ראשת המאפיה

פרק 28

ליזי

אני לא מאמינה שהיום הזה סוף סוף הגיע.
אחרי שביטלנו אותו כשאמה חזרה מהשבי רק רציתי שזה כבר יגיע.
בגלל המלחמה שתהיה עוד חודשיים אמה רוצה שאני והאחות הקטנה של ליאו נטוס ביחד לישראל.
אני לא אשקר ואגיד שאני בסדר עם זה כי אני ממש לא.
אני צריכה להשאיר מאחוריי את ההורים והאחים שלי אבל להם אני לא ממש דואגת, אני דואגת יותר ללוקה שגם אותו אני משאירה מאחור אבל הוא יהיה במרכז הסכנה, כל שנייה שהוא יהיה שם תהיה סכנה לחיים שלו.
אנחנו מתחתנים היום ואני אפילו לא אספיק להיות איתו ישר אחרי החתונה, אחרי שאנחנו סוף סוף בעל ואישה, חיכיתי לרגע הזה מהרגע שהפגשתי את לוקה.
אני לא רוצה לאבד אותו חודשיים אחרי החתונה.
"ילדה יפה שלי" שמעתי את קולה של אמי מאחוריי ויצאתי מהמחשבות.
הספר שהיה באמצע לסדר לי את השיער זז טיפה לצד כדי שאני אוכל לראות אותה דרך המראה.
"אמא, מה את עושה כאן?" שאלתי כשנזכרתי שהיא אמורה להיות בבית עם אבא.
"הילדה שלי מתחתנת היום, אני רוצה להיות איתה" אמרה והתיישבה בכיסא לידי.
"איפה אבא?" שאלתי.
"אבא הלך להיות עם החתן שלך, אבל אני תוהה.. איפה החברות שלך?" שאלה והרגשתי צביטה בלב.
"הן לא יגיעו.. בכלל" אמרתי והורדתי את עיניי.
הרמתי טיפה את העיניים וראיתי שהיא נהייתה עצובה קצת.
"אבל אל תדאגי, הגיסה העתידית שלי תכף תחזור, היא הלכה לשים את השמלה" הרגעתי אותה שאני לא כאן לבד.
"באמת? אני חייבת לפגוש אותה" נעמדה בהתלהבות וחיכתה לה.
"הווו, את בטח אמה" חיבקה אותה חזק בשנייה שהיא נכנסה לחדר.
"סליחה, אני מתרגשת" נתנה לאמה לנשום לרווחה והתרחקה קצת ממנה.
"זה בסדר, נעים מאוד לפגוש אותך" אמה חייכה אליה.
"את נראית.. מדהים" אמא שלי החמיאה לה.
"תודה" אמה הסמיקה והודתה לה על המחמאה.
הן דיברו קצת ואז אמה באה לעזור לי ללבוש את השמלה כשסיימתי לעשות את האיפור והשיער.
אני כבר לא יכולה לחכות.
באלי שזה יקרה עכשיו, אפילו בלי חופה ובלי אורחים, רק שנינו עם הכתובה הטבעות וזהו, לא צריך יותר מזה.
כשהוא התוודה ברגשות שלו כלפיי אחרי שנתיים שאנחנו מכירים בגלל הקשרים של אבא שלי, הסכמתי לצאת איתו כי גם לי היו רגשות כלפיו ולא יכולתי להתעלם מהן.
אחרי חצי שנה של זוגיות בריאה, חזקה ואוהבת הוא סיפר לי על המאפיה, לא רציתי לראות אותו.
לא רציתי להיות עם מישהו שהורג אנשים, מענה, כולא, שורף ורוצח אותם בלי מצפון ובלי להרגיש שום רגשות אשמה או חרטה.
ועצם זה שמגיל 11 הוא נמצא במאפיה, מתאמן, זה כבר היה יותר מדי בשבילי.
נפרדתי ממנו וניתקתי איתו קשר, הניתוק הזה גרם לי להבין כמה אני מתגעגעת אליו וכמה אני אוהבת וצריכה אותו בחיים שלי.
אז חידשתי איתו את הקשר וחזרתי אליו, מאותו הרגע אנחנו כבר שנתיים וחצי ביחד, לפני שנה היינו אמורים להתחתן אבל המצב במאפיה נהיה מתוח והיום זה סוף סוף קורה, זה פאקינג קורה.
"וואו ליזי, לוקה זכה בענק" אמה התרחקה ממני והעבירה את עיניה עליי והיו ניצוצות בעינייה.
"תודה" הסמקתי.
לקבל מחמאה מהאישה שבקושי מחמיאה זאת הרגשה טובה כי אפשר לדעת שהיא לא משקרת ובאמת מתכוונת לזה.
סיימנו לארגן עוד כמה דברים שהיה צריך, אמה עשתה שיער וקצת איפור ונכנסנו לרכב המקושט לכבוד החתונה והתחלנו לנסוע לכיוון המקום בו אני ולוקה נפגשים לראשונה מזה שבוע שלא ראינו אחד את השנייה.
"תנשמי ליז, את נראית לחוצה" אמה הביטה בי דרך המראה וצחקה.
"אני מתרגשת" אמרתי בהתלהבות כשהיא החזירה את עינייה לכביש ופנתה ימינה.
אחרי עוד כמה דקות של נסיעה, דיבורים וקצת צחקוקים, הגענו.
אמא שלי עזרה לי לרדת מהרכב עם השמלה וכבר ראיתי מרחוק את הבנים ואת לוקה עומד ביניהם עם הגב לכיווני.
נשמתי עמוק ואמא תפסה בידי והרגיעה אותי ואמה לצידי השני.
כשהגענו נעמדתי מאחורי לוקה והנחתי את ידי על כתפו.
הוא נשם והסתובב אליי.
חיוך בלתי נשלט התפרס על הפרצופים של שנינו והסמקתי.
הוא היה חתיך עם החליפה שלבש והתגאתי בעצמי שזכיתי במישהו גם עם אופי טוב ושלא נדבר בכלל על היופי האלוהי שלו.
הוא בחן אותי והתקרב אל אוזני.
"את יפהיפייה" לחש לי ונישק את הלחי שלי.
חייכתי אליו והחזרתי לו "אתה נראה לא פחות טוב" לחשתי.
הוא נישק את שפתיי והניח את ידו על הצוואר שלי.
"תשמרו את כל זה לאחר כך, יש לנו תמונות לצלם" אמה אמרה וצחקנו.
אבא שלי התקרב אליי והחמיא לי גם אחרי שחיבק אותי חזק.
הצלם התחיל לצלם אותי ואת לוקה ביחד ובנפרד וראיתי מזווית עיני את אמה וליאו מדברים ביניהם וליאו היה נראה כאילו הולך להתפוצץ מהיופי של אשתו ואני אפילו לא מתפלאה.
היא לבשה שמלה שחורה שהייתה מחולקת לשניים, טופ וחצאית.
הטופ שנצמד לגופה ישב עליה בצורה הכי יפה שיש, החצאית הצמודה שהגיעה לה עד סוף הירך והבליטה לה את החלקים הנכונים גם כן והשרשת בצבע כסף שענדה סביב בטנה שהתנפחה קצת מההריון אבל לא ראו את זה כי אמה גם ככה הייתה רזה, שרשרת הכסף שענדה על צווארה תאמה לשרשרת שעל בטנה, לצמיד ולעגילים שענדה.
שיערה היה פזור ומסולסל קצת למטה, עינייה הירוקות בלטו והאיפור העדין שעשו לה התאים לה בדיוק ונעלי העקב השחורות הגביהו אותה טיפה והשלימו לה את הלוק.
"גברת זה החתונה שלך, את לא רוצה שהתמונות יצאו פח" הצלם עם המבטא המוזר העיר לי והחזרתי את עיניי אל עדשת המצלמה.
"קדימה לוקה, תשנה קצת פוזות" טיילר צעק ללוקה שהצטלם באותה פוזה כבר כמה פעמים.
"אל תתערב" צעק לו ושינה פוזה.
טיילר צחק ואחריו כולנו.
"תשתקו" לחש בקול.
הצלם צילם עוד כמה תמונות של כולנו ביחד ובנפרד ושל אמה וליאו לבד ונסענו לכיוון האולם.
כשהגענו הסתובבנו קצת באולם ואז אמה ואני עלינו לחדר למעלה כדי שאני אנוח ואסיים להתארגן עד שהאורחים יגיעו והחופה תתחיל.
הבנים עלו אחרי כמה דקות וההורים שלי נסעו לבית שלהם כדי לסיים גם כן להתארגן ולהביא את האחים שלי.
אמה וליאו ירדו לדבר עם המנהל של האולם ולבדוק איתו שהכל בסדר, טיילר וג'ון הציקו אחד לשני ועזרו ללוקה לסיים להתארגן גם ואני ישבתי על הספה ונחתי.
"דיברתי עם טובי, הוא וכל שאר הבכירים יאספו את אלי מהבית המוגן ויגיעו לכאן קצת לפני החופה" ג'ון אמר לאמה כשהיא וליאו נכנסו לחדר.
"מי נשאר במאפיה?" שאלה אותו.
"לוק נשאר שם להשגיח על הכל ו50 החיילים שביקשת יגיעו עוד מעט לאבטח את האולם" ענה על שאלתה ופערתי את עיניי.
היא הביאה 50 חיילים לאבטח את האולם??
בשביל מה?
"בשביל מה צריך 50 חיילים?" שאלתי שכבר הייתי חייבת לקבל תשובה.
"לא נוכל לקחת סיכון שיתקפו אותנו כאן בזמן שאנחנו לא נשים לב" טיילר ענה לי והנהנתי, יש משהו בדבריו.
אחרי חצי שעה 50 חיילים כבר הוצבו במקומותיהם.
חלק היו סביב האולם, חלק היו בתוך האולם, חלק בקומה למעלה וכמה צלפים בבניינים הסמוכים.
"אמה זה לא קצת מוגזם?" שאלתי אותה כשהיינו רק שתינו.
"לא, בזמן מלחמה לא לוקחים סיכונים, אבל אל תדאגי, את לא תרגישי אותם" הרגיעה אותי.