ראשת המאפיה

פרק 13/חלק ב'

ליאו

כיסחנו שם כמעט את רובם, אבל עדיין נשארו עוד כל כך הרבה מהם להרוג וזה לא נגמר, זה פאקינג לא נגמר.
כל פעם שאנחנו חושבים שזהו, סיימנו, אנחנו מרימים את הראש רואים עוד המון רוסים רצים לכיוונינו, כאילו יש שם איזה רובוט שמייצר עוד ועוד מהם בלי הפסקה.
שלושתינו היינו כבר מותשים אבל המשכנו בכל זאת, לא נוכל לתת להם להביס אותנו, אנחנו חייבים להמשיך ולהילחם עד הסוף, בלי לוותר.
סיבבתי קצת את ראשי לראות מה עם אמה ולהפתעתי זה היה נראה כאילו היא רק קמה בבוקר עם פרץ מטורף של אנרגיות, כנראה בגלל שהיא איבדה שליטה, אז היא לא ממש מרגישה את התשישות ואת העייפות.
"ליאו, תיזהר!!!!" שמעתי צעקה אדירה ובשניות מצאתי את עצמי עד האדמה.
טיילר קפץ עליי והוזיז אותי בדיוק לפני שהכדור חדר אל תוך גבי.
"אתה צריך לשים לב יותר, במיוחד עכשיו" צעק עליי בזמן שקם ממני.
"יכולת להיפגע או למות" המשיך טיילר לנזוף בי, אבל משהו בו לא היה בסדר.
"טיילר.. הכל.. פאק" התחלתי לשאול את טיילר כשההבנה נפלה עליי.
התרוממתי במהירות וסיבבתי את טיילר ככה שגבו מופנה אליי.
"פאק, פאק, פאק" מילמלתי במהירות בשקט בזמן שהורדתי ממני את החולצה במהירות.
הרמתי את חולצתו של טיילר והנחתי במרכז גבו את החולצה שלי, מנסה לעצור את הדימום מהכדור שנכנס עמוק אל תוך גבו.
"למה לעזאזל הוזזת אותי??" צעקתי כשדמעות החלו לרדת מעיניי.
ג'ון רץ מהר לכיוונינו בזמן שמוריד ממנו שני רוסים שנטפלו אליו.
"טיילר" תפס בפרצופו של טיילר ובדק את העירנות שלו.
"לא ללכת, לא לעצום עיניים, תישאר ער, אתה שומע אותי?!" צעק בדמעות.
"תירגעו אני בסדר.." אמר טיילר בלחש והחל להשתעל דם.
"אל תזוז!" פקדתי עליו.
"אמה הכי טובה מבינינו בזה כדאי שהיא תעשה את זה, שמור עליו, אני אלך להביא אותה" אמר ג'ון ורץ לכיוון בו הייתה אמה מפילה את החיילים הרוסים אחד אחד.
"אמההההההההה" שמעתי צעקה אדירה בקולו של ג'ון, סובבתי את ראשי וראיתי את ג'ון, צועק לכיוונה של אמה.
לא הצלחתי לראות ממש טוב בגלל המרחק אבל זה היה נראה כאילו אמה פתאום חזרה לעצמה.
היא נפלה על האדמה, כנראה מהפצעים והכאבים, אבל התאפסה על עצמה מהר וקמה בדיוק לפני שהרוסי עם הפטיש בידו ריסק את ראשה.
היא הסתכלה לכיוונו של ג'ון ואז ישר עלינו, לא עברה שנייה והיא כבר הייתה חצי מהדרך מאיתנו ומאחריה ג'ון, מחפה עליה.
כשהיא הגיעה לידינו היא מיד חצי התיישבה על האדמה הקרה מול טיילר, בעודי עוצר את הדם מלצאת עם החולצה שלי.
הסתכלתי על פניה, והאימה שהייתה לה בעיניים שברה אותי, דמעות החלו לצאת במהירות מעיניי אחרי שנהר של דמעות יצא מעיניה הירוקות.
"אתה לא הולך לי עכשיו שמעת?! תחזיק מעמד, אני לא אתן לך ללכת, בבקשה אל תלך" התחננה בפניו.
