ראשת המאפיה

פרק 16

אמה

"תפסיקו כבר לרדוף אחריי" צעקתי על ההורים שלי, דוד שלי ווולד שלא הפסיקו לרדוף אחריי ולנסות לתפוס אותי.
"לאאאאא" צעקתי כשהם תפסו בידי ומשכו אותי אליהם.
התעוררתי בבהלה מהסיוט החמישי השבוע, התיישבתי על המיטה ונשמתי בכבדות, מעירה את ליאו מהצעקה.
"היי, היי, תירגעי, הכל טוב, אני פה" הוא התיישב מהר לידי ומשך אותי אליו.
"עוד סיוט?" שאל בזמן שכרך את זרועותיו סביב גופי, מחבק אותי צמוד אליו, מראה לי שהוא פה איתי.
הנהנתי בחיוב לשאלתו והנחתי את ידיי על חזהו, נושמת בהקלה שזה רק חלום והסיוט הזה נגמר.
עבר כבר חודש וחצי מאז שליאו ג'ון וטיילר הגיעו להציל אותי מידיו של וולד, בחודש וחצי האלו החלמתי מפצעיי והייתי בשיקום ממושך כדי להצליח ללכת שוב.
בגופי ובנפשי נוצרו עוד צלקות עמוקות מכל מה שקרה.
לא ממש הצלחתי לחזור לעצמי מאז אותם ימים בהם הייתי מוחזקת אצל וולד בלי שום יכולת לעשות משהו.
אמנם אני כבר לא אראה אותו יותר, במציאות לפחות, כי בחלומות הוא לא מפסיק להופיע ואחריו גם הוריי ודוד שלי, כל מי שהרס לי את הנשמה ואת החיים.
כל מי שצילק אותי נפשית ופיזית.
הייתי שונה ממה שהייתי לפני שוולד חטף אותי, הרגשתי את זה, משהו בי היה חסר.
השמחת חיים שהוענקה לי מחדש אחרי שברחתי מאבי נלקחה שוב, כאילו מעולם לא הייתה.
פחות דיברתי, פחות חייכתי, פחות נתתי לאנשים ובעיקר גברים להתקרב אליי, חוץ מלליאו, ג'ון, טיילר ולוקה שהם הכי קרובים אליי ואני אוהבת אותם מעמקי נשמתי, חוץ מהם אני כבר בקושי מדברת עם החיילים או מדריכה אותם, ליאו כרגע לקח על עצמו את התפקיד של הקאפו עד שאני אתאושש לגמרי, אם אני אצליח להתאושש אי פעם.
אני לא יצאתי מהבית מאז, רוב היום התאמנתי ושיקמתי את הגוף שלי לאט לאט, סירבתי להישאר לבד בלי אחד מהם אז טיילר נשאר איתי רוב הזמן כי ליאו וג'ון דואגים למאפיה, למרות שרצו גם הם להישאר איתי אבל רציתי שהם ידאגו כרגע למאפיה, כי אם אני לא אדאג לה אז רק הם יכולים, כמובן שגם טיילר אבל העדפתי אותו איתי כאן, יכולתי לסמוך עליו במקרה שמשהו יקרה ולי לא יהיה שוב פעם את האופציה לעשות משהו בנוגע לזה, יכולתי לסמוך עליו שהוא ידאג לי ויצחיק אותי, גם ג'ון וליאו יכולים לעשות אבל טיילר עושה את זה יותר טוב.
טיילר הוא גם כמו אח גדול שלי וגם כמו הBest Friend שלי, מתי שצריך הוא שובב ומצחיק ותמיד יודע להתאים את עצמו למצב ומתי שצריך הוא הופך בשנייה לרציני ומאיים, משהו שאם לא מכירים אותו מספיק יחשבו שזה לא אותו הטיילר.
בחודש וחצי האחרונים שלושתם עשו מעל ומעבר בשבילי, הם הקריבו הכל בשבילי ואני בחיים לא אוכל להודות להם מספיק על זה, אני חייבת להם הכל, למרות שהייתי מעירה אותם בלילות בגלל הסיוטים הם תמיד תמכו בי והראו לי שהם כאן איתי ואני לא לבד ושהם אף פעם לא יתנו למה שקרה לקרות שוב.
ליאו ראה ששקעתי למחשבות ונישק את ראשי.
"בואי נלך לישון ותמיד תזכרי שאני אוהב אותך יותר מהכל ושאני כאן איתך תמיד ואני לא אתן לשום דבר לקרות לך" אמר ונישק את שפתיי בעדינות, מפחד להחזיר אותי למה שקרה, אבל מה שהייתי הכי צריכה זה אותו, את החיבוקים והנשיקות שלו ואת הנוכחות שלו, הייתי צריכה את זה יותר מתמיד.
דמעה אחת זלגה מעיני וליאו מיד ניגב אותה, אפילו לא נותן לה לרדת במורד הלחי שלי.
"אני אוהבת אותך" לחשתי.
ליאו חייך, נתן לי נשיקה בראש ונשכב בחזרה על המיטה, מושך אותי אחריו ומניח את ראשי על חזהו, מלטף את שערי ומצמיד אותי אל גופו.
