ראשת המאפיה

פרק 38

אמה

שבוע שלם.
שבוע שלם עבר מהפעם האחרונה שראינו את ג'ון הוא לא טרח להתקשר או להודיע שהוא לא יגיע לא לבית ולא לאולם הראשי בשבוע הזה, הוא פשוט נעלם.
הוא לא עונה לשיחות ולהודעות כאילו שכח מאיתנו או משהו.
כולנו כאן כבר דואגים שאולי קרה לא משהו ואנחנו פשוט לא יודעים אבל זה לא נראה המצב.
ניסיתי להתקשר אליו עכשיו בפעם ה20 אולי היום, רק רוצה לשמוע שהוא בסדר.
הוא שכח לגמרי מהאזכרה של טום ומכל המחויבות שלו למאפיה.
"בוס, מצאנו חיוב בכרטיס אשראי שלו רק אתמול" אחד החיילים הסתובב עם הכיסא שלו ואמר לי.
הייתי בחדר מחשבים באולם הראשי, ניסינו למצוא את ג'ון.
"מאיפה?" שאלתי מוכנה לצאת לדרך.
"מ.. יוון" מה?
"מה לעזאזל הוא עושה ביוון??" אמרתי לעצמי.
איך לא ידעתי על זה?
הוא כנראה דאג לטשטש את העקבות שלו כדי שלא נעקוב אחריו.
נאנחתי.
יצאתי מחדר המחשבים, חוזרת למשרד מלאה בתחושת אכזבה.
איך הוא יכל פשוט לברוח מאיתנו ככה?
בלי להודיע?
לתת לנו לדאוג לחינם בזמן שהוא מבלה בפאקינג יוון.
ניסיתי לשכוח מכל העניין הזה והתיישבתי בכיסא שליד המחשב במשרד, מנסה להסיח את דעתי מכל זה.
הוצאתי את הטלפון מהכיס כשהרגשתי את הרטט.
הסתכלתי על הצג ושמה של ליזי היה כתוב עליו.
"כן ליז?" עניתי.
"אמה אני מפחדת" לחשה.
נעמדתי מהר, לקחתי את המפתחות של האוטו והתחלתי לצאת מהמשרד.
"למה, מה יש?" שאלתי מהר, מקווה שלא קרה כלום.
היא הייתה לבד בבית עם שון.
"יש אנשים בבית" המשיכה ללחוש.
התחלתי לרוץ.
"איזה אנשים ליזי?" יצאתי מהאולם הראשי.
"אני לא יודעת, אני חושבת שהם גנבים" נכנסתי לאוטו.
עם כל האבטחה שיש לבית הזה זה היה כמעט ובלתי אפשרי.
"איפה את? כמה אנשים יש שם?" התנעתי את הרכב.
"בנשקייה במרתף מתחבאת, אני לא יודעת אבל היו קולות של כמה אנשים, יותר משניים" התחלתי לנסוע מהר לכיוון הבית.
"שון?" שאלתי דואגת.
"איתי, אני פוחדת" רעד נשמע בקולה.
"תקשיבי לי ליזי, אני כמה דקות מגיעה, לבנתיים קחי אחד מהנשקים שיש שם ותתארי לי אותו.
"שחור, קטן כזה וקצת כבד" זה התיאור של רוב האקדחים שיש לי שם.
"מה כתוב לו בצד?"
"גלוק" אז זה גלוק.
"את יודעת להשתמש בו?" מקווה שכן.
"לא" שיט.
"תקשיבי לי טוב, הוא אמור להיות כבר מלא הכדורים את רק צריכה לשחרר את הניצרה, לכוון ולירות" אמרתי את זה הכי פשוט שיש.
"מה זה ניצרה?" שאלה בלחץ.
"במאחורה יש חלק קטן שאפשר למשוך לבחוץ, תמשכי אותו" בבקשה שהיא הבינה.
"הצלחתי"
"יופי, עכשיו תתחבאי ותשמרי ששון לא יתחיל לבכות, אם הם מוצאים אותך אל תפחדי לירות" עברתי ברמזור אדום.
מלא רכבים ציפצפו לי ובלמו במהירות כשעקפתי אותם.
לחצתי חזק יותר על דוושת הגז.
"תגיעי מהר" לחשה וניתקה את השיחה.
התקשרתי ללוקה.
"מה?" שאל כשענה.
"ליאו וטיילר איתך?" שאלתי מהר.
"כן"
"שים אותי על רמקול" ביקשתי.
"דברי"
"פרצו לבית כמה אנשים, ליזי שם לבד עם שון, אני עוד שתי דקות מגיעה אליה אז תגיעו כמה מהר שאתם יכולים" אמרתי מהר לא נותנת להם לדבר באמצע.
"מה זאת אומרת אמה?" לוקה שאל מהר.
קולות של ריצה מהירה נשמעו ברקע.
"זאת אומרת שיש גנבים בבית ואשתך והבן שלי שם לבד" צעקתי אל תוך הטלפון.
"שיט שיט שיט" אמר.
שמעתי דלתות של רכב נתרקות ואז חריקת גלגלים.
"היא בנשקייה מתחבאת, הסברתי לה איך להשתמש בגלוק, תגיעו מהר" ניתקתי את השיחה.
אחרי דקה וחצי הגעתי אל הבית.
עצרתי מהר את הרכב, ראיתי ואן שחור חונה ליד השער לבית, כנראה הרכב של הגנבים, צילמתי אותו ושלחתי לליאו, רצה מהר בשביל הגישה.
הוצאתי את האקדח שלי מחגורת הנשק ונכנסתי בשקט לבית.
הדלת הייתה עדיין נעולה אבל החלון לידה שבור.
נכנסתי עוד יותר לבפנים, סורקת כל פינה ביסודיות עם האקדח מורם.
המטבח הסלון והמשרד היו ריקים, שאר החדרים גם כן.
שמעתי רעש מהקומה למעלה.
עליתי מהר ובשקט במדרגות והתחלתי לעבור בחדרים.
המשכתי להתקדם לכיוון ממנו הרעש הגיע, החדר של טיילר.
נצמדתי לקיר ליד הדלת והוספתי לאקדח את המשתק קול.
הצצתי טיפה לבפנים וראיתי שם מישהו מחפש במיגרות של טיילר.
נכנסתי בשקט לחדר ונעמדתי מאחוריו.
יריתי לו בראש לפני ששם לב אליי בכלל ותפסתי אותו לפני שנפל לרצפה.
הוא היה נראה בסביבות גיל ה31 לחייו, כולו לבוש בגדים שחורים וכפפות על ידיו.
בדקתי שהחדר ריק ויצאתי.
המשכתי לכיוון החדר של ג'ון, הוא היה מבולגן לגמרי אבל ריק.
עברתי בכל החדרים ועכשיו נשארו לי רק עוד שלושה חדרים, אחד מהם היה סתם חדר בלי שימוש, החדר השני היה החדר שלי ושל ליאו והחדר השלישי היה.. החדר שהכנתי במיוחד בשביל טום.
החדר חסר השימוש היה ריק.
עכשיו הגעתי אל החדר שהכנתי בשביל טום.
הוא היה תמיד נעול ולאף אחד אין גישה אליו חוץ ממני.
הרמתי את ידי אל הידית והיא הייתה נעולה.
נשמתי לרווחה, אך אחד לא נכנס לכאן.
התקדמתי אל החדר שלי, הדלת הייתה סגורה קולות נשמעו מבפנים.
לפי הקולות השונים הערכתי שיש שם לפחות שני אנשים.
פתחתי בשקט את הדלת ונכנסתי.
הם היו בתוך חדר הארונות, החדר היה מבולגן, כל המגירות פתוחות והתכולה שלהן מפוזרת ליד.
הם התעסקו עם הכספת, ניסו לפרוץ אותה.
הנחתי מהר את היד על עצם הבריח, נרגעת כשמרגישה את השרשרת עליי.
יריתי לאחד מהם בראש והשני הסתכל עליי מהר באימה, מוציא ממאחוריי גבו אקדח ומכוון עליי, לפני שהספיק לעשות משהו יריתי בו והוא נפל.
