אמה
כמה ימים כבר עברו מהרגע שהגעתי לכאן.
לא ידעתי בדיוק כמה, איבדתי את הספירה ביום השני, מאז כל דקה שעברה הרגישה לי כמו נצח, הרגשתי שאני פה כבר המון זמן, יותר מדי זמן עד שכבר איבדתי את הספירה, לא יכולתי גם לדעת אם בוקר, ערב או לילה, החדר שהחזיקו אותי בו היה אטום, בלי חלונות ובלי אוויר.
אלו היו הימים הכי גרועים שהיו לי מאז היום בו טום נורה למוות על ידי אבי מול עיניי.
הרגשתי איך הגוף שלי נשרף מבפנים, הכאבים האיומים שהיו לי מהמכות והחדירות כמעט גמרו אותי לגמרי, לא יכולתי פיזית ונפשית לעמוד בזה עוד, רציתי הביתה, רציתי את טיילר ג'ון וליאו, רציתי לא להיות פה.
הרגשתי איך אני מאכזבת את הילדה הקטנה שבתוכי, שסוף סוף קיבלה חיים חדשים אחרי כל מה שעברה, שסוף סוף השתחררה משלטונו של אביה האכזרי וקיבלה חיים חדשים במתנה.
"התגעגעת אליי??" עיניי נפערו מהידיעה שזה הולך לקרות שוב.
קולו של וולד הדהד ברחבי החדר והוא נכנס והתיישב על כיסא מולי, בוחן את גופי העירום למחצה.
הגוש בגרון התחיל לעלות לי, דמעות קטנות החלו להיווצר בתוך עיניי וכמעט אפילו להצליח לצאת החוצה, אבל עצרתי אותן, הכנסתי אותן לבפנים בחזרה ולא נתתי לדמעות האלו לצאת ולשבור אותי, להראות לוולד שהוא מנצח אותי, שהוא הצליח לשבור אותי.
"את לא רוצה לדבר אה? טוב בחירה שלך" אמר והתרומם מהכיסא, ניגש אליי וליטף את בטני החשופה.
"מה דעתך שנכניס לפה איזה תינוק קטן?" לחץ על בטני בחוזקה באיזור הרחם ואמר בשעשוע.
התחלתי להשתולל ולהעיף אותו ממני, כמעט ומקיאה מהמחשבה הזאת.
"אוי, כמה חבל שאת זאת שקשורה פה ואני זה שיכול לעשות מה שבא לו, ועכשיו בא לי לזיין אותך עד שתיכנסי ממני להריון וגם אז אני אמשיך לזיין אותך עד שכבר יימאס לי ממך, אבל לפי איך שאת נראית, זה לא הולך לקרות בזמן הקרוב" לא הצלחתי לשלוט יותר בדמעות והן יצאו החוצה בכמויות, לא רציתי להאמין לזה, לא רציתי לחשוב על זה אפילו, שוולד יכניס אותי להריון, שהוא ימשיך לאנוס אותי בלי סוף, אני לא אצליח לעמוד בזה.
ליאו, טיילר, ג'ון, איפה אתם? בבקשה תגיעו כבר, אני לא אצליח לעמוד בזה עוד הרבה זמן, בבקשה...
"חחחחח, סוף סוף נשברת, כנראה שאת לא עד כדי כך חסינה אחרי הכל אה?! חחחחח" צחק וולד בזמן שהוציא את החגורה ממכנסיו.
"חתיכת זונה" לחש והתחיל להכות את גופי בחוזקה עם החגורה שלו.
"בגללך, הכל בגללך!!" צעק תוך כדי שהצליף על רגלי עם החגורה.
סימנים החלו להיווצר בכל גופי, כמה צלקות שהיו לי נפתחו, ולא רק הצלקות שבגופי אלא גם שבנפשי.
הרגשתי שאני מאבדת את ההכרה, איבדתי כבר הרבה דם בכל הזמן הזה שהייתי פה, בקושי עצמתי את העיניים, החדירות אל תוך גופי רק החמירו את מצבי, קיבלתי כוס מים פעם בחמש שעות ואפילו את זה בקושי, ועוד עכשיו שיא החורף בחוץ ואני כאן כמעט עירומה לגמרי קופאת מקור.
הגוף שלי כבר לא יכל להכיל את כל זה, רציתי למות.
וולד לא עצר, הוא המשיך להצליף בכל איזור בגוף שלי שוב ושוב ושוב, עד שהוא עצר לפתע כשהדלת של החדר עפה ממקומה.
YOU ARE READING
ראשת המאפיה
Romanceהוא פוגש אותה בפעם הראשונה כשהיא הצילה את אחותו מאונס קבוצתי ומתאהב בה בלי להכיר אותה בכלל ומבלי לדעת מי היא בעצם.