התעוררתי עוד פעם אחת הלילה אבל לא מסיוט הפעם, רעשים חזקים נשמעו מהחצר אבל לא רעשים רגילים, אלו היו... נביחות?
ליאו גם כן התעורר מהרעש, הבטנו אחד בשני בתהייה, לא מבינים מה הקשר נביחות עכשיו בלפנות בוקר ועוד אצלנו בחצר.
שנינו יצאנו לבדוק את העניין וכשירדנו למטה אל הסלון ראינו שם גם את ג'ון וטיילר ירד מיד אחרינו.
"מה זה הנביחות האלו באמצע הלילה?" שאל טיילר בזמן שניגב את עיניו מהשינה.
"זה גם מה שאנחנו מנסים לברר" ענה לו ג'ון ויצאנו ארבעתנו לחצר.
יצאנו אל החצר הגדולה ובגלל החושך היה קצת קשה לראות משהו אבל הצלחנו להתקדם לפי מקור הנביחות.
כשהתקרבנו עוד יותר יכולנו ממש לראות שלושה גורי כלבים קטנים ולידם היה אדם שחור.
ארבעתנו נדרכנו, לא יודעים מי זה ומתכוננים אל הלא נודע.
"נתקוף מהצדדים שלא יהיה לו לאן לברוח" אמר ג'ון והתכונן לקרב מכות רציני.
ג'ון ליאו וטיילר התחילו להתקדם משלושה כיוונים שונים אל עבר האדם המסתורי, אבל משהו הרגיש לא נכון.
זיהיתי את מבנה הגוף ואת צורת ההליכה אבל לא זכרתי מאיפה.
שנייה לפני שהם הסתערו על האדם בשחור עצרתי אותם.
"חכו, זה לוקה" אמרתי בהתלהבות, שמחה לראות אותו ולא מישהו אחר.
לא ראיתי את לוקה כבר הרבה זמן, פעם אחרונה שראיתי אותו זה היה באחד מהימים שהייתי בשיקום, הוא בא לבקר אותי ומאז היה עסוק במרתפים.
ג'ון ליאו וטיילר הורידו כוננות ונרגעו כשגם הם זיהו אותו.
"מה חשבתם שאני? פורץ?" שמעתי את קולו של לוקה מתקרב אלינו.
"לוקה" אמרתי בשמחה וקפצתי עליו לחיבוק.
הוא חיבק אותי גם ולחש לי באוזן "התגעגעתי אלייך ילדה".
"התגעגעתי אליך גם" אמרתי לו בזמן שירדתי ממנו.
נותנת לו לומר שלום גם לג'ון טיילר וליאו שגם הם לא ראו אותו הרבה זמן.
"הבאתי לך הפתעה קטנה" אמר לי והצביע עם ראשו על שלושת גורי הרועה גרמני הקטנים שראינו מקודם.
"הם בשבילי?" שאלתי בהתלהבות כמו ילדה בת 5.
הוא הנהן בראשו וחייך.
"שלום לכם" התכופפתי על ברכיי מולם וליטפתי את פרוותם ברכות.
הרמתי אחד מהם בידיים וטיילר וליאו הרימו גם הם את השניים האחרים.
"איך קוראים להם?" שאלתי את לוקה.
"איך שתרצי" אמר והניח את ידו על ראשי, כמו שטום פעם היה עושה לי.
חייכתי אליו ונכנסנו כולנו לבית.
נתנו לכלבים להסתובב לבנתיים ברחבי הבית בזמן שהתיישבנו בספה.
"איפה נעלמת?" שאל ג'ון בזמן שליטף את אחד הגורים שעבר לידו.
"הייתי עסוק במרתפים, לא הייתה לי דקה לנשום, הרבה חיילים של היפנים והרוסים נתפסו מרחרחים בשטח שלנו והיינו צריכים לחקור אותם" הסביר לאן נעלם ולגם מכוס המים שטיילר הביא לו.
לוקה פעם היה גר כאן איתנו אבל הוא החליט שהוא רוצה לעבור לגור לבד אחרי שהכיר את הארוסה שלו, היא יודעת על המאפיה אבל היא לא חלק ממנה.
"נטפל בזה" אמר ליאו והוזיז את השיער שנכנס לו לעין.
"למה באת בשעה כזאת?" שאלתי אותו.
"תאמת שרציתי לבוא בבוקר, אבל הגיע אסיר חדש אתמול וצריך לחקור אותו אז באתי עכשיו" ענה "מה איתך?" שאל אותי.
החיוך ירד לי קצת מהפנים.
"אתה יודע, הסיוטים לא מפסיקים, אבל אני מנסה לחיות עם זה ולעבור את זה כמה שיותר מהר" עניתי לו, יודעת שהוא דואג לי.
"את תעברי את זה, כמו שעברת הכל, את חזקה, וארבעתינו פה איתך" אמר וחיבק אותי.
ההרגשה הזאת להיות מוקפת באנשים שאני הכי אוהבת היא הרגשה אחרת, הרגשה כאילו אני שלמה, משהו שאי אפשר להסביר במילים או במעשים, אני שמחה שיש לי אותם לצידי והם עוזרים לי לעבור את זה, אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם.