ראשת המאפיה

פרק 10

אמה

איבדתי שליטה.
הרבה פעמים איבדתי שליטה, אבל הפעם הזאתי, זה היה משהו אחר, משהו שונה.
בשאר הפעמים שאיבדתי בהן שליטה אני עוד איכשהו יכולתי לדבר ולהרגיע את עצמי בתוך הראש, במחשבות.
אבל הפעם הרגשתי שהצד השני שבי לקח שליטה מלאה, דחק אותי לאחור ולקח ממני את השליטה, ולא הצלחתי להילחם בה, לא הצלחתי להילחם במפלצת ששוכנת בתוכי ומחכה להתעורר.
"אמה, אנחנו יוצאים, את תהיי בסדר פה לבד?" שאל טיילר כשנכנס אליי לחדר ב"בית החולים" שבאולם הראשי.
הנהנתי בראשי לחיוב והוא בתגובה נשק לראשי ויצא מהחדר.
מיד אחריו נכנסו ג'ון וליאו.
ג'ון חיבק אותי חזק, נתן לי נשיקה בלחי ואז בראש "לא לעשות שטויות, אני מכיר אותך" אמר לפני שנשק לראשי שוב ויצא.
ליאו התקרב אליי והתיישב לידי על המיטה.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאחד מאיתנו יישאר איתך? אני יכול להישאר איתך אם את רוצה" אמר.
"אני בטוחה, תלך איתם" קבעתי עובדה.
הוא נתן לי כמה נשיקות קצרות בשפתיים, חיבק אותי, נשק לראשי גם ויצא.
נשארתי לבד עכשיו, אני סוג של תקועה פה, כי ליאו פקד על כל החיילים ששומרים פה לא לתת לי לצאת מהחדר.
נו באמת, אני הקאפו, הוא בעלי, אני אמורה לתת פקודות לא הוא, זה לא פייר.
משעמם ליייייי.
אף פעם לא היה לי כל כך משעמם.
תמיד מצאתי במה להעסיק את עצמי, אבל עכשיו???
אני בתוך פאקינג חדר קטן שיש בו רק מיטה מסכנה, כל מיני מכונות רפואיות, וחלון קטן, עם פאקינג סורגים, אין לי מאיפה לברוח.
ליאו ג'ון וטיילר יצאו כדי להביא מהנמל את ארגזי הנשק שהגיעו אלינו למאפיה היום, רציתי לבוא איתם אבל כמובן שאני לא יכולה, בגלל פאקינג מזר..
נפלה עליי ההבנה.
הכל היה תרגיל מלוכלך של אחד מהאויבים שלנו, המלחמה, המזרקים, הכל!!!!
הם עבדו עלינו בעיניים.
את ההזמנה האחרונה של המזרקים הביאו כמה חיילים שדי ג'יי שלח, אף פעם לא ראיתי שוב את החיילים האלה.
האויבים שלנו הרגו אותם בטח והרעילו את כל המזרקים, בגלל זה הם לא עזרו לי, ובגלל זה כמעט מתתי.
המודיעין שלנו עובד איתם, והוא עבד עלינו שיש מלחמה עוד חודשיים, כדי לספק להם זמן לעשות את כל התרגיל המלוכלך הזה.
וכל מה שקרה באותו יום בבניין שהרגנו את כל הרוסים שהיו שם ונורתי בכתף, זה היה בשביל שנחשוב שזה לא הכל, ויש מלחמה בפתח.
וה"עורך דין" שההורים של ליאו שכרו כדי לקחת ממנו את אלי, עובד איתם גם בעצם, וההורים שלו בכלל לא מודעים לכל זה, והרוסים סתם רצו לחרפן אותנו עוד יותר.
וואו, הסקתי את כל זה רק בגלל המזרקים כל הכבוד לי.
עכשיו רק נשאר לאמת את זה, כי אני תמיד צודקת.
אבל איך אני יוצאת מפה??
רגע, אני יכולה לעלף אותם, אבל הם יחשבו שאני רעה.
אני פשוט אבקש ממש ממש יפה.
"אני צריכה ללכת, ביי" אמרתי לשני השומרים שעמדו מחוץ לחדרי ודפקתי ריצה החוצה.
נכנסתי לג'יפ החדש שג'ון וטיילר קנו לי, אחרי שהרסו את הישן שלי, והוצאתי מכיסי את הטלפונים שלקחתי מהשומרים בלי ששמו לב כדי שלא יתקשרו להודיע לליאו.
התחלתי בנסיעה מהירה לכיוון האיזור התת קרקעי של המאפיה, המקום הסודי, שרק כמה אנשים יודעים עליו, המקום בו מרכז המודיעין נמצא.
נכנסתי מהר דרך דלת הקרקע הסודית ונכנסתי במהירות למקום בו יושב ראש המודיעין.
כשהגעתי אליו תפסתי במהירות בצווארון שלו ומעכתי אותו על הריצפה.
"חתיכת בוגד מסריח, אתה עובד עם הרוסים נכון??" שאלתי.
אחרי שהוא לא ענה הכנסתי לו אגרוף חזק אל תוך הפנים.
"תענהה ליי" צעקתי.
הוא לא דיבר רק הנהן באיטיות.
"ידעתי" לחשתי לעצמי ויריתי לו כדור בין שתי העיניים.
אחרי שנכנסתי בחזרה אל הרכב, עלתה בי עוד מחשבה.
פאק, אם המזרקים היו מורעלים, וכל זה היה סתם תרגיל, הרוסים בטח גם חיבלו בנשק.
"תענה, תענה, תענה, תענה..." קראתי בלי סוף אל הטלפון כשהוא חייג למספר של לליאו.
אחרי שהוא לא ענה התקשרתי לג'ון שגם הוא לא ענה.
ואז התקשרתי לטיילר.
"טיי, הכל היה תרגיל, אין מלחמה ואין כלום, המודיעין עבד עם הרוסים, הם הרעילו את המזרקים ועבדו על ליאו שרוצים לקחת ממנו את אלי, ואני די בטוחה שהם גם עשו משהו לנשקים, תבדקו כל נשק אחד אחד ותראו שהכל תקין איתו, תבדקו גם את הארגזים, תנסו לאתר פצצות או מכשירי ציטוט או כל דבר חשוד, אין לי זמן להסביר פשוט תעשו את זה, מיד!" שפכתי לו הכל ופקדתי.
ניתקתי את השיחה והתחלתי לנסוע במהירות לנמל.
שלושת האנשים הכי חשובים לי בחיים האלה נמצאים שם, ואם באמת יש שם משהו, אני לא מוכנה לאבד אותם.
באמצע הנסיעה צלצול הטלפון נשמע, זאת הייתה אלי.
"אמה, בבקשה, הצילו" לחשה.
"מה קרה?" שאלתי אותה בלחץ.
"יש פה אנשים מפחידים בבית, הם נלחמים עכשיו בארבעת החיילים ששמת פה, הם הורגים אותם, ליאו לא עונה לי לטלפון, אני מפחדת" בכתה בלחש אל תוך הטלפון.
"תתחבאי, אל תעשי שום רעש, אני בדרך" אמרתי לה וסובבתי את הרכב בחדות, נותנת גז לעבר הבית המוגן, שכבר לא כל כך מוגן.
למרות כל הפחד והדאגה שהיה לי מלאבד אותם, ידעתי שהם יכולים לעשות את זה גם בלעדיי ושאני יכולה לסמוך עליהם, אבל אלי, היא לבד שם, היא לא יודעת להגן על עצמה, והרוסים עוד רגע מוצאים אותה, אם אני לא אלך אליה ואבחר ללכת לבנים במקום, עלול לקרות לה משהו ואם יקרה לה משהו ליאו בחיים לא יסלח לי ולעצמו.
דילגתי במהירות בין המכוניות, מנסה להגיע כמה שיותר מהר לאלי.
"טיי, איך הולך שם? מצאתם משהו לא בסדר?" שאלתי ברגע שעניתי לטלפון שצילצל.
"הכל בסדר, מצאנו כמה פצצות בארגזים, אבל ניטרלנו אותם בזמן, ואנחנו עכשיו באמצע לערוך בדיקה על כל גופי הנשקים, אם הם חיבלו גם בהם אנחנו נדע" סיכם.
"יופי, תסיימו ותעבירו מהר את כל הנשק לאולם הראשי, תגבירו שם את האבטחה ותיזהרו, אני לא מוכנה לאבד אתכם" אמרתי וניתקתי את השיחה.