"ליאו, תזעיק את טובי, תגיד לו שיבוא מהר לפנות אותו, לבנתיים אני אנסה לטפל בו כמה שאפשר" אמרה לי והחליפה אותי בעצירת הדם.
ניגשתי ישר למכשיר הקשר, וקראתי לטובי שיבוא במהירות האפשרית עם צוות רפואי וגיבוי.
"תשכב בעדינות על הבטן ולא לזוז" שמעתי את אמה אומרת לטיילר שעשה כפקודותיה.
"אין לנו זמן לחכות להם, צריך לקחת אותו מכאן עכשיו" אמרה אמה וכרכה את ידו של טיילר סביב צווארה ונעמדה.
"לא נצליח ללכת עם כל הרוסים האלו אחרינו" אמר ג'ון.
"אני לא אצליח לסחוב אותו עד האולם הראשי, הוא כבד לי מדי, ליאו קח אותו לאולם הראשי, אני וג'ון נסיים פה" פקדה אמה.
"אתם תהיו בסדר?" שאלתי בזמן שכרכתי את ידו של טיילר סביב צווארי ונתתי לו להישען עליי כדי לא להכביד עליו.
ידעתי שאין לי איך להישאר פה עם אמה ולשמור עליה, כי אנחנו חייבים להציל את טיילר, ואני היחיד שיכול כרגע לסחוב אותו עד לאולם הראשי.
"אל תדאג לנו, אנחנו לא יודעים מה זה להפסיד" אמר ג'ון.
"תמהרו ותיזהרו, וטיילר, לא למות לי, זאת פקודה" אמרה אמה לטיילר וחיבקה אותו.
"אל תדאגי אמ אני אהיה בסדר" אמר לה טיילר בקול קצת צרוד וחיבק אותה בחזרה.
אמה התנתקה ממנו והביאה לו נשיקה קטנה על הלחי ואז באה אליי והניחה את ידה על הלחי שלי.
"תיזהר" אמרה והתחלנו ללכת לכיוון האולם הראשי.
"ליאו, אין טעם להמשיך להתקדם, אין לי כוחות כבר" אמר טיילר והתיישב על הריצפה.
"קדימה טיי, רק עוד קצת, בבקשה" אמרתי לטיילר כשהוא היה נראה תשוש לגמרי, בלי כוחות בכלל.
"ליאו, אני לא יודע אם אני אצליח לשרוד את זה, לא רציתי להגיד לה את זה כי היא עברה יותר מדי בזמן האחרון ואני לא רוצה להדאיג אותה" אמר לי טיילר בלחש.
"אל תגיד את זה, אתה תחיה, וכולנו נחזור להיות משפחה אחת שמחה" קטעתי אותו מיד.
"תן לי לסיים" ביקש, מעולם לא ראיתי אותו רציני כל כך.
באתי לפצות את פי אבל הוא השתיק אותי.
"תשמור לי עליה, אל תתן לאף אחד לפגוע בה, תדאג שיהיה להם חיוך על הפנים גם כשאני לא אהיה פה, תהיה שם בשבילם במקומי, תמסור להם שאני אוהב אותם כל כך וגם אותך כמובן ואני מצטער שלא יכולתי להישאר עוד, אתם שלושת האנשים היחידים שהצליחו באמת להיכנס לי ללב, אני לא יודע מי אני הייתי היום בלעדיכם, תודה על הכל" אמר טיילר את מילותיו האחרונות ומת לי בידיים.
"טיי, טיילר, תפקח את העיניים, תישאר איתי" נתתי לו כאפות חלשות והתחננתי אליו בכאב, הדמעות ששטפו את לחיי לא פסקו.
לא, זה לא יכול להיות, זה לא קורה עכשיו.
הזעקות והיללות שיצאו מפי היו איומות, ההרגשה הכי כואבת בעולם, זה לאבד מישהו קרוב אליכם.
טיילר ואני התחברנו מאוד, למרות הזמן היחסית קצר שאני איתם כבר הרגשתי שאני איתם כל החיים, בילינו וצחקנו המון יחד, נהיינו משפחה אחת שמחה ואוהבת.
