ראשת המאפיה

פרק 11

ליאו

"לא מעניין אותי!!!! תמצא אותה, עכשיו!!" צעקתי על סגן המודיעין, שכרגע התמנה באופן זמני לראש המודיעין, אחרי שהוא אמר לי שוב שזה בלתי אפשרי לאתר אותה.
"ליאו, תירגע קצת, אנחנו נמצא אותה והרוסי המזדיין הזה יקבל את מה שמגיע לו" אמר לי ג'ון.
ב37 שעות האחרונות לא עצמנו עין לרגע, בדקנו כבר כל מצלמת אבטחה, כל טביעת אצבע, כל רכב, כל דבר הכי קטן שיש שיכול לעזור לנו בדקנו, אבל לא היה זכר, לא לאמה ולא לבן אלף שחטף אותה.
כאילו הם מעולם לא היו קיימים.
אני ג'ון וטיילר עבדנו סביב השעון, לא נחנו ולא עצרנו לרגע, עד שנמצא אותה, וננקום את זה שחטפו אותה ועל כל מה שעשו לה ועושים לה, שום סיכוי שהם עוברים את זה כאילו כלום.
הרופא של המאפיה אמר לנו שבמצב שלה היא לא תוכל להילחם בהם בחזרה ולנצח, ושהמצב שלה לא טוב, לא טוב בכלל, הגוף שלה עדיין לא החלים לגמרי מהרעל שהיה במזרקים, מהיריה בכתף, מהטראומה, מהמכות שהיא חטפה מהרוסים, ורוב הסיכויים שגם עכשיו מענים אותה, אונסים אותה, מתעללים בה, אין לדעת.
אני חייב להציל אותה, אני חייב להוציא אותה משם, אני אהרוג את כל מי שרק נגע בה, אני אגרום לו להעדיף את המוות על פני מה שאני אעשה לו.
העצבים בגופי השתוללו, דמי רתח, הרגשתי שאם היא לא באה עכשיו ומרגיעה אותי, אני אתפוצץ.
ולחשוב שזה היה או היא או אלי, אם אמה לא הייתה הולכת לשם אלי הייתה מקבלת כדור לראש אבל אמה הייתה פה, אם אמה הייתה הולכת לשם, כמו שהיא עשתה, אמה כנראה הייתה מתה, ואלי לא ידוע מה היה קורה לה, אבל במקרה הזה אמה נחטפה ואלי פה איתי.
אני לא מסוגל לדמיין את זה שכל מה שאמה ברחה ממנו, הסתתרה, התרחקה, הכל חזר במכה, כאילו זה בחיים לא הלך, זה תמיד נשאר איתה ועקב אחריה לכל מקום, הילדות שלה רדפה אותה כמו מישהו מת שרודף את מי שהרג אותו, עד המוות.
אבל לא, זה לא יהיה עד המוות, אני אציל אותה ואני אחזיר אותה לפה, אולי לא בריאה ואולי לא שלמה, אבל אני אחזיר אותה לפה, לא משנה מה.
"ליאו, לך לנוח קצת, אני אמשיך לפקד על כל זה עכשיו" אמר ג'ון והניח את ידו על כתפי.
"אני לא מסוגל לנוח, לא בידיעה שהיא שם, לבד ופצועה" הסתובבתי אליו ואמרתי בקול עצוב ומייואש.
"אני מבין אותך, היא חשובה לי כמו שהיא חשובה לך, אני אוהב אותה כמו שאתה אוהב אותה, וגם אני לא מסוגל לאבד אותה בדיוק כמו שאתה לא מסוגל לאבד אותה, אבל אתה חייב לנוח, כשנמצא אותה אתה צריך להיות בשיא הכוח שלך, לא מותש ועייף, אז לך לנוח בשבילה לפחות" אמר.
היה קצת הגיון בדבריו, אני לא אוכל להילחם כמו שצריך במצבי, אז לפחות בשבילה.
"טוב, אבל תעיר אותי עוד רבע שעה, לא יותר מזה" ביקשתי והוא הנהן לחיוב.
הלכתי לחדר שבו אמה הייתה אמורה להיות עכשיו ונשכבתי על המיטה.
"אני מקווה שאת בסדר אהבה שלי, אני נשבע שאני אמצא אותך ומי שעשה לך את זה יקבל את מה שמגיע לו ויותר, רק בבקשה תהיי בסדר, אל תלכי לי" אמרתי לעצמי בשקט ועצמתי את עיניי, נופל לשינה עמוקה.
"ליאוווווו, קוםם מהרר, הרוסים מתקיפים" התעוררתי בבהלה לצעקתו של טיילר.