לא הורדתי לשנייה את הרגל מהגז, טסתי על הכביש כמו איזה שיכור משוגע, אפילו לא ממצמצת.
עצרתי במהירות את הרכב כשהגעתי לבניין הגדול.
הוספתי כמה מחסניות וסכינים לחגורת הנשק שלי והתחלתי לרוץ במהירות במעלי המדרגות, לא טורחת לנעול את הרכב.
התחלתי לטפס במדרגות במהירות מטורפת, לא ראיתי בעיניים, אלי בעדיפות ראשונה עכשיו.
כשהגעתי לקומה בה נמצאת אלי הוצאתי מהר מחגורת הנשק את האקדח, ונכנסתי אל הדירה.
"וואו, הגעת לפה יותר מהר ממה שציפיתי" אמר אחד הרוסים בזמן שנשען על הספה והחזיק את אלי בידו, מכוון לראשה אקדח.
"וולד, תעזוב אותה, היא לא קשורה לזה" אמרתי וסימנתי לו עם האקדח לשחרר את אלי.
זה היה וולד, איש הקשר לשעבר של המאפיה, וגם הבוגד הראשון בתולדות המאפיה.
הוא היה תחת פיקודו של לוקאס, אחד האנשים הכי בכירים במאפיה בזמן שזק היה הקאפו.
בגללו זק מת, בגללו התחילה כל המלחמה הקודמת.
"קודם תירגעי, תניחי את הנשק על הריצפה, תורידי את החגורה, את לא רוצה שהילדה החמודה הזאת תקבל כדור בין העיניים, בדיוק כמו שעשית לאחיין שלי מקודם" אמר.
"לאקי הוא אחיין שלך?" שאלתי, שהרגע שיריתי לראש המודיעין כדור בין העיניים, ללאקי, עלה לי מול העיניים.
"יצא בדיוק כמו דוד שלו" התגאה וולד.
"מה? בוגד?" התגריתי.
"לא, מנצח" אמר בטון כועס.
"מנצח במה בדיוק? כי אם זכור לי נכון, אתה סיימת בלי עין ויד והוא סיים עם כדור בין העיניים" אמרתי והצבעתי עם האקדח על הרטיה שהייתה על עינו השמאלית ועל יד המתכת שהייתה לו במקום ידו הימנית.
הוא לא ענה.
"תזרקי את האקדח לכיווני, ותורידי את החגורה ותזרקי אותה גם אליי בזהירות" ציווה.
אחרי שלא עשיתי את זה הוא התעצבן. "את לא רוצה שגם הילדה וגם ארבעת החיילים האלו ימותו נכון??" שאל בכעס.
סובבתי את ראשי לצד וראיתי את ארבעת החיילים ששמתי בתור שומרים לאלי, יושבים על הריצפה, כבולים ומכוסים בדם.
בלית ברירה הנחתי את האקדח על הריצפה ובעטתי אותו לכיוונו של וורד, הורדתי ממני את חגורת הנשק ואחד החיילים של וורד חטף אותה מידי.
"תקשרו לה את הידיים ותעשו עליה חיפוש, לפי איך שאני מכיר אותה יש עליה עוד תחמושת" אמר וולד ודחף את אחד מחייליו לכיווני.
הוא לקח את שתי ידיי למאחוריי גבי וקשר אותן יחד.
ואז הוא התחיל לערוך חיפוש על גופי, הוא התחיל מלמעלה, בדק שאין לי אוזניות ואז עבר לגבי, העביר את ידו על גבי ועל ידיי, ולאחר מכן עבר לחזה ולבטן. כמובן שהסוטה הזה עשה מעבר ללבדוק אם יש עליי עוד נשק, ומישש לי את הגוף על הדרך.
באתי לבעוט בו בזמן שמישש לי את השדיים יותר מדי אבל חייל אחר עצר אותי.
הוא חייך אליי עם חיוך שטני והחליף את החייל שמישש לי את החלק העליון.
הוא העביר את ידיו על רגליי ואז עבר לישבני, התחיל למעוך ולשחק בישבני ניסיתי להדוף אותו ממני אבל שני חיילים החזיקו אותי במקום ווולד איים לירות באלי.
אחרי כמה דקות הוא עבר לחלק הקדמי, לכוס שלי.
הוא הכניס את ידיו אל תוך מכנסיי ושיחק עם הדגדגן שלי מבעד לתחתון.
הזיכרונות מפעם התחילו לעלות לי, וניסיתי להילחם בחיילים שתפסו בי, ולהרוג במכות את המזדיין הזה.
הוא הוציא את ידו ממני והוא ושאר החיילים של וולד התחילו להכות בי בחוזקה.
פאק, לא שוב, בבקשה לא שוב.
כל מה שבחרתי ממנו והסתתרתי ממנו, חזר הכל במכה, האונס, הטרדות המיניות, המכות, ההתעללות, הכל חזר, התחלתי לאט לאט להיזכר בכאבים, בפצעים, בזיכרונות הכואבים שיש לי מהילדות האיומה שלי.
צרחותיה של אלי היו נוראיות, יכולתי לשמוע את הכאב שלה בהן.
ראיתי בזווית העין, תוך כדי שהם לא מפסיקים להכות בי, את וולד מתחיל לגעת באלי.
"תעזוב אותה, פאקינג תעזוב אותה, תעשה לי מה שאתה רוצה רק בבקשה תן לה ולחיילים שלי ללכת" צעקתי את נשמתי שכבר לא יכולתי לעמוד בכאב של המכות, לא משנה כמה אומנתי להדחיק את הכאב, זה עדיין היה בלתי נסבל, בכל זאת זה 6 גודזילות ענקיים על בחורה אחת.
"חחחחח, ומה יצא לי מזה?" שאל בהתגרות כשהורה בידו לחייליו לעצור.
"אני אעשה כל מה שתבקש, רק תשחרר אותם" התחננתי.
"תשאירו אותם פה עם הילדה, תקשרו לה גם את הרגליים ושימו אותה בבגאז' ברכב" הורה לחייליו אחרי שחשב קצת.
ניסיתי לתפוס את צומת ליבו של איתן, אחד החיילים שלי, אחרי שהוא קלט אותי, התחלתי לדבר איתו בשפת הסימנים עם העיניים.
"איתן, הג'יפ שלי פה למטה, תיקחו את אלי ותסעו מהר לאולם הראשי, אל תעצרו לרגע" מצמצתי לו.
"מה איתך? אני לא יכול לתת להם לקחת אותך" מצמץ לי בחזרה.
"אני אהיה בסדר, בשנייה שאנחנו יוצאים מפה, תצאו מהר כי וולד לא יתן לכם ללכת סתם ככה, תצאו מהיציאה השנייה, הג'יפ שם, יש שם תטלפון שלי ושל עוד שני חיילים, תתקשר לג'ון ותעדכן אותו שאתם בדרך עם אלי ואתם פצועים אל תגיד לו כלום עליי ועל מה שקרה פה עד שיטפלו בכם" המשכתי למצמץ לו במהירות בזמן שקשרו לי את הרגליים.
"אבל.." התחיל.
"שום אבל, זאת פקודה" פקדתי עליו והוא הנהן לחיוב בלית ברירה.
"תשמרי על עצמך, אל תמותי לנו" מצמץ לי לבסוף בזמן שהחייל הסוטה של וולד הרים אותי על כתפו והתחיל ללכת לכיוון היציאה.
הנהנתי לו בתגובה ונכנסנו לתוך המעלית.
החייל הסוטה זרק אותי בחוזקה אל תוך הבאגז' וסגר אותו עליי.

ליאו

הגברנו את האבטחה באולם הראשי וסיימנו לבדוק את כל הנשק והעמסנו אותו על הרכבים, עכשיו רק נשאר לקחת אותו לאולם הראשי ולהבין למה בדיוק אמה התכוונה במה שאמרה לטיילר בטלפון.
"יאללה, נזוז" אמר ג'ון וסימן לנו להיכנס לרכבים.
התפצלנו לשלושה רכבים שונים ובשאר הרכבים היו כמה מהבכירים וכמה חיילים בכל רכב.
אחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו לאולם הראשי, פרקנו את הנשק ובדקנו שהאבטחה מסביב בסדר, ונכנסנו אל החדר של אמה.
"איפה היא??" שאל ג'ון כשנכנס ראשון לחדר.
"מה זאת אומרת?" שאלתי ונכנסתי מיד אחריו.
"איפה היא??" שאלתי גם אני.
טיילר שנכנס קצת אחרנו הופתע גם.
"היא הצליחה לברוח לנו" אמר אחד החיילים ששמרו על החדר של אמה והשני עמד מאחוריו.
"תמצאו אותה, עכשיו!!" פקדתי עליהם.
"בוס, בוא מהר" אמר מקס כשרץ לכיוונינו בלחץ, מתנשף כולו.
אני ג'ון וטיילר התחלנו לרוץ אחריו לכיוון הכניסה לאולם.
"זה הג'יפ של אמה" אמר ג'ון בלהט.
"אם זה הג'יפ של אמה, אז איפה אמה?" שאל טיילר.
רצנו לכיוון הג'יפ, ועיניינו נפערו בשנייה ברגע שנעצרנו מולו.
ארבעה חיילים שלנו יצאו פצועים מהג'יפ ושלושה מהם על סף מוות ואחריהם יצאה ילדה קטנה, אלי.
"מ.. מה קרה לכם??" שאל ג'ון.
"אני אסביר לכם הכל, רק בבקשה קודם תטפלו בהם" אמר איתן, החייל שלא היה נראה כאילו הוא הולך למות.
"קחו אותם לבפנים, תדאגו שיקבלו טיפול במיידי, קחו את אלי לחדר של אמה, שתנוח שם, איתן בוא איתנו ותסביר לנו בדיוק מה קרה" פקדתי.
אחרי שעשו כל מה שביקשתי, התיישבנו בלובי על הספות, ואיתן התחיל לדבר.
"בזמן השמירה שלנו על הדירה, הגיעו פתאום 7 אנשים ענקיים, רוסים, הם היו הרבה יותר חזקים מאיתנו ולא הצלחנו לגבור עליהם, הם קשרו אותנו ואז הלכו לחפש את אלי, ניסינו לשדר לכם במכשיר קשר אבל אחד מהם קלט אותנו ולקח לנו אותו, ואז הם באו עם אלי לסלון והתחילו לאיים עליה שתגלה להם איפה אמה, ובדיוק אמה נכנסה בדלת עם אקדח שלוף והיא קראה לבוס שלהם וורד או וולד נראה לי, הם התווכחו ביניהם ואז הוא התחיל לאיים על אלי עם אקדח לראש ושיהרוג אותנו, היא זרקה את הנשק שלה ואת חגורת הנשק הם לקחו לה, הוולד הזה אמר לחיילים שלו לקשור לה את הידיים ולבצע עליה חיפוש, אחד מהם התחיל את החיפוש אבל זה לא מה שהיה נראה שהוא עושה, הוא נגע ומישש לה את כל החלק העליון בגוף, היא ניסתה להעיף אותו ממנה, אבל חייל אחר תפס אותה ווולד שוב איים לירות לאלי בראש והיא הרגיעה את עצמה, והחייל שתפס אותה החליף את אותו חייל שמישש אותה והוא התחיל לגעת בה בכל החלק התחתון, הוא שיחק לה בישבן ואז הכניס את היד שלו אל תוך המכנסיים שלה באיזור הקדמי היא ניסתה להדוף אותו אבל לא הצליחה, יכולתי לראות בעיניים שלה, סוג של כאב לא מוסבר כזה, אחרי שהוא הוציא את היד שלו ששת החיילים באו אליה והחלו לתת לה מכות מוות, היא הצליחה לשכנע את וולד לתת לנו ללכת ואז הם קשרו לה את הרגליים ולקחו אותה, היא אמרה לי לקחת את הג'יפ ולהוציא מפה את החיילים ואת אלי ולא להגיד לכם כלום עד שיטפלו בהם, היא פקדה עליי אז לא יכולתי להישאר לעזור לה, למרות שממש רציתי, אבל היא הבטיחה שהיא תהיה בסדר ולא תמות לנו, ואז יצאנו מהיציאה השנייה ונכנסנו לאוטו, נסעתי הכי מהר שיכולתי ולא עניתם לי בדרך אז לא יכולתי להגיד לכם להכין את הדברים בשביל לטפל בהם" הסביר מה קרה.
ראיתי שחור, הרגשתי שעולמי קורס, אין סיכוי שהם לקחו אותה שום סיכוי, זה שקר, זה חייב להיות.
הם איימו עליה, נגעו בה, הרביצו לה וחטפו אותה, ואין לדעת מה קורה איתה ממש עכשיו.
פאק.