ראשת המאפיה

פרק 14

ליאו

"ליאו, ליאו" פקחתי את עיניי בבהלה לנוכח קריאותיו של ג'ון.
מצאתי את עצמי בחדר המרפאה שבאולם הראשי, אבל גופי היה בסדר גמור, שום דם, שום פצע אפילו לא שריטה קטנה.
"סוף סוף התעוררת, שעה אני מנסה להעיר אותך" אמר ג'ון והביא לי כוס מים.
רגע, חלמתי את כל זה?
"איתן תפס חייל רוסי שריגל אחרינו, השגנו את המיקום של וולד, ככל הנראה גם אמה שם, אנחנו חייבים למהר, טיילר מחכה ברכב" הודיע.
אמה, טיילר, הם חיים, אני באמת חלמתי את כל זה, או שאני עכשיו נמצא בתוך חלום.
"תצבוט אותי רגע" ביקשתי מג'ון שנראה מבולבל מהבקשה שלי.
הוא צבט אותי בזרוע וזה כנראה ישמע מוזר להגיד את זה אבל שמחתי מאוד שזה כאב לי.
הם חיים, הם באמת חיים, זה סתם היה חלום בלהות, סיוט.
הרגשתי שאבן ענקית יורדת לי מהלב, ופלאשבקים מהחלום החלו לצוף במוחי.
"אתה מתכוון לקום כבר? מה יש לך?" שאל ג'ון, חסר סבלנות.
"היה לי חלום שטיילר ואמה מתו, זה היה נראה כל כך אמיתי, אני צריך שנייה להתפקס" אמרתי, מניח את כף ידי על המצח, מנסה להירגע.
"לפחות זה היה רק חלום, אבל גם אם זה היה קורה במציאות, הם לא היו מתים, לא היינו נותנים להם למות, נכון?" אמר וטפח על גבי.
"נכון, בוא נלך להביא אותה" התעודדתי ממילותיו, התרוממתי מהמיטה וחגרתי עליי את חגורת הנשק.
יצאנו לכיוון החנייה, שם חיכה לנו טיילר ליד הג'יפ, בשנייה שהתקרבנו אליו בילגנתי את שערותיו בחיבה.
"מזל שזה היה רק חלום" לחשתי לעצמי, משאיר את טיילר מופתע, מסדר את שיערו ונכנס גם הוא לרכב.
"אני מתגעגע אליה" אמר טיילר "כבר יומיים שלא ראינו אותה ואנחנו אפילו לא יודעים אם היא בסדר" המשיך.
"כולנו מתגעגעים אליה טיי, ואתה מכיר אותה, היא חייבת להיות בסדר, אנחנו נציל אותה ונחסל את וולד אחת ולתמיד" אמר ג'ון בלי להזיז את עיניו מהכביש.
אווירה שקטה ועצובה הייתה באוויר.
כל אחד מאיתנו מתגעגע אליה בצורה לא נורמלית, הלוואי שהיא הייתה פה עכשיו, אנחנו זקוקים לה ולנוכחות שלה יותר מכל דבר אחר.
הצלצול מהטלפון של ג'ון שבר את השקט שסרר ברכב.
"ג'ון, יש בעיה, המיקום שהרוסי נתן לנו היה שגוי, הם לקחו אותה רחוק יותר, בהרבה יותר, זאת דרך של כמעט יום וחצי נסיעה" זה היה לוקה, שהיה נשמע מאוד כועס.
גם הוא מתגעגע לאמה, הוא הרי גדל איתה, ביומיים האלה שאמה לא הייתה פה, יכולנו לראות עליו שהוא מושפע מזה, אמה הייתה גם כמו אחות קטנה בשבילו, אומנם לא קרוב כל כך כמו ג'ון וטיילר אבל מספיק קרוב כדי להיות כמו עוד אח גדול בשבילה.
"תשלח לי את המיקום המדוייק, אנחנו נגיע לשם" אמר ג'ון עצבני, דופק את ידיו על ההגה בשנייה שנותקה השיחה.
שלושתינו לא ידענו איך להכיל את הבשורה הזאת, התקווה שהייתה לנו שהיום אנחנו מחזירים אותה נופצה לנו בפנים.
עוד יום בלעדיה, עוד יום שהלב לא שלם, עוד יום שהדאגה אליה רק מתחזקת, עוד יום בלי הנוכחות שלה כאן איתנו, עוד יום בלי האוויר שלנו.
"טיילר, תתחבר ללויין, תוודא שהם באמת שם, ג'ון סע מהר, נגיע לשם הכי מהר שאפשר" אמרתי והכנתי את הנשקים.
לפי הוויז אנחנו נגיע לשם עוד 31 שעות, הם היו חייבים לקחת אותה כל כך רחוק??
אף אחד מאיתנו לא הצליח להירדם, הציפייה והמתח רק להגיע לשם לא נתנה לנו, הדאגה לאמה והגעגוע אליה גם לא נתנו לנו, ג'ון ואני החלפנו מקומות מקודם, הנסיעה עברה שקטה מאוד והמתח הורגש באוויר הקר.
עברו 13 שעות אנחנו נוסעים בלי הפסקה, אם זה היה תלוי בנו לא היינו עוצרים, אבל לא ככה הרכב החליט.
"צריך לעצור לתדלק" אמרתי.
"טיי, תבדוק איפה יש תחנת דלק קרובה, נתדלק זריז, תוך כדי נתמתח קצת מהנסיעה, וג'ון אתה תלך לקנות אספקה" אמרתי והם הנהנו לחיוב.
"יש תחנה 10 דקות מפה" אמר טיילר אחרי זמן קצר שחיפש.
כשהגענו לתחנת הדלק ירדתי מהאוטו והכנסתי את צינור הדלק אל איפה שצריך, ג'ון התחיל ללכת לכיוון החנות שבתחנה אבל עצרתי אותו.
"ג'ון, כדאי שתביא גם ערכת עזרה ראשונה, שיהיה לנו, לאמה" אמרתי, מהסס קצת בדבריי, מסרב להאמין שהיא פצועה, או שעשו לה משהו.
הוא הנהן ונכנס אל החנות.
אחרי כמה דקות שהרכב היה על פול טנק וג'ון חזר התחלנו שוב בנסיעה.
"הדלק יספיק לנו לעוד 13 שעות אז נצטרך לעצור שוב" אמר טיילר.
אני וג'ון לא היגבנו, היינו עסוקים בלעכל את זה שעוד משהו יעכב אותנו מלהגיע אליה.
טיילר נרדם לפני כמעט 4 וחצי שעות, ג'ון גם נראה כאילו הולך להירדם בקרוב, וכך גם אני, העיניים שלי בגדו בי ונלחמו בי, נפתחו ונסגרו, נפתחו ונסגרו, אני חייב לעצום את העיניים כדי שאני אהיה מוכן עם מספיק אנרגיות למתי שנגיע.
עצרתי את הרכב בצד והערתי את טיילר.
"טיי, בוא תחליף אותי, ג'ון יעבור למאחור לישון קצת, אני אנמנם קצת פה" אמרתי לו והצבעתי על המושב ליד הנהג בו ישב ג'ון שכבר נרדם.
הערתי גם את ג'ון והחלפנו מקומות, ויש לנו עוד יותר מיום שלם לנסוע, אם רק היה לנו מטוס, היינו מגיעים כבר אתמול.
הנחתי למחשבות ונתתי לעיניי להיעצם.