"הם הפתיעו אותנו, אנחנו במצב לא טוב, איבדנו כבר כמה אנשים, כולל את די ג'יי ולוק הם היו בתורנות שמירה ונפלו" אמר, וכאב היה נשמע בקולו.
לא לא לא לא לא, זה לא קורה, בלי אמה כל המקום הזה יושמד ואף אחד מאיתנו לא ישרוד, אני גם הקאפו, אני חייב לקחת את עצמי בידיים, ומהר.
"טיי, תאסוף כמה חיילים ותתחילו לפנות את כל הפצועים למטווח, תאסוף את הצוות הרפואי שילכו לשמה ויכינו כל מה שצריך" פקדתי על טיילר.
"כן בוס" אמר ויצא מהחדר בריצה.
יצאתי גם אני מהחדר במהירות וניסיתי להבין את המצב ולחשוב על תוכנית שתציל אותנו מזה.
"ג'ון קח את הצוותים של מקס וסם ותתחילו לחסל את הרוסים האלה, בלי רחמים, ככל הנראה אם הם פה גם אמה פה, צריך למצוא אותה לפני שיעשו לה משהו" אמרתי לג'ון אחרי שניתקלתי בו באחד מהחדרים.
רצתי לנשקייה ליד המטווח וכמות הפצועים שראיתי שם הייתה מזוויעה.
נכנסתי לנשקייה והתחלתי להתחמש, לקחתי שני אקדחים, רובה אחד ארוך, מחסניות לרוסים, כמה סכינים שיהיו לי, רימוני הלם ועשן ורצתי בחזרה למעלה.
"לוקה, תבצר את המקום, תעמיד את החיילים שלך בכניסות, אל תתנו לרוסים להיכנס לפה, אחרת זה הסוף שלנו" החיילים של לוקה הכי מתאימים לתפקיד הזה, בעיקר בגלל שהם בדרך כלל שומרים על המרתפים, כשהם עומדים בכניסות, אין לי שום ספק שהרוסים בחיים לא יצליחו להיכנס.
יצאתי לבחוץ והתחלתי לירות בכל רוסי שרק ראיתי, כמות הגופות והפצועים שהיו מסביב הייתה עצומה, חלק מהם היו חיילים שלנו וחלק מהם של הרוסים.
הם באו בכמויות אדירות, היה להם את אלמנט ההפתעה, ועוד במיוחד אחרי שהם לקחו את אמה, יש להם יתרון גדול עלינו וזה ממש לא טוב.
"ליאו אחד החיילים אומר שהוא ראה קבוצה של 30 רוסים עומדים מסביב לבחורה, מונעים ממנה ללכת והיא קשורה ופצועה, זאת כנראה אמה, אנחנו חייבים ללכת להציל אותה" ג'ון בא מאחוריי ואמר.
אני אציל אותך אמה, לא משנה מה יקרה, אני אבוא להציל אותך גם אם אני לא אשרוד את זה, אני לא אמות עד שאני אציל אותך.
"טיילר שומר פה, בוא נלך אליה" אמר לי ג'ון אחרי שיצא מהאולם הראשי.
הנהנתי והתחלנו להתקדם לכיוון בו החייל אמר שראה את הבחורה.
הלכנו מהר ובשקט, אין לנו עכשיו זמן לכלום, אנחנו חייבים להגיע אליה כמה שיותר מהר.
אחרי כמה דקות של הליכה הגענו לאיזור, האטנו את צעדינו והיינו מוכנים ודרוכים לכל דבר.
באותו רגע התחלתי להרגיש תחושה מוזרה, שנייה אחר כך הבחנתי באור מאחד הבניינים, אור שלא אמור להיות שם, ברגע שהבנתי שזה סנייפר שמכוון לכיוון שלנו תפסתי בזרועו של ג'ון ומשכתי אותו אחריי אל תוך אחת הסמטאות בדיוק כשעבר ממולנו כדור שפיספס אותנו במזל ברגע האחרון.
אחרי פחות ממאית שנייה יצאתי קצת מהסמטה ויריתי כדור אחד שפגע בדיוק בראשו של הצלף.
אני וג'ון יצאנו משם והמשכנו להתקדם לכיוון בו אמה אמורה להיות.
"תיזהר, הוא כנראה לא היחיד, תפקח עיניים לכל מקום ותהיה דרוך" אמר לי ג'ון שהיה ממש מאחוריי עם אקדח שלוף.
"אל תדאג, כבר הקדמתי אותך" אמרתי והתחלנו להגביר את הקצב.
