ראשת המאפיה

פרק 30

אמה

השבועיים האחרונים היו הימים הכי קצרים וארוכים שהיו לי בחיים, מצד אחד הם עברו כל כך מהר אבל בו בזמן כל כך לאט.
כולם כבר כאן מחכים, הכל מוכן ברכבים רק נשאר לתת את הפקודה לצאת לדרך.
התכוננו ליום הזה במשך חמישה חודשים, יש לנו תכנית גיבוי לתכנית גיבוי, יש לנו מספיק נשק וחיילים לחסל 2,000 איש אם לא יותר, זה אמור לעבוד, זה חייב לעבוד.
תפסנו את הבוגד ככה שהם לא יודעים שאנחנו באים, אין שום סיבה שזה ישתנה.
אני לא מתכוונת לאבד אף אחד היום.
כל החיילים נפרדו מהמשפחות שלהם כבר ועכשיו נשאר רק לי להיפרד מהמשפחה שלי.
"אני אהרוג אתכם בעצמי אם לא תחזרו אליי" אמרתי לג'ון וליאו שעוד רגע יוצאים לכיוון רוסיה ואני לא אהיה שם.
"אנחנו נחזור, אל תדאגי" ג'ון חיבק אותי ואמר, מנסה להרגיע.
"חסר לכם שלא" טיילר אמר לידי וחיבק את ליאו שבדיוק סיים לחגור את חגורת הנשק שלו.
ג'ון הביא לי נשיקה בראש וחיבק אותי חזק יותר.
"אנחנו נחזור" אמר אל תוך אוזני.
הרמתי את ראשי ונישקתי את הלחי שלו.
"תיזהר ותשמור על עצמך ועל ליאו" הנחתי את ידיי על הלחיים שלו וביקשתי.
"אני מבטיח" הבטיח לי, הניח עוד נשיקה על ראשי ועבר לחבק את טיילר שהתנתק מליאו ובא לחבק אותו.
"גם אתה, תיזהר ותשמור על עצמך ועל ג'ון" הנחתי את ידיי על הלחיים שלו כמו שעשיתי עם ג'ון וביקשתי.
"אני מבטיח" הבטיח לי גם וחיבקתי אותו חזק.
"אל תשאיר אותי כאן לבד" לחשתי לו.
"אני לא, תבטיחי לי גם שתשמרי על עצמך ועל התינוק, תזכרי מה הרופאה אמרה, להפחית את הלחץ" תפס בראשי והסתכל ישר אל תוך עיניי.
"איך אני יכולה בדיוק להפחית את הלחץ כשאני יודעת שאתה וג'ון נכנסים ישר אל תוך שטח האויב??" שאלתי לא מצפה לתשובה.
"תבטיחי" הפציר.
"אני מבטיחה שאני אשתדל" הבטחתי והוא נתן לי נשיקה במצח.
"אני אוהב אותך" ליטף את הלחיים שלי עם האגודלים שלו ולחש לי.
"אני אוהבת אותך גם" לחשתי לו בחזרה עם דמעות בעיניים והוא הניח את שפתיו על שפתיי בעדינות.
אחרי שהתנתקנו מהנשיקה כרכתי את ידיי סביב צווארו ונשמתי אותו.
הוא הצמיד אותי אליו כאילו זה החיבוק האחרון שלנו ונישק את צווארי.
אחרי שהם כבר היו צריכים לצאת התנתקנו מהחיבוק והוא הניח לי עוד כמה נשיקות קצרות על השפתיים.
"תשמור עליהם טיי" הם אמרו לטיילר לפני שיצאו מהאולם הראשי אל תוך הרכבים וכל השיירה יצאה.
"הם יהיו בסדר אמ" טיילר חיבק אותי ואמר.
"אני מקווה" אמרתי לו וחיבקתי אותו בחזרה, שמחה שהוא כאן איתי לפחות.
אחרי שהם נעלמו באופק הלכנו לחדר המחשבים והסתכלנו במצלמות גוף ששמנו עליהם כדי לראות איך הם מתקדמים.
בשלב מסויים האות של המצלמות התנתק בגלל המרחק ולא יכולנו לדעת מה איתם והדאגה גברה.