יצאתי מהחדר, סיימתי לסרוק את כל הקומה, עכשיו נשאר רק המרתף והחצר.
החצר היה ריק.
ירדתי למרתף, שומעת צחוק של אנשים.
"החולה הזאת ניסתה להרוג אותי" לא לא לא לא לא.
הם תפסו את ליזי, שון היה אצלו בידיים.
היא הייתה אדומה מבכי ושריטה על פניה, הוא החזיק בה בשיער והיא ניסתה להשתחרר ללא הצלחה.
ניסיתי לחשוב על דרך להרוג אותם בלי שהם יפגעו בהם.
"כל הנשקים האלו ובקושי לירות היא יודעת" המשיכו לצחוק.
"תעזבו אותי" צעקה בבכי כשהוא חיזק את אחיזתו בשיער שלה.
"את ראית יותר מדי, אבל אל תדאגי לא נהרוג אותך, את תוכלי להיות בובת המין שלנו" העביר את האקדח שהיה בידו על החזה שלה.
"ובקשר לתינוק, מה נעשה איתו?" שאל את השותף שלו.
"נהרוג אותו" לא יכולתי לחכות יותר.
התפרצתי לבפנים עם אקדח שלוף והם ישר העבירו את עיניהם אליי.
"תוריד את הנשק" אמרתי לו בטון חסר רגשות.
"עוד בובת מין לאוסף" צחק וכיוון את האקדח אל ראשה של ליזי.
"עכשיו" המשכתי.
הוא הרים את ידיו באוויר והתכופף, מניח את האקדח על הרצפה ומתרומם.
"לא מהר כל כך" הרגשתי קנה של אקדח מוצמד לי לראש.
אין סיכוי שפספסתי מישהו, הוא כנראה עכשיו הגיע.
התכופפתי לאט עם ידיים באוויר והנחתי את האקדח על הרצפה.
התרוממתי בחזרה ויד נכרכה סביב גרוני.
"הרגת לי שלושה אנשים, אני אתן לך את הכבוד ואת תהיי בובת המין שלי" ידו נכרכה חזק יותר סביב גרוני.
ניסיתי לעשות מהלך ולהוציא אותנו מהמצב הזה.
"לא הייתי עושה את זה במקומך, עוד תזוזה אחת והראש שלהם מתפוצץ" עוד שני אנשים נכנסו וכיוונו אקדחים לראשים של ליזי ושון.
הם הובילו אותנו לבחוץ והכניסו אותנו לרכב השחור שילמתי קודם.
הבנים אמורים להגיע כל רגע, הם ישימו לב שהרכב נעלם וירדפו אחריו.
הם קשרו את ידיי מאחורי הגב וכיוונו לראשי שני אקדחים.
אם אני רק אזוז הם ירו להם בראש, הידיים שלי קשורות, יש שני אקדחים מכוונים לראש שלי וכל הנשק שלי נלקח ממני.
אני לא אוהבת להגיע למצבים שהשליטה לא בידיים שלי, שקורה משהו ואין לי שום דרך לעשות משהו בנידון.
ובדיוק עכשיו אני תקועה במצב כזה.
הם היו 8, 3 הרגתי ועוד 5 עכשיו איתנו בואן.
אחד מהם נהג, אחד כיוון אקדח לראשה של ליזי אחד לראשו של שון והבוס שלהם ועוד אחד מהם כיוונו אקדח לראשי.
הם נסעו בכביש כמו מטורפים.
"בוס, מה אם הם יערבו את משפחת רייס בסיפור?" שאל זה שמכוון אקדח לראשה של ליזי.
"כל ניו יורק מפחדת מהם הם לא יערבו אותם, חוץ מזה שמעתי שהקאפו כבר לא נמצא בשליטה" אם הוא רק היה יודע שהוא מכוון אקדח לראש של הקאפו..
"אם הם כן יערבו אותם, אני בורח, לא מתחשק לי למות בעינויים" אני אדאג שתמות על הכיסא החשמלי.
ירייה נשמעה, היא לא הגיעה מתוך הרכב, היא הגיעה מבחוץ.
חיוך קטן עלה על פניי, הם הגיעו.
"סע מהר יותר" צעק הבוס על הנהג.