אחרי עוד כמה דקות של הליכה בין הבניינים הגבוהים של ניו יורק, ולשם שינוי רחובות העיר היה ריקים, משהו שלא אופייני לניו יורק, במזל הספקנו לפנות מכאן את כל האזרחים בזמן ואף חף מפשע לא נפצע או נהרג, ראינו בסוף הרחוב קבוצה די גדולה של אנשים ככל הנראה רוסים שמתקדמים לכיוונינו.
"לך מסביב, אנחנו נטפל בהם, לך תציל את אמה" שמעתי את קולו של טיילר אומר מאחוריי.
אני וג'ון הסתובבנו וראינו את טיילר מדמם קצת בראשו, מסדיר נשימה אחרי שרץ עד אלינו.
"הם יותר מדי, אתם רק שניים, אני לא יכול לעזוב אתכם" מחיתי, לא מוכן לעזוב אותם להילחם לבדם.
"התמודדנו עם דברים הרבה יותר גרועים מזה, אנחנו נהיה בסדר" אמר טיילר.
"כן, הם סתם חימום, וחוץ מזה אמה צריכה אותך יותר מאיתנו, אנחנו יכולים להסתדר לבד, לך תציל אותה, אנחנו נצטרף אליך כשנסיים פה" המשיך אותו ג'ון.
"כדאי לכם מאוד להגיע, אני סומך עליכם" אמרתי והתחלתי לרוץ מסביב לבניינים, עוקף את הרוסים ומתקדם לכיוונה של אמה.
"אל תמותו לי" לחשתי לעצמי בשקט תוך כדי ריצה מהירה.
אחרי ריצה של כמעט חצי קילומטר נעמדתי במקומי, התנשפתי, לא מצליח להסדיר את נשימתי.
היא שם, יושבת על האדמה, כולה פצועה, מדממת, קשורה, חסרת אונים, היא הייתה נראית עייפה, עייפה נפשית, מי יודע מה הזבלים האלה עשו לה שם, כמה הם התעללו בה, פגעו בה, הכו ופצעו אותה, ואולי אפילו אנסו אותה.
כאילו כל מה שהיא עברה בילדותה חזר בין רגע, לא נותן לה זמן להכין את גופה ואת נפשה למה שעומד לקרות, פותח את כל הצלקות הענקיות שבנפשה כאילו הן מעולם לא נסתמו, כאילו הכל קרה רק אתמול ולא היה לה זמן להתאושש, מסבל אחד לאחר, מאונס אחד לאחר, מפגיעה אחת לאחרת.
כאילו כל השנים שהיא הדחיקה, מחקה או לפחות ניסתה, הכל חזר בבת אחת בלי שום אזהרה מוקדמת.
ניערתי את ראשי מהמחשבות ואחרי שבדקתי פעמיים שהשטח פנוי, לא חיכיתי עוד שנייה ורצתי אליה, ודמעות זלגו מעיניי, מצד אחד אלו היו דמעות של אושר ושמחה שהיא כאן, שהיא חיה, ומצד שני אלו היו דמעות של עצב, כעס, ואכזבה על כך שהיא עברה את כל זה שוב, על כך שלא הייתי שם כדי להציל אותה, על כך שלא מצאתי אותה מוקדם יותר ועל כך שבכלל נתתי לכל זה לקרות.
המשכתי לרוץ אליה בכל הכוח, הכי מהר שרק יכולתי.
היא הסתכלה עליי, דמעות החלו לרדת על פניה היפות ושנייה אחר כך שהייתי כמה מטרים ממנה, היא סימנה לי עם ראשה לעצור, היא ניסתה לצעוק ולומר לי משהו אך לא יכלה בגלל הבד שחסם את פיה, יכולתי לראות על עינייה כאילו היא מנסה להזהיר אותי ממשהו, אבל, ממה?!
היא הסתכלה עם עינייה לכיוון האדמה ואז עליי וככה שוב ושוב, עד שהבנתי, לקחתי מהר צעד אחורה, וראיתי את זה.
כל הדשא היה מפוצץ בבורות עם חומרי נפץ ומוקשים בתוכם, כנראה שמיהרתי להגיע אליה כל כך שלא הסתכלתי מסביבי, אם הייתי ממשיך רק עוד קצת, שנינו היינו מתפוצצים.
היא התחילה שוב להסתכל על כל מיני אזורים באדמה, בהתחלה על איזורים שמרוחקים ממנה ולאט לאט לאיזורים שמתקרבים אליה.
היא עשתה כך שוב ושוב אבל לא הבנתי מה היא עושה, עד שנפל לי האסימון.