"תירגעי הם יעדכנו אותנו כשהם יגיעו" טיילר חיבק אותי וניסה להרגיע אותי אבל ללא הצלחה.
"הייתי צריכה להגביר את האות של המצלמות" לחשתי לעצמי והוא שמע.
"אמה, תירגעי, תזכרי מה הרופאה אמרה לך ותירגעי קצת" נענע אותי.
נשמתי והתיישבתי על הספה שבמשרד.
טיילר בזמן הזה דאג לכל שאר הדברים כאן במאפיה כדי שאני אנוח.
ליזי ואלי בישראל כדי לשמור על הבטיחות שלהם, הבנים רצו שאני אטוס איתם אבל כמובן שאני לא אעשה את זה.
לפני חודשיים ליזי גילתה שהיא בהריון ככה שהיא בחודש שלישי ואני בחודש שישי.
עברו כבר חמש שעות מאז שהם יצאו, לפני שעה הם הודיעו לנו שהגיעו לרוסיה.
כנראה שהיה צריך שאני אחטף כדי שסוף סוף נביא למאפיה מטוסים ככה שלא נצטרך לעשות נסיעות ארוכות.
"בוס, זה הגיע לבית" אחד החיילים נכנס למשרד והביא מעטפה קטנה בצבע חום.
"מה זה?" שאלתי אותו.
"כתוב משהו על בדיקה" אמר, הביא לי את המעטפה ויצא מהמשרד.
בדיקה?
איזה בדיקה בדיוק?
..
בדיקת האולטרסאונד לדעת מה המין של העובר.
היום זה בדיוק שבועיים מאז, חבל שליאו לא כאן עכשיו כדי לפתוח אותה ביחד איתי ולראות אבל לא נורא, אני אחכה לו וכשיחזור נפתח אותה ביחד.
"מה זה?" טיילר שאל כשיצא מהשירותים שבמשרד, לקח את המעטפה מהשולחן ופתח אותה.
"לא טיי.." התחלתי אבל הצעקה שלו קטעה אותי.
אחרי שצעק בקול את המין של העובר הנחתי את ידי על הראש ונשמתי עמוק.
"טיילר רציתי לחכות לליאו" אמרתי לו לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
"אופס" אמר והחזיר בעדינות את המעטפה לשולחן.
"תעשי את עצמך מופתעת" אמר.
"אני.. איי" התחלתי ונאנחתי בכאב.
"מה קרה?" שאל בלחץ ונעמד לידי.
"אני מרגישה בעיטות" הנחתי את היד על הבטן והרגשתי את העובר בועט.
"באמת?" שאל והניח את ידו על בטני.
"כדאי שאני אלך למה נראה לי הוא גם רוצה לבעוט בי עכשיו כמו אמא שלו" ברח מהמשרד.
טוב, לפחות אני לא אשאר סקרנית.
עברו כבר 10 שעות מהרגע שהם יצאו, הפעם האחרונה ששמענו מהם הייתה כמה דקות לפני שהם נכנסו ממש לתוך שטח האויב.
השעה הייתה כבר 2:00 בלילה ואף אחד מאיתנו לא הצליח להירדם.
"אני דואגת טיי, אני צריכה להיות שם איתם" טיילר התיישב על הספה והניח את ראשי על החזה שלו וליטף את שיערי.
"גם אני" אמר.
עד לפני חמש שעות הוא היה אומר לי שהכל יהיה בסדר ועכשיו הוא אומר שגם הוא דואג, בטח גם לו יש תחושה שמשהו קרה.
הם לא יצרו קשר כבר המון זמן וזה מתחיל להיות ממש מלחיץ.
"מה אם קרה להם משהו?" שאלתי וסירבתי להאמין לזה.
"הם חזקים מאוד ויכולים לדאוג לעצמם, אני בטוח ומקווה שהם בסדר" נישק את ראשי והשעין את ראשו על שלי ואמר בשקט.
"בוס, צריכים אותך דחוף בחדר המחשבים" אחד החיילים התפרץ למשרד בסערה.
אני וטיילר קמנו מהר והלכנו הכי מהר שאפשר לחדר המחשבים לראות מה קרה.
