שעשיתי.
"שששש, לישון" אמרתי לה כשהשכבתי אותה על המיטה והנחתי את ראשי על חזה וכרכתי את ידיי סביבה.
"אבל ליאו.." התחילה לומר ואני רק השתקתי אותה בנשיקה קצרה על השפתיים.
"לישון אמה" אמרתי לה כשהתנתקתי ממנה והחזרתי את ראשי אל חזה.
אחרי כמה שניות הרגשתי את ידה על שיערי ואהבתי את המגע שלה על עורי מדי פעם.
"ליאו.. קום, אתה גם צריך להספיק להתקלח ולהתארגן" שמעתי קול אומר אל תוך אוזני.
פקחתי קצת את עיניי וראיתי אותה יושבת מולי ומלטפת את ראשי בעדינות.
"רק עוד קצת" אמרתי עם קול צרוד של השינה וקברתי את ראשי הכרית.
"אין עוד קצת, עוד חצי שעה הולכים" אמרה שוב וניענעה אותי.
"בסדר בסדר אני קם" אמרתי אחרי שהתייאשתי מההצקות שלה וקמתי מהמיטה.
"סוף סוף, להעיר את טיילר היה יותר קל" אמרה וקמה אחריי מהמיטה.
"לך תתקלח ותשטוף פנים, אני אביא לך בגדים" אמרה ואני הנהנתי.
מתקדם אל השירותים בחוסר רצון חצי ישן.
הורדתי את הבגדים המסריחים מעליי ופתחתי את הברז.
זרם המים הקר פגע בגופי ועורר אותי.
אחרי כמה דקות אמה נכנסה עם בגדים בשבילי.
"אולי תיכנסי להתקלח איתי?" שאלתי אותה כשכבר לא יכולתי להתמודד עם הגעגועים שלי אליה למרות שאנחנו עדיין רואים אחד את השנייה כל יום וכל שעה.
התגעגעתי לנשיקות שלה, לחיבוקים שלה, לצחוק איתה, לחיוך שהיא מעלה לי הפנים, להתכרבלויות איתה ואליה.
המלחמה הזאת גזלה את זה ממני יותר מדי.
"אם היית קם כשהערתי אותך לפני שעה הייתי מתקלחת איתך, אבל לא קמת אז כבר התקלחתי לבד" אמרה ונשענה על המשקוף.
הרגשתי את האכזבה מציפה את ליבי.
סיימתי לשטוף את השיער מהסבון ויצאתי מהמקלחת, התלבשתי והתארגנתי.
יצאתי מהשירותים והיא באה אליי.
"אני מצטערת שזה ככה אבל זה רק עד שהמלחמה הזאת תיגמר" כרכה את ידיה סביב צווארי ואמרה.
כרכתי את ידיי סביב מותנייה והצמדתי אותה אליי.
"אני יודע" עניתי לה, לא צריך בכלל שהיא תגיד לי למה היא מתכוונת.
"אני אוהבת את השיער שלך ככה" אמרה והעבירה את ידה בשיערי הרטוב שנפל על פניי.
"אני גם אוהב את הבטן הקטנה שלך" אמרתי לה בחיוך והיא הסתכלה עליי במבט רצחני.
"אני אישה כמעט בחודש שלישי עם התינוק שלך בבטן" הצמידה את האצבע שלה אל חזי ואמרה.
"אני מצטער רק אל תהרגי אותי" הצטערתי מהר לפני שהיא תעשה לי משהו.
היא הסתכלה עליי במבט מאיים וחשבתי מהר איך לגרום לה לא להסתכל עליי ככה.
אחרי כמה שניות ששום רעיון לא עלה במוחי החלטתי ללכת על הדבר הכי נורמלי שיכולתי לעשות.
הצמדתי את שפתיה אל שלי ונישקתי אותה בתאווה ובגעגוע.
"אל תחשוב שזה יגרום לי לסלוח לך" אמרה אל תוך שפתיי והמשיכה לנשק אותי.
טוב, אולי זה לא עבד עליה אבל לפחות הרווחתי לעצמי עוד כמה דקות לחיות.