היא מסמנת לי איפה אפשר לדרוך.
"תתחילי מהתחלה ולאט" אמרתי לה והיא הנהנה.
נשמתי עמוק והתחלתי לצעוד במקומות שעינייה סימנו לי, אבל לפני שדרכתי על איזור כלשהו שבו היא סימנה לי שאלתי אותה אם זה טוב ושהבנתי אותה כדי שאני לא אתבלבל בטעות בין המקומות, והשארתי על כל איזור שדרכתי בו חתיכת נייר קטנה כדי שאוכל לחזור בחזרה אחרי שאני אקח אותה.
בכל צעד שעשיתי התקרבתי אליה יותר ויותר, עד שהגעתי עד אליה.
התקופפתי אליה במהירות הורדתי מפיה את הבד ופרמתי את החבלים שקשרו אותה.
"חשבתי שאני לא אראה אותך שוב לעולם" היא כרכה את ידיה סביב צווארי והתפרקה אל תוך כתפי.
"אני מצטער שלא הגעתי מוקדם יותר, אני מצטער שנתתי להם לקחת אותך, לא יכולתי לדמיין עולם בלעדייך, ואני גם לא רוצה" הצמדתי אותה אליי וחיבקתי אותה בחוזקה.
"זה לא אשמתך, אם לא הייתי הולכת הם היו הורגים את אלי" היא הרימה את ראשה מכתפי, תפסה בלחיי ואמרה.
באותו רגע הייתה לי תחושת דז'ה וו מהלילה בו אני והיא היינו על האופנוע, בזמן שהיא גססה לי בין הידיים אחרי כמויות הרעל שנכנסו לגופה.
היא הצמידה את שפתיה אל שפתיי ונישקה אותי בגעגוע, תפסתי במותניה והצמדתי אותה אליי עוד יותר, מנשק אותה בחזרה.
"התגעגעתי אלייך כל כך" לחשתי אל תוך שפתייה.
"התגעגעתי אליך גם מאוד" לחשה בחזרה אל תוך שפתיי.
נישקתי אותה שוב בקצרה והרמתי אותה על ידיי.
"בואי נוציא אותך מפה" אמרתי והתחלתי לפסוע על חתיכות הנייר שהשארתי מקודם.
אחרי שהוצאתי אותנו משדה המוקשים נכנסתי מהר לתוך אחת הסמטאות שהיו באיזור.
בשנייה שהיה בטוח ולא הייתי צריך לחשוש שפתאום איזה רוסי יתקוף, הורדתי אותה מידיי, העמדתי אותה מולי, וחיבקתי אותה חזק, לא מרפה לרגע.
אחרי כמה דקות שעמדנו שם ככה מחובקים, לא נותנים לשום דבר להפריד בינינו, התנתקנו.
"בואי, ניקח אותך, לאולם הראשי לטפל בפצעים שלך" ניגבתי את הדמעות שירדו לי ואמרתי.
היא חייכה אליי חיוך קטן והניחה את ידייה על לחיי.
"אל תבכה אהבה שלי, הכל בסדר, אני בסדר, אנחנו בסדר, אין לנו זמן עכשיו לטפל בפצעים האלה, צריך לעצור את הרוסים לפני שיהיה מאוחר מידי" אמרה וליטפה את פניי בעדינות.
היא באה להסתובב ולפני שהספיקה משכתי אותה אליי, מטיח את השפתיים שלי על שלה בחוזקה, ומנשק אותה כאילו אין מחר.
"עכשיו אפשר ללכת" התנתקתי ממנה ואמרתי.
התחלנו להתקדם בחזרה לכיוון האולם הראשי, מוכנים לכל דבר.
"איפה ג'ון וטיילר?" שאלה אחרי כמה דקות של הליכה.
"פעם אחרונה שראיתי אותם הם אמרו לי להתקדם בזמן שהם מטפלים בקבוצה של כמה רוסים" אמרתי.
באמת כבר עבר הרבה זמן מאז והם היו אמורים כבר להדביק את הקצב, אני מקווה מאוד שלא קרה להם כלום.
"הם יהיו בסדר, את מכירה אותם, הם לא יוותרו בכזאת קלות" אמרתי אחרי שראיתי שהיא נהייתה מודאגת.
"חחחחח, לאן אתם חושבים שאתם הולכים?" שמענו לפתע קול מאחורינו.
הסתובבנו שנינו מהר, ונדרכנו, איך לא שמנו לב שהם פה?
עמדנו מול 50 רוסים לפחות ובראשם היה
"וולד"