אני אמה ג'ון וטיילר, אבל כנראה שעכשיו זה ישתנה לנצח, מארבעה נהיה שלושה, איך נצליח לחיות בלעדיו?
הוא היה הלב של החבורה שלנו, תמיד הצחיק כשהיה עצוב, תמיד חיבק כשהיה כואב ותמיד ידע איך להפוך את העצב לשמחה ואת הכאב לחוזקה.
אבל הוא איננו.
מה נעשה בלעדיו? מי יצחיק אותנו? מי יגיד לנו שהכל בסדר גם כשקשה? מי יהפוך כל דבר רע לדבר הכי טוב שיש? מי יהפוך כל צרה לבדיחה? מי ימלא לנו את החלק השבור בלב?
אף אחד.
עכשיו כשטיילר לא פה לא יהיה לנו אף אחד שיעשה את זה.
הוא היה יחיד מסוגו, הבן אדם הכי שמח וטוב לב שפגשתי בחיים שלי, אחד החברים הכי טובים שלי, אח שלי בלב ובנפש.
הרגשתי את הלב שלי נשבר לרסיסים בעודי יושב על האדמה הקפואה עם טיילר בידיי ודמו מרוח כמעט על כל גופי.
באותו רגע המחשבה על איך אמה תגיב לזה כשהיא תגלה עוד יותר שברה אותי.
הרגשתי שאני מתפרק מבפנים, שכל עולמי קורס, רציתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי.
ישבתי שם כל כך הרבה זמן והדמעות בעיניי לא פסקו מלרדת.
אחרי די הרבה זמן שרק ישבתי שם לבד, שבור, ראיתי את אמה וג'ון נשענים אחד על השני, פצועים, מדממים, עייפים, מותשים, כאילו רק נוגעים בהם קצת והם נופלים.
כשהם היו קצת יותר קרובים לאיפה שהייתי, הם ראו אותי ומיד אחר כך את טיילר שוכב מת בין זרועותיי.
באותו רגע כל התשישות שלהם נעלמה, הם רצו כמו שני מטורפים לכיווני, לא מתמהמהים לרגע מהכאבים ומגיעים אלינו תוך שניות.
"לא לא לא לא לא, בבקשה שזה לא קורה שוב" אמה התיישבה במהירות על ברכיה ממולי, לוקחת אליה את טיילר ומחבקת אותו חזק.
ג'ון שהגיע מיד אחריה התיישב גם הוא על ברכיו לידי ואחז בידו של טיילר.
"ניסיתי לעשות כל מה שיכולתי, לא הצלחתי להציל אותו" ייבבתי עם עיניים נפוחות.
"אל תאשים את עצמך, עשית כל מה שיכולת" אמר לי ג'ון בלחש בקול רועד ושבור, ודמעות המשיכו לצאת במהירות מעיניו.
"אמרתי לך לא למות לי, למה לא הקשבת?? למה? איך יכולת לעזוב אותנו ככה?" התפרקה אמה כשהיא לא עוזבת אותו לרגע, בוכה את נשמתה.
התרוממתי בכבדות מאיפה שישבתי והתיישבתי ליד אמה, מניח את ראשה על חזי ומחבק אותה חזק, מנסה לנחם אותה כמה שאפשר.
ג'ון התרומם גם הוא ממקומו והתיישב לצידה השני של אמה, מלטף את גבה בעדינות ביד אחת ובידו השנייה החזיק בידו של טיילר, ולא הוציא צליל, היה עסוק עמוק בתוך עצמו.
"בבקשה אל תלך לנו טיי, אל תלך לי, תחזור, בבקשה, אנחנו צריכים אותך, אני צריכה אותך, בבקשה" התחננה בכאב.
הצמדתי אותה עוד יותר אליי.
שלושתינו ישבנו שם, חסרי אונים, שבורים וכואבים, מתחננים בליבנו שיקרה איזשהו נס וטיילר יפקח את העיניים ויגיד לנו שזו רק מתיחה ושהוא בסדר והכל טוב, ואנחנו עדיין משפחה שלמה, שמחה ואוהבת, אבל זה לא קרה.