אחרי כמה דקות שלא יכולנו לשחרר אחד מהשנייה התנתקנו וירדנו למטה.
לקחנו כל מה שצריך כולל אוכל לדרך כי לא הספקנו לאכול בבית ויצאנו לאולם הראשי.
אמה הכניסה חייל חייל אליה למשרד והוא יצא אחרי כמה דקות.
אחרי שלוש שעות שאמה סיימה עם כל החיילים שהצטרפו למאפיה בחצי שנה האחרונה והצמידה אליהם חייל שנמצא פה כבר המון זמן למעקב סיימנו עם כל הקטע הזה וכל מה שנותר לנו לעשות זה לחכות.
"עכשיו את יכולה לספר לנו מה עשית?" ג'ון שאל סקרן כששלושתינו נכנסנו למשרד.
"תחכה בסבלנות רק עוד כמה שעות" ענתה לו והתעסקה במחשב.
אחרי עוד כמה שיכנועים לא מוצלחים מצידו של ג'ון הוא התייאש וירד עם טיילר למתחם האימונים.
"מה את עושה?" שאלתי אותה כשהיא הייתה מרותקת למחשב.
"סוגרת כמה דברים לשבוע הבא" ענתה.
"מה יש שבוע הבא?" שאלתי וניסיתי להיזכר.
היא הרימה את עינייה אליי והסתכלה עליי במבט שואל.
"מה?" שאלתי לא מבין למה היא מסתכלת עליי ככה.
"אתה באמת לא זוכר מה יש שבוע הבא?" שאלה.
"לא.." עניתי מעט חושש.
"שבוע הבא יש את החתונה של לוקה וליזי"
פאק, איך שכחתי??
כל העיניין הזה במאפיה השכיח ממני את זה לגמרי.
"הזמנת כבר את הזקנים?" שאלתי.
"כן, שלחתי להם הודעות והם גם רוצים להיפגש איתך אחרי החתונה" אמרה ולא הורידה את עיניה מהמחשב.
"איתי?" שאלתי חושב שאולי היא מתבלבלת.
"כן, איתך" ענתה.
מה הם רוצים ממני??
"הם רוצים לבדוק אותך ולאשר שאתה מתאים" כאילו קראה את מחשבותיי מבלי להביט בי אפילו.
"אני באמת חייב?" שאלתי, לא רוצה להיפגש איתם.
"כן, אבל אל תדאג אני אבוא איתך" אמרה וקמה ממקומה.
"את באמת תעשי את זה בשבילי?" שאלתי כשהיא התיישבה לידי על הספה.
"אחח" נאנחתי בכאב מהכאפה שקיבלתי ממנה בצוואר.
"אם אתה כל כך רוצה ללכת אליהם לבד אז בבקשה, אני לא אעצור אותך" אמרה, הרימה את ידי והניחה את ראשה על החזה שלי.
"לאלא אני מאוד רוצה שתבואי איתי" אמרתי אחרי שחשבתי קצת והבנתי שזה לא יהיה רעיון טוב ללכת לבד.
"אתה בטוח? זה היה נראה שמאוד בא לך ללכת לבד" אמרה, תפסה בידי והניחה אותה על הבטן שלה ואז לקחה את ידי השנייה והחזיקה בה.
"אני רוצה שאת תבואי איתי" אמרתי והשענתי את ראשי על ראשה.
"אני אבוא איתך" אמרה ועצמה את עינייה.
"תודה" לחשתי ונישקתי את ראשה.
"תפסיק לזוז" אמרה לי אחרי שניסיתי להסתדר יותר מדי זמן.
"שנייה.." אמרתי והסתדרתי בתנוחה נוחה יותר על הספה.
"אמה" קראתי בשמה אחרי כמה דקות של שקט.
"אמה?" קראתי שוב כשהיא לא ענתה.
הרמתי קצת את פניה וראיתי שהיא נרדמה.
למרות כל העבודה שצריכה להיעשות במאפיה החלטתי לתת לה להמשיך לישון.
היא צריכה את זה יותר מכולנו במיוחד עכשיו כשהיא בהריון.
"כמה זמן ישנתי?" שאלה כשהתעוררה.
