"היי, " אמרתי עוד בבלבול וכחכחתי בגרוני, עדיין לא במצב מספיק טוב כדי ללכת או לתפקד כמו בן אדם נורמלי. הזקנה כבר נעלמה לתוך חדרה, השוטר עזב, ונשארתי בחדר החם והמכוער עם הנערה כהת העור שחייכה אלי בהתרגשות וחשפה שיניים לבנות כל כך שממש הסתנוורתי.
"אם את מקיאה תדאגי שזה לא יהיה על הנעליים שלי, השקעתי בקטנות האלה יותר מידי!" היא דיברה כמו כל כהת עור מניו יורק, עם אותיות מודגשות והרבה תיאטרליות - בהחלט מזכירה לי קצת את הכנופפיה שאיתה הסתובבתי.
"אני אשתדל." מלמלתי.
"אז, לידיה, על מה את יושבת?" היא אחזה בזרועי, מובילה אותי אל מחוץ למסדרון המכוער דרך דלת זכוכית שציפצפה כשעברנו דרכה אל תוך מסדרון נוסף, עמוס בחלונות.
"השחטת רכוש, גניבה ואלימות ברחוב." אמרתי בלי לחשוב, מקווה שאולי תפחד ממני ותעזוב את הזרוע המסכנה שלי. עם כל הכבוד העדפתי שלא יגעו בי כל עוד אין בזה צורך.
"אה! אז את מהקלילים." היא צחקה.
"קלילים?" הרמתי גבה, מנסה לחשוב על דרך לשחרר את זרועי מאחיזתה. אולי אם אתכופף לקשור את השרוכים? אה, רגע, אני נועלת מגפיים. שיט.
"יש פה רוצחים, אנסים, האקרים... את יודעת." היא משכה בכתפיה כאילו העובדה שחיים לידה אנסים לא מטרידה אותה בכלל. כמעט שכחתי שזהו מוסד לעבריינים צעירים ולא סתם פנימייה רגילה. המנהלת גרמה למקום להיראות יותר.. אחר. בצורה משונה.
"על מה את יושבת כאן?" שאלתי אותה וסוף סוף שחררתי את זרועי מאחיזתה.
"גנבתי כמויות מסחריות של אלכוהול באיזה פאב בצ'יינה טאון. לא משהו רציני." היא נופפה בידה לביטול.
"את מניו יורק?" כבר ידעתי את התשובה, אבל רציתי למנוע משתיקה מביכה להגיע.
"אכן. עיר האורות." היא חייכה, פותחת את דלת היציאה מהבניין בבעיטה.
"לאן אנחנו הולכות?" השמים בחוץ היו אפורים וכודרים והדשא חצי יבש. מול היציאה ניצבו חומות אבן עתיקות שהקיפו את המוסד.
"למגורים," היא אמרה באגביות. "את איתי בחדר, אגב. השותפה הקודמת התאבדה."
נעצרתי מיד, מביטה בה בבהלה. "מה זאת אומרת התאבדה?"
"זאת אומרת שרצו לשלוח אותה לכלא הפדרלי לחמישים שנה, והיא העדיפה לתלות את עצמה."
"רק אל תגידי לי שהיא עשתה את זה בחדר."
"היא תלתה את עצמה בחדר." היא אמרה, ורק אחרי שעיניי נפערו בחרדה היא החלה לצחוק. "סתם, סתם. היא עשתה את זה בחופשת הקיץ, בבית שלה אם אני לא טועה."
"אני אשן במיטה שלה?"
"מעדיפה את הרצפה?" היא נחרה בצחוק, מובילה אותי על מדרכה עשוייה מאבני חצץ אדומות כהות.
נכנסנו לתוך עוד מבנה ויקטוריאני עתיק, ג'סיקה הולכת מלפניי. "אלה המגורים?" שאלתי, מביטה סביב. מבחוץ כל המבנים היו עשויים לבנים אפורות ישנות והמקום נראה ממש כמו אחוזה עתיקה.
"אלו מגורי הבנות. הבניין ממול הוא מגורי הבנים. אם תרצי אוכל להראות לך איך אפשר להתגנב לשם דרך הגג." היא הציעה.
"להתגנב? אסור לנו להיכנס לשם?" הרמתי גבה. רק שהמקום הזה לא יפריד בין בנים לבנות - בבקשה! לא אצליח לחיות רק עם בנות. בחיים. הדרמות יהרגו אותי בסופו של דבר.
"אסור, אבל אף אחד לא מקשיב לחוק הזה חוץ מהמנהלת עצמה, והיא לא אוכפת אותו אף פעם." ג'סיקה צחקקה.
"נחמד," מלמלתי, מתפאלת מגרם המדרגות המעוגל הרחב שכוסה שטיח אפור כהה עשוי פרווה. "כמה קומות יש פה?" התחלנו לעלות, רגליי שוקעות לתוך הפרווה הרכה והנקייה. המקום הזה טחון בכסף, אלוהים אדירים.
"ארבע. הקומה הראשונה היא סלון, השנייה היא המקלחות המשותפות, והשלישית והרביעית הן החדרים."
"יש קומה שלמה למקלחות?" שאלתי בפליאה, לא מאמינה למה ששמעתי.
"כן. די כיף שם, אבל הוילונות טיפה שקופים."
אוקיי, זה עלול להיות מביך, חשבתי לעצמי.
"החדרים יפים?" שאלתי, נושכת את שפתי התחתונה ומקווה שהחדרים מפוארים כמו הכניסה והמדרגות. נמאס לי לישון בתוך מחסן על קרטון, אם כבר הגעתי למקום עשיר לפחות שיהיה עשיר עד הסוף!
"מאוד. הם מעוצבים יפה אבל לא גדולים כל כך." היא נעצרה מול דלת באמצע המסדרון של הקומה השלישית, מוציאה מפתח ופותחת את דלת העץ הכהה.
"חייבים לנעול עם מפתח?"
"כשתשעים אחוז מהתלמידים גנבים מורשעים? ברור." היא צחקה, פותחת את הדלת לגמריי וצועדת לאחור כדי שאוכל להיכנס.
עברתי על פניה ונכנסתי, בוחנת את החדר החדש שלי. הוא לא היה גדול, כמו שג'סיקה ציינה, אבל באמת עוצב בצורה יפה. שתי מיטות הוצמדו לקיר אחת מול השניה, בניהם ניצב חלון גדול שתריסיו היו פתוחים עכשיו. את החלון עיטר וילון לבן חצי שקוף שהשתלב עם הסדינים שצבעם היה לבן גם. לכל מיטה הוצמדה שידת עץ כהה כמו הדלת, ומול החלון ניצב ארון עץ גדול זהה ושולחן כתיבה באותו הסגנון. על מיטה אחת היו כריות בצבע בורדו עמוק ועל הקיר נתלו תמונות שונות. החלק של ג'סיקה. המיטה שממול הייתה מוצעת וריקה מכריות, השידה הייתה ריקה גם, אבל נחרט עליה משהו. התקרבתי כדי לקרוא, וצמצמתי את עיניי.
"ביחד לנצח," קראתי בקול, מסתובבת אל ג'סיקה בשאלה. "השותפה הקