ראשת המאפיה

פרק 32

אמה

ידעתי שהזמן עובר מהר אבל לא חשבתי שעד כדי כך מהר.
בלי לשים לב עבר כבר חודש וחצי מאז כל מה שקרה בחנות עם אליס והעובדת.
אני כרגע באמצע חודש תשיעי מה שאומר שהילדה קרובה מאוד.
עכשיו שאני חושבת על זה עד סוף החודש אני אלד כבר ויש לי עוד המון דברים שאני צריכה לקנות ולעשות לפני שהתינוק נולד.
כמו לקנות לו אוכל ומוניטור, להעביר את הלול שלו לחדש שלי ושל ליאו עד שהוא יהיה גדול מספיק בשביל להיות בחדר לבד וכמובן הדבר הכי חשוב.. לחשוב על שם בשבילו.
התכוננתי כדי לצאת לקנות את הדברים שצריך וליזי שחזרה עם לוקה מהירח דבש שלהם בספרד לפני שלושה שבועות רצתה לבוא איתי כי הבנים את שתינו בבית בזמן שהם במאפיה.
"הם יכעסו כל כך שישמעו שיצאנו מהבית רק שתינו בלי ליווי ובלי להודיע להם" ליזי חדרה את עצמה באוטו ואמרה בהתלהבות כאילו היא שדדה בנק והצליחה לברוח משם עם מיליונים.
"הם בלי שום ספק יכעסו, אבל הם לא יכולים לצפות מאיתנו לשבת בבית בלי לעשות כלום" אמרתי לה והתנעתי את הרכב.
אחרי שסיימנו את הקניות החלטנו ללכת לשבת באיזה פארק, לראות ילדים משחקים ולדמיין את הילדים שלנו משחקים איתם ביחד.
"אמה? הכל טוב?" ליזי שאלה אחרי ששמה לב שאני בכאבים אחרי 10 דקות שישבנו שם על הספסל.
כנראה שהלידה קרובה יותר ממה שחשבתי כי הציר הזה היה ארוך חזק וכואב מהרגיל.
"אני בסדר, זה רק ציר.. אחח" נאנחתי בכאב והנשימות שלי נהיו מהירות והכאב החמיר.
הרגשתי שהבטן שלי מתפוצצת, לא יכולתי להמשיך להרגיש את הכאב הלא מוסבר הזה.
"אני מתקשרת לליאו" הוציאה את הטלפון שלה מהכיס וחייגה למספר.
"ליזי? מה קרה?" היא שמה על רמקול ושמעתי את קולו מהצד השני.
"זאת אמה, יצאנו קצת מהבית לנשום אוויר והיא פתאום קיבלה התקף של צירים חזקים" אמרה מהר ובלחץ.
"איפה אתן?" שאל גם הוא בטון לחוץ, שמעתי רשרוש של מפתחות ושנייה אחר כך אותו רץ.
ליזי שלחה לו את המיקום שלנו ובזמן הזה עוד נשים שהיו שם בפארק עם הילדים שלהן ראו אותי ובאו לבדוק שהכל בסדר.
לא עברו יותר מ7 דקות ושמעתי חריקת גלגלים חזקה מהכביש מאחוריי, סיבבתי קצת את ראשי וראיתי אותו רץ לכיווני.
הוא התיישב על ברכיו מולי הניח יד אחת על הבטן שלי ואת ידו השנייה הניח על הלחי שלי.
"אני פה, אני פה Mon amour, מה יש?" דאגה הייתה על פניו.
"כואב לי" לחשתי, צירוף המילים האלה לא יצא הרבה זמן מהפה שלי.
הוא העביר את ידו בעדינות על הבטן ההריונית שלי ולא נתן לי להרגיש לבד.
הוא נעמד על רגליו והרים אותי בידיו כמו כלה.
הוא הכניס אותי לרכב שלו הניח לי נשיקה קטנה על הראש, סגר את הדלת והסתובב לליזי שהייתה מודאגת מאוד.
"היא איתי עכשיו, היא תהיה בסדר, אל תדאגי את לא רוצה שיקרה משהו לתינוק שלך, אני אשלח שני חיילים לקחת אותך לבית ואדבר עם לוקה, תירגעי לבנתיים" הרגיע אותה והיא הנידה בראשה ולא הזיזה את עינייה ממני.
"אני אהיה בסדר ליז, זה יעבור" הרגעתי אותה כשהיא לא הסכימה לעזוב אותי והיא הנהנה חיבקה אותי דרך החלון והלכה לחכות ברכב שאיתו הגענו לכאן.
ליאו נכנס לרכב, התקשר לטובי שישלח שני חיילים אל ליזי ואז התקשר ללוקה להודיע לו.
אחרי שסיים לעשות את השיחות שהיה צריך הוא לקח את ידי שהייתה מונחת על הבטן שלי וליטף אותה בעדינות עם אגודלו.
"אם כואב לך תלחצי לי את היד חזק" אמר ונישק את ידי.
"אבל.." התחלתי לומר, לא רציתי להכאיב לו.
"את לא תכאיבי לי אמה, אני רוצה להרגיש את הכאב שלך, לחוות אותו איתך ולעבור אותו ביחד איתך, זה הילד של שנינו ושנינו נחווה את ההריון הזה ביחד" הביט ישר אל תוך עיניי וחייכתי אליו, זאת הסיבה שהתאהבתי בו מההתחלה.
הוא נישק שוב את ידי והמשיך לנסוע כשהרמזור התחלף לירוק.
תפסתי את ידו עם שתי ידיי והעברתי את ידיי על כל אורך הזרוע שלו.
הכאב התגבר מפעם לפעם, דמעות של תסכול וכאב התחילו לרדת מעיניי.
הרגשתי כל סוג של כאב בחיים שלי, אבל הכאב הזה היה משהו שבחיים לא חוויתי, גם כשירו לי בכתף בקושי הרגשתי את הכאב של הכדור שנכנס אל תוך כתפי, זה היה כאב שכבר חוויתי בעבר, הכאב שאני מרגישה עכשיו הוא מסוג אחר.
"ליאו כואב לי" לחשתי בדמעות שכבר לא יכולתי להמשיך לסבול את הכאב.
הוא לחץ על דוושת הגז ונסע מהר יותר ממה שנסע עד עכשיו.
"אני יודע אהבה שלי אני יודע, תכף אנחנו מגיעים ויטפלו בך" שמעתי תסכול בקול שלו.
הוא רוצה לעזור לי, הוא רוצה לקחת ממני את הכאב, אבל הוא לא יכול, אין לו איך.
"אני מצטער Mon amour, אני מצטער שאת עוברת את זה" הוא אמר מתוסכל.
הוא לחץ חזק יותר על דוושת הגז, דילג בין מכוניות, נסע ברמזור אדום ולא עזב את ידי לרגע.
אחרי 2 דקות כואבות מאוד הגענו לבית החולים.
הוא יצא מהר מהרכב והרים אותי בזרועותיו הולך הכי מהר שיכול לבפנים.
כמה אחיות רצות לכיוונינו עם כיסא גלגלים אבל הוא לא הוריד אותי.
"תראו לי לאן לקחת אותה" אמר להן.
הן הלכו מהר בין מסדרונות בית החולים ולבסוף נכנסו לחדר אחד וסימנו לליאו להשכיב אותי על המיטה.
אחרי שהשכיב אותי על המיטה הוא התרחק טיפה אבל לא יותר מדי ונתן לאחיות לבדוק אותי.
"חודש?" שאלה האחות הראשית.
"היא באמצע חודש תשיעי" ליאו ענה להן כשראה שאני לא מצליחה לדבר.
"היא אמורה ללדת בימים הקרובים" אמרה לעצמה.
הן הביאו לי זריקה של איזה משהו שאמור לשכך את הכאבים.
אחרי שראו שזה לא עוזר הן החליטו להרדים אותי כדי שלא ארגיש את הכאב.
פקחתי את עיניי והכאב כמעט וכבר לא הורגש.
"איך את מרגישה?" הבטתי לצד וראיתי אותו יושב בכיסא לידי, ידיו החזיקו את היד שלי.
"יותר טוב" עניתי מטושטשת.
"יופי Mon amour, תנוחי" נישק את ידי וליטף את פניי.
הנחתי את ידי על פניו וליטפתי את לחיו, העברתי את ידי אל מאחורי ראשו ומשכתי אותו אליי.
הנחתי את שפתיו על שפתיי בעדינות ונישקתי אותו, הוא התיישב על המיטה לידי, הכניס את ידיו אל מתחת לראשי והצמיד אותי אליו, הוא קבר את ראשו בשקע צווארי והניח שם נשיקות קטנות.
הוא נישק שוב את שפתיי לפני שהתיישר והניח את ידו על בטני.
"תכף יגיע הרופא לבדוק אותך ואם הכל בסדר הוא ישחרר אותנו" אמר לי ותפס גם בידי.
את ידי השנייה הנחתי על ידו שהייתה על הבטן שלי.
אחרי כמה דקות הרופא נכנס והתחיל לבדוק אותי.
"לפי הערכתינו הכאב שהרגשת היה בעצם ציר רגיל רק שהרחם שלך כנראה עבר הרבה ונמצא בטראומה ובגלל זה הציר היה חזק וארוך מהרגיל" הסביר.
העברתי את עיניי אל עיניו של ליאו ומצאתי אותו מביט בי כבר דואג.
"הטראומה הזאת תשפיע על התינוק?" העברתי את עיניי אל הרופא ושאלתי, מפחדת מהתשובה.
"התינוק יהיה בסדר גמור, אבל יכול להיות שאחרי הלידה יהיו לך קצת כאבי בטן, אבל זה יעבור" עצמתי את עיניי ונשמתי לרווחה.
"תרגישי טוב מיס קופר" הרופא סיים ויצא מהחדר.