"משהו כמו שעתיים וחצי" עניתי לה.
"מה?? למה לא הערת אותי?" קמה מהר מהספה ואמרה.
"רציתי לתת לך לישון" עניתי לה.
"תודה" נרגעה קצת מהלחץ והודתה לי "הייתי צריכה את זה" המשיכה.
"אני יודע" אמרתי לה והיא הניחה לי נשיקה קטנה על הלחי.
היא חזרה להתיישב בכיסא שליד המחשב והמשיכה לעסוק במה שנעצרה לפני שעתיים וחצי.
אחרי שעה ומשהו היא סיימה וירדנו למטה כדי לבדוק איך הכל מתקדם.
עברנו בין כל הבכירים ואצל החיילים ובדקנו שהכל בסדר.
אחרי שסיימנו חיפשנו אחרי ג'ון כדי לראות איך הולך לו וטיילר באיסוף המידע.
"איפה ג'ון?" שאלה את סם כשירדנו למתחם האימונים בחזרה אחרי שלא מצאנו את ג'ון או טיילר בשום מקום.
"במודיעין עם טיילר" ענה לה והיא הנהנה.
"בוא, נוסעים למודיעין" משכה בידי אל החניון.
נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע לכיוון המודיעין.
הפעם אני נהגתי למרות שהיא התעקשה שהיא רוצה לנהוג, אבל לא נתתי לה.
אחרי כמה דקות ארוכות מאוד של נסיעה הגענו לבניין המודיעין הקטן והחנתי את הרכב.
"אמה, בדיוק התכוונתי להתקשר אלייך" טיילר אמר אחרי שיצאנו מהרכב והתקדמנו לכניסה.
"בשביל מה?" שאלה.
"יכול להיות שהתכנית שלך תצליח ולא יהיו שום מלכודות" אמר מהר ואני ואמה החלפנו מבטים.
"ואיך בדיוק אתה יודע?" שאלתי.
"בואו אחריי" אמר והלכנו אחריו אל חדר הבקרה הראשי של המודיעין.
"תראו" הצביע על אחד המסכים.
"זה באמת משנה את הכל" אמרה והביטה בהתפתחות במחשב.
במחשב היו מסמכים דיגיטליים עם החתימה של אנדריי בכבודו ובעצמו.
במסמכים האלו היו מפורטים כל הזמנות הנשק שלהם לעוד חודשיים וחצי, המון חלקים מתכנית הפעולה שלהם ומיקום המוקשים.
אנדריי ישתמש ברוב החיילים שלו למבצע הזה אז כנראה שכולם יהיו עסוקים באימונים ככה שאנחנו חופשיים לתקוף בלי לחשוש שזה מלכודת.
"מאומת?" אמה שאלה.
"את יודעת שכן" ענה לה ג'ון ממאחוריה.
"איך השגתם את זה?" שאלתי.
"יש לנו איש מבפנים" ענה לי ג'ון.
"באמת?" שאלה אמה.
"כן, באמת" ענה טיילר עם מבט גאה.
"מי זה?" שאלתי.
"זוכר את החייל הרוסי היחיד שלא הרגנו כשהלכנו להציל את אמה?" שאל ואני ניסיתי להיזכר.
"זה שאמר לנו איפה למצוא אותה?" שאלתי כדי לוודא והוא הנהן לאישור.
"הוא החליט שהוא חייב לנו בגדול על זה שלא הרגנו אותו אז הוא נהיה איש הקשר שלנו מבפנים אבל בתנאי שנחלץ אותו משם כשנתקוף" הסביר ג'ון.
"הרבה דרישות יש לבחור הזה" טיילר שילב את הידיים ואמר ברצינות.
"כן, בהתחשב בעובדה שהוא היה חלק מהחטיפה שלי" אמה שילבה גם כן את ידיה לצידו של טיילר והסכימה איתו.
"אני יודע, אבל אין לנו ברירה, אנחנו צריכים אותו" ג'ון אמר.
אמה חשבה קצת עם עצמה ואז אמרה "אנחנו נחלץ אותו, אבל שלא יצפה ליותר מדי".
"הוא לא" ג'ון אמר עם חיוך שטני.