"הוא מת ממש כמו טום" לחשה אמה אחרי שנרגעה קצת מהבכי, אבל הדמעות עדיין לא הפסיקו לרדת.
המשפט הזה ריסק את ליבי עוד יותר.
היא איבדה את אחיה הגדול ואת אחיה בלב ובנפש באותה הדרך.
היא איבדה את טום וטיילר באותה הדרך.
כמה חיים של בן אדם אחד יכולים להידפק עוד?
הו פאק, למה שאלתי את זה?
שלושה צלפים רוסים ירו לעברינו, אבל לא שמנו לב אל הכדורים שנורו, היינו שקועים מדי בטיילר שלא שמנו לב למתרחש סביב.
הוצאתי מהר את האקדח מחגורת הנשק שלי ויריתי לאחד מהם בראש, נוקם על מותו של טיילר, לשני פגעתי ברגל בזמן שניסה לברוח והשלישי נפל מגג הבניין מהבהלה.
המזל שלנו היה זה שהכדורים שנורו לעברינו לא פגעו בנו אלא לידינו.
או ככה לפחות חשבתי.
"אמה" שמעתי את ג'ון צועק.
סיבבתי מהר את ראשי ועיניי נפערו.
אמה הורידה את עינייה וראתה גם היא.
הכדור פגע לה חצי סנטימטר מהלב, דם החל לצאת מפיה, ועכשיו היה תורה לגסוס לי בידיים.
"אמה, תישארי איתי, לא ללכת גם את, את שומעת אותי?! אל תעזבי אותנו גם" צעק ג'ון בבכי מר.
לא עיכלתי את הסיטואציה, קפאתי במקום והדמעות ירדו שוב מעיניי כמו מפל עצום וחזק.
"אמה, תפתחי את העיניים" צעק ג'ון והעיר אותי.
"אל תעזבי אותי בבקשה, לא גם את, אנחנו לא רוצים לאבד את שניכם באותו הזמן, בבקשה" לחשתי לה, נחנק מהדמעות.
"תישארו תמיד ביחד, אני הולכת להיות עכשיו עם טיילר, אז אל תדאגו לי אני לא אהיה לבד, אני וטיילר נשמור עליכם ונהיה איתכם תמיד מלמעלה, אני אוהבת אתכם" אמרה את מילותיה האחרונות וסגרה את עינייה, לנצח.
"אמההההה" צעקתי את נשמתי בבכי וג'ון פרץ בבכי כואב.
איבדנו את טיילר ואז איבדנו גם את אמה, איך מעכלים דבר כזה?
באותו רגע הרגשתי שמישהו בא, הוציא את הלב המרוסק שלי מהחזה, ופשוט ריסק, מעך ושבר אותו, שוב ושוב ושוב.
הדבר שהכי פחדתי ממנו קרה, איבדתי את אהבת חיי, לנצח.
הרצון שלי לחיות נעלם, רציתי למות.
לא אכפת לי איפה אני רק רוצה להיות איתה, גם אם זה בשמיים, העיקר להיות איתה.
בכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי, רציתי שהן יחזרו, שניהם, ויגידו הפעם, שזה מתיחה שהם תכננו מראש כדי לראות איך אני וג'ון נגיב לסיטואציה, אבל כמובן כמו קודם, זה לא קרה.
אני וג'ון ישבנו שם עם גופותיהם של טיילר ואמה המכוסות בדם בידינו.
אני וג'ון נשארנו לבד, בלי טיילר ובלי אמה.
איך חוזרים לחיים עכשיו?
איך ממשיכים כאילו כלום לא קרה?
טוב, התשובה לזה פשוטה, לא ממשיכים, אני לא מסוגל לחיות בלעדיה, חיים בלעדיה אלו לא חיים, ולא מספיק זה גם לקחו לנו את טיילר.
הסתכלתי מסביבי וראיתי את גופתו של טיילר בין ידיו של ג'ון וביד אחת ליטף את פניה של אמה.
טיילר נורה בגב, הכדור חדר לו עמוק מאוד והוא לא הצליח להחזיק מעמד, ומת.
אמה אחרי שראתה את טיילר מת קיבלה כדור חצי סנטים מהלב גססה לי בידיים ומתה.
"ליאו, ליאו"