"הצלחנו להתחבר לאות של המצלמות גוף דרך הלווין של הרוסים" הסביר החייל.
20 מצלמות הגוף שהיו אצל הבכירים פעלו וראינו הכל.
הם היו בתוך הבניין הראשי של הרוסים מלא גופות מסביב.
אבל לא ידענו מי זה מי.
"לא נוכל להמשיך לראות עוד הרבה זמן, הרוסים בקרוב יגלו שהתחברנו ללווין שלהם ויסובבו אותו" אמר ולא ניתקתי את עיניי מהמסכים, מנסה להבין מי מאלו הם ליאו וג'ון.
מה שראינו במצלמות היה מזוויע, המון דם, גופות, אבל במזל הצלחנו לזהות שאף אחת מהגופות האלו אלו לא חיילים שלנו.
"הם עלו עלינו" אמר אחד החיילים שישב מול מסך גדול.
"תנסה לעכב אותם" טיילר אמר לו והוא ישר התחיל לעשות זאת.
התיישבתי מהר בכיסא לידו ועזרתי לו לעכב אותם.
"טיי תחליף אותי" ביקשתי מטיילר שיחליף אותי כדי שאני אוכל לראות מה הולך איתם כי הרוסים כמעט מנתקים אותנו.
טיילר התיישב במקומי על הכיסא והתחיל לבצע כל מיני פעולות במחשב שיעכבו אותם.
אחרי כמה דקות כבר לא היה לנו מה לעשות יותר ואיך לעכב אותם עוד ובסוף הם הצליחו לנתק אותם ולא ראינו יותר כלום.
הייתי רגועה לפחות שהם בסדר, על שניהם יש מצלמות וכל מי שהיה עליו מצלמה תפקד מצוין ולא היה נראה פצוע, אז לפחות אני יודעת שהם בסדר.
עברו עוד שבע שעות מורטות עצבים של חוסר ידיעה מה איתם עד ששמענו את המכוניות בחוץ.
אני, טיילר, כמה מהרופאים של המאפיה ועוד 20 חיילים לבחוץ.
החיילים התחילו לצאת מהמכוניות קצת פצועים ונכנסו עם הרופאים לבנים שיטפלו בהם.
לא כולם נפצעו, היו ממש מעטים עם כמה שריטות ועוד שניים שנורו ועכשיו נמצאים בניתוח עם הרופאים.
טיילר עזר לחיילים להיכנס, הביאו להם לשתות ולנוח.
ואני עדיין עמדתי בחוץ וחיכיתי להם.
כך השיירה הייתה פה אבל היה חסר רכב אחד.
הרכב שבו ליאו וג'ון נמצאים.
אחרי עוד כמה דקות הרכב עצר במהירות קרוב לכניסה של האולם.
הסתכלתי על האוטו וראיתי שני חיילים עוזרים אחד לשני להיכנס, שניהם היו פצועים ואחד מהם נורה פעמיים.
אחרי עוד כמה שניות ראיתי את ג'ון ועוד חייל סוחבים את...
ליאו.
הלב שלי נעצר, לא הצלחתי לנשום כמו שצריך.
רצתי אליהם כמו משוגעת, ג'ון היה פצוע קשה אבל לא היה ירוי, החייל השני היה נראה יחסית בסדר.
וליאו..
ליאו היה מחוסר הכרה עוד שלוש פצעי ירי בחזה ובבטן.
ג'ון והחייל השני לחצו על הפצעים של יאבד דם והץקדמו איתו במהירות לבפנים.
"מה קרה לו?" שאלתי בלחץ את ג'ון.
"שני חיילים נקלעו למערב, הוא הוציא אותם משם" הסביר לי מהר.
כל הרופאים היו עסוקים ולא היה מי שיטפל בליאו.
הכנסנו אותו מהר לחדר ניתוח שהיה פנוי.
חיטאתי את הידיים שלי מהר והתחלתי לטפל בו.
ג'ון עזר לי להוריד ממנו את החולצה שהייתה ספוגה בדם שלו והתחיל להעביר לי את הכלים שאני צריכה.
אחרי שהוצאתי את הקליעים, תפרתי את החורים שנוצרו מהכדורים וניקיתי את הדם היה נשאר לחכות שהוא יתעורר.
התיישבתי לידו, תפסתי בידו עם ידי וליטפתי אותה בעדינות על אגודלי ואת היד השנייה העברתי על ראשו.
"אמה, הוא יהיה בסדר, את מכירה אותו" ג'ון נכנס לחדר והתיישב לידי.
"בוא, נטפל בך" הסתובבתי אליו.
הוא הוריד את החולצה הקרועה מהחתכים שהיו לו והתחלתי לטפל בו.
בזמן שטיפלתי בו הוא סיפר מה היה שם וטיילר נכנס באמצע.
אחרי שסיים לספר לנו טיילר עדכן מה מצב החיילים וישבנו שם שלושתינו ליד ליאו שעדיין היה מחוסר הכרה.
תפסתי בידו שוב והמשכתי ללטף אותה עם האגודל שלי.
אחרי שג'ון החליף חולצה הוא בא אליי וחיבק אותי.
"אני שמחה שאתה בסדר" אמרתי לו והוא חיבק אותי חזק יותר.
"גם ליאו יהיה בסדר אמה" אמר לי והתפללתי בליבי שזה נכון.
אחרי שעתיים הרופאים באו לבדוק אותו.
"הוא איבד הרבה דם, אני בספק אם הוא יתע.." הרופא הראשי התחיל להגיד וקטעתי אותו.
"הוא יתעורר" אמרתי, מסרבת לאבד אותו.
אחרי עוד שעתיים שרק ישבנו שם הייתי צריכה ללכת לראות מה עם החיילים.
"אני אשאר איתו, לכו" טיילר אמר לי ולג'ון שגם רצה לראות מה איתם.
עברנו בין החיילים שישבו כולם בכניסה לאולם הראשי חוץ מאלה שנורו והיו בהתאוששות.
אני וג'ון עברנו חייל חייל לבדוק שטיפלו בו ורק אז חזרנו לחדר שבו ליאו היה.
יום שלם עבר.
ליאו עדיין לא התעורר, הרופאים בכלל לא מאמינים שהוא יתעורר.
אבל אני מאמינה ובטוחה שהוא גם יתעורר.
אני לא יכולה לאבד אותו, אני לא מסוגלת.
מה אני אעשה כאן בלעדיו?
הוא כל החיים שלי, הוא האוויר שלי.
בלעדיו אני לא אוכל לנשום.
אני לא אוכל לחיות בעולם שהוא לא נמצא בו.
אני צריכה ורוצה אותו איתי ולידי כל רגע וכל שנייה.
אני צריכה אותו, אני צריכה את בעלי, אני צריכה את האבא של התינוק שגדל לי בבטן, אני צריכה את ליאו.
אני לא רוצה שהתינוק שלנו יגדל בלי אבא, אני רוצה לראות את שניהם ביחד, משחקים, מאושרים.
מלא רגעים יפים שלנו עברו לי בראש והדמעות התחיל לרדת כמו מפלים.
טיילר בא אליי וחיבק אותי מצד אחד וג'ון מהצד השני, לא נותנים לי להרגיש ולהיות לבד.
אף אחד מאיתנו לא דיבר, לא עזבתי את ידו של ליאו אפילו לא לשנייה.
הם חיבקו אותי משני הצדדים וג'ון ניגב לי את הדמעות.
אחרי כמה שעות הם הלכו לישון אחרי שלא ישנו כבר שלושה ימים רצופים ונשארתי לבד בחדר על ליאו.
לא רוצה לעזוב אותו.
ההרגשה שאולי הוא בחיים לא יתעורר לא הפסיקה לאכול אותי מבפנים.
אני לא אתן לו ללכת.
מי יגיד לי שהוא אוהב אותי ותמיד כאן בשבילי כל פעם שקשה לי אם הוא ילך?
מי יחבק וינשק אותי כמו שהוא מחבק ומנשק אותי?
מי יגדל איתי את העובר שיוולד עוד שלושה חודשים?
מי יהיה אבא שלו?
מי ינגב לי את הדמעות כשאני בוכה?
מי ישים לב למרות שאני מסתירה את זה מתי קשה לי ומתי אני צריכה חיבוק?