הוא וטייילר חזרו לעבודה ואני ואמה יצאנו לעוד כמה סידורים ברחבי העיר.
"לאן עכשיו?" שאלתי אותה כשנכנסנו לרכב.
"לאסוף את אלי מהבית ספר ומשם לחנות החליפות" אמרה.
הנהנתי ופתחתי בנסיעה אל עבר בית הספר של אלי.
במשך כל הנסיעה תפסתי בידה של אמה וליטפתי אותה בעדינות עם אגודלי, מתענג על מגע עורי על עורה.
כשהגענו לבית הספר החנתי מול השער ויצאתי לבדוק מה שלום השומר שעזר לי ולאלי.
"רוג'ר, מה שלומך?" שאלתי כשראיתי אותו בתוך ביתו השומר שליד השער.
"ליאו?" שאל בכיווץ פנים.
"זה אני" עניתי והוא חיבק אותי.
"כמה זמן לא ראיתי אותך" אמר אל תוך כתפי.
"מצטער שלא באתי לבקר" הצטערתי כשהוא התרחק ממני.
"העיקר שבאת, הגעת כדי לאסוף את אלי?" שאל והצביע עם ראשו אל עבר בניין בית הספר.
"באמת שכן, אנמ יכול להיכנס לקרוא לה?" שאלתי.
"כן בטח, רק שאלה קטנה לפני.. מי זאת הגברת היפהיפה שמתקדמת אלינו עכשיו?" הסתכל אל מאחורי כתפי וניחשתי שזאת אמה.
הסתכלתי אחורה כדי לאשר ואכן זאת הייתה היא.
"רוג'ר תכיר זאת אמה אשתי, אמה זה רוג'ר" עשיתי ביניהם הכרות כשהיא נעמדה לידי והם לחצו ידיים.
"את אישה יפהיפה מאוד רק תני לי לתת לך טיפ קטן מזקן כמוני, תנסי להוריד קצת לחץ זה לא עושה טוב לתינוק" אמר לה והצביע על הבטן הקטנה שיצאה לה.
"תודה, אני אשתדל" חייכה אליו והודתה לו.
נכנסנו אל הבניין וחיפשנו את הכיתה של אלי.
"נראה לי שזאת הייתה טעות להגיע בזמן ההפסקה" אמרתי לה כשמלא בנות נדבקו אליי.
"מי אתה?"
"בן כמה אתה?"
"אתה רווק?"
"מי זאת שאיתך?"
מלא שאלות הוטחו עליי מילדות בכיתות ז', ח', ט', וכנראה שגם י' ויא'.
הבטתי לכיוון של אמה ויכולתי לראות ניצוץ קטן של קינאה עבר לה בעין כי המבט שהיה לה היה מפחיד מאוד.
היא התקרבה אליי והרחיקה את הבנות שנדבקו לגופי.
היא תפסה בידי והרימה אותה לאוויר לעיניי הבנות.
"אם לא שמתן לב בנות, הוא נשוי" אמרה ונופפה בידי כדי להראות לבנות את טבעת הנישואין שעל האצבע שלי.
קולות אכזבה נשמעו מפיהן של הבנות והן התרחקו ממני.
"יש להן מזל" לחשה לעצמה בזמן שהמשכנו להתקדם אל כיתתה של אלי.
התקדמנו במסדרונות והפעם היה תורי להתעצבן.
מבטם העמוק של הבנים שהביטו באמה בחרמנות היה מורגש באוויר.
אני צריך לעשות עם זה משהו אבל להרוג אותם זאת לא אופציה.
אני צריך להראות להם שהיא שייכת למישהו, שהיא שייכת לי.
תפסתי במותניה ומשכתי אותה אליי הנחתי את שפתיי על שפתיה לנשיקה ארוכה כדי לסמן אותה ולהתראות לחרמנים הקטנים האלו שהיא שלי.
"קנאי" לחשה לי כשהתנתקתי ממנה.
"את לא פחות קנאית ממני" לחשתי לה והנחתי את ידי על כתפה והמשכנו להתקדם במסדרונות שלא נגמרו.
המבטים שקיבלנו מכל הילדים והמורים שעברו שם היו כבר מאוד מעצבנים.
חלק מבטים חרמנים ומאוהבים וחלק נגעלים ומבועתים שהם היו בעיקר מהמורים והמורות.
"ליאו? אמה?" שמעתי קול מוכר ממאחורינו.
הסתובבנו ושמחתי לראות סוף סוף את אלי אחרי חיפושים ארוכים בכל מתחם בית הספר.
"מה אתם עושים פה?" חיבקה אותי ואז את אמה ושאלה.
"באנו לאסוף אותך" אמרתי לה והיא הסתכלה עליי במבט שואל.
"את לא רוצה שמלה חדשה לחתונה של לוקה וליזי?" שאלתי.
"אני מאוד רוצה" קפצה בהתלהבות.
"אז בואי נלך כבר אני לא מסוגל עם כל המבטים של הגרמנים האלו על אמה" לחשתי לה והיא צחקה.
היא נעמדה ליד אמה והן דיברו ביחד הזמן שהתקדמנו ליציאה.
"אלי, זה אח שלך?" אחת הבנות שהיו שם, כנראה חברה של אלי, באה אלינו ושאלה.
"כן" אלי ענתה לה.
"אפשר את המספר שלך?" שאלה אותי.
באתי לענות אבל היא התחרטה.
"ל.. לא.. משנה" גמגמה והלכה משם כמעט בריצה.
לא הבנתי מה קרה לה עד שעברתי את מבטי אל אמה ואל המבט הרצחני שהיה לה בעיניים.
בגלל זה היא התחרטה והלכה..
יצאנו ואמרנו להתראות לרוג'ר ונכנסנו לרכב, התנעתי את הרכב ונסענו לכיוון חנות החליפות כפי שאמה אמרה.
כשהגענו למקום החנתי את הרכב ונכנסנו שלושתינו אל החנות ואחד העובדים ניגש אלינו.
"מיס רייס, איך אוכל לעזור לך?" שאל.
זה בטח העובד שעבר לאמה וללוקה כשהם היו כאן.
"באתי כדי למצוא חליפה לבעלי, באותו סגנון" אמרה והעובד הוביל אותנו לבפנים.
"אין.. בעיה, אני.. רק.. אקח את המידות" אמר בגמגום והעמיד אותי על במה עגולה כזאת קטנה.
הוא הוציא חוט עם מספרים מהכיס והתחיל למדוד את גופי.
אחרי שהוא סיים הוא הוביל אותי אל תא מדידה והביא לי כמה חליפות למדוד.
מדדתי את החליפות שהוא הביא לי ושתי השופטות שלי לא ממש אהבו אותן.
"מה רע בזאת?" שאלתי את אמה אחרי שהיא ואלי החליטו שגם החליפה ה10 שמדדתי לא הייתה לטעמן.
"לא יודעת.. היא.. לא" סיכמה לבסוף והלכתי להחליף שוב.
אחרי עוד כמה חליפות שמדדתי אמה ואלי סוף סוף נדלקו על החליפה השחורה שמדדתי והחליטו שאנחנו לוקחים אותה.
שילמנו, חזרנו לאוטו והתחלנו לנסוע לכיוון חנות השמלות בשביל אמה ואלי והפעם היה תורי לתרתר אותן.
"קצרה מדי"
"בהירה מדי"
"חשופה מדי"
"בוהקת מדי"
"מנצנצת מדי"
חזרתי על המשפטים האלו במשך כמה שמלות שהן מדדו ועיצבנתי אותן.
"ליאו, אנחנו לא רוצים להפחיד את העובדת הנחמדה שעוזרת לנו נכון?!" אלי לחשה לי באוזן והסתכלתי עליה בהלם.
אמה עמדה מאחוריה והנהנה.
בלעתי רוק והחלטתי להפסיק לעצבן אותן.
אחרי שהן מצאו שמלות שהן אוהבות שילמנו וסוף סוף חזרנו הביתה.
חשוב לציין שכשאמה מדדה את השמלה שהיא לקחה רציתי להרוג את עצמי מרוב שהיא הייתה נראית כמו מלאך לוהט בטירוף.