מי יחבק אותי בלילה בשינה?
מי יקום ויגיד שהוא אוהב אותי ושהוא פה איתי ושומר עליי כל פעם שיש לי סיוט?
מי יצחק איתי ויציק לי כמוהו?
מי יחייך אליי את החיוך הכובש שלו?
מי?
רק הוא.
רק הבחור שהתאהבתי בו, רק הבחור שהתחתנתי איתו.
רק ליאו.
אם הוא ילך אין לי טעם להמשיך בחיים האלה, הוא הפך אותם למאושרים, לשמחים.
כמובן שג'ון וליאו יהיו איתי ולא יתנו לי להרגיש לבד אבל זה לא יהיה אותו הדבר בלעדיו.
רק הוא מצליח לגרום לי להתגעגע אליו אחרי שעתיים שלא ראיתי אותו.
רק הוא מצליח לכבוש את ליבי כל פעם מחדש.
רק הוא מצליח לגרום לי לפרפרים בבטן כל פעם שאני רואה אותו.
רק הוא מצליח לגרום לי להיפתח.
רק הוא מצליח להחיות אותי.
רק הוא.
ולא אף אחד אחר.
אני בחיים לא אחליף אותו באחד אחר.
לליאו אין תחליף, גם אם אני אחפש אני בחיים לא אמצא מישהו כמו ליאו.
ליאו יחיד במינו.
אחרי כמה שעות לוקה הגיע עם ליזי ואלי שנחתו כאן לפני שעה מישראל.
הוא נכנס לחדר וחיבק אותי, נתן לי נשיקה בראש ואמר לי שהכל יהיה בסדר.
ידעתי שאם ליאו ילך, והוא לא, גם לבנים זה יהיה קשה מאוד.
הם התחברו מאוד בכל הזמן הזה.
הם נהיו ממש כמו אחים.
היה להם קשר מיוחד ואהבתי את זה.
למרות שהם היו לפעמים מתאגדים נגדי כדי למתוח אותי או להציק לי.
אהבתי לראות אותם דואגים אחד לשני, צוחקים אחד עם השני, מציקים אחד לשני ולי.
זה יהיה קשה לי יותר, אבל להם זה גם יהיה קשה, לטיילר ג'ון ולוקה.
הם רואים בליאו כאח שלהם, כמשפחה שלהם.
כמו שליאו תמיד היה ויהיה בשבילם תמיד ככה גם הם.
הם סומכים אחד על השני, דואגים ומטפלים אחד בשני.
והם תמיד יהיו שם אחד בשביל השני.
אחרי שלוקה יצא ליזי ואלי נכנסו, אלי נכנסה בריצה עם דמעות בעיניים, כנראה סיפרו לה בחוץ.
ליזי באה אליי וחיבקה אותי, אלי רצה לצידו השני שלי ליאו וחיבקה אותו.
ליזי התנתקה ממני והתיישבה לידי.
קמתי מהכיסא והלכתי לאלי.
התכופפתי קצת כדי להגיע לגובה שלה וחיבקתי אותה חזק.
"הוא יהיה בסדר?" בכתה אל תוך כתפי ושאלה.
"אני לא יודעת" עניתי לה.
שתינו בכינו, היא בקול ואני בשקט, אם לא היה דבר כזה דמעות לא היו יודעים בכלל שאני בוכה.
הבכי של אלי הכאיב לי יותר, ליזי קמה אלינו וחיבקה את שתינו.
אחרי כמה דקות היא לקחה את אלי והן יצאו מהחדר, משאירות אותי לבד איתו.
"אמרת לי שתחזור אליי" התחלתי לדבר אל גופו חסר ההכרה.
"אל תשאיר אותי כאן לבד" זרם הדמעות התחזק ונשפך על גופו.
"אני אוהבת אותך ליאו, אני לא יכולה לחיות בעולם שאתה לא נמצא בו, אני לא מסוגלת לאבד אותך, הבטחת לי שאתה תשמור על עצמך, שתחזור, תפקח את העיניים ותתעורר כבר, אני צריכה אותך, אני לא רוצה לאבד אותך באותה הדרך שאיבדתי את טום, אני רוצה שנייה ביחד לנצח ונמות ביחד בתור שני זקנים, לא עכשיו, לא ככה" המשכתי.
"אני אוהבת אותך, אני כל כך אוהבת אותך, אל תעשה לי את זה בבקשה, אל תלך ממני, בבקשה ליאו.." הנחתי את ראשי על בטנו ובכיתי את חיי.
"זה בן ליאו, יש לנו בן, אני רוצה שהוא יגדל עם אבא שלו, לא בא לי לגדל אותו לבד ולסףר לו סיפורים עליך, אני רוצה שאתה תהיה איתו, ותגדל אותו, אתה רואה, הוא אפילו בועט לי בתוך הבטן, הוא גם רוצה אותך" הנחתי את ידי על הבטן בגלל הבעיטות שלו.
אחרי כמה דקות שרק דיברתי אליו ובכיתי הרגשתי יד מונחת על ראשי.
"יהיה לי נסיך קטן" שמעתי אותו לוחש בקול צרוד.
הרמתי מהר את ראשי מבטנו וראיתי אותו מחייך אליי עם חצי עיניים סגורות.
הכנסתי מהר את ידי מתחת לראשו וחיבקתי אותו חזק, בוכה אל תוך כתפו.
הוא הניח את ידיו על גבי והצמיד אותי אליו.
"אל תעשה לי את זה שוב" המשכתי לבכות אבל הפעם משמחה.
הוא התיישב בזמן שאני עדיין מחבקת אותו ולא רוצה לשחרר והושיב אותי על רגליו.
"שששש, אני פה" לחש אל תוך אוזני כשלא הפסקתי לבכות.
"הרופאים אמרו שאתה לא תקום, חשבתי שאיבדתי אותך"
"אבל קמתי, אני פה איתך ואני לא הולך לשום מקום" תפס בפניי, ניגב את הדמעות שלי ואמר.
"אני אוהבת אותך ליאו, אל תעשה לי את זה שוב" לחשתי לו.
"אני אוהב אותך Mon amour" לחש לי בחזרה ונישק את שפתיי בעדינות.
אחרי שהתנתקנו קמתי ממנו ועזרתי לו לקום לאט.
"אחח" נאנח בכאב בזמן שקם.
הוא הוריד את ראשו והסתכל על התחבושות שהיו על גופו.
הוא את ידו סביב ראשי ונשען עליי בשביל ללכת.
פתחתי את הדלת ויצאנו לבחוץ, אלי שישבה שם עם ליזי ראתה אותנו יוצאים ורצה אליו.
"דביל, חשבתי שמתת" נתנה לו אגרוף בבטן וחיבקה אותו.
"כנראה שזה מגיע לי" התקפל בכאב מהאגרוף שקיבל לבטן קרוב למקום שבו הוא נורה וחיבק אותה בחזרה עם יד אחת.
ליזי באה גם וחיבקה אותו חצי חיבוק.
לוקה ג'ון וטיילר שמעו אותנו ורצו לכיוונינו.
חיבקו את ליאו אחד אחרי השני ושמחו שהוא התעורר.
"אחח" הפעם אני נאנחתי בכאב כשהתינוק המשיך לבעוט.
"מה?" ליאו שאל מהר והביט בי בדאגה.
"הוא בועט" עניתי.
"הוא?" שאלו ג'ון לוקה ליזי ואלי ביחד.
חייכתי אליהם והנהנתי.
תפסתי בידו השנייה של ליאו והנחתי אותה על בטני.
"הבן שלי חזק כמו אבא שלו" חייך בהתלהבות כשהרגיש את הבעיטות.
שנייה אחר כך עוד 4 ידיים שונות הונחו על בטני להרגיש את הבעיטות.
"עכשיו הוא רוצה להרוג גם את אבא שלו שכמעט מת" טיילר אמר והבנתי למה הוא התכוון.
אחרי שהוא הסביר להם כולנו צחקנו ושמחתי לראות אותם ככה שמחים כולם ביחד.
העברתי את עיניי לליאו שעדיין נשען עליי וחייכתי מהידיעה שהוא עדיין כאן איתי, למרות שלפני שנייה הוא היה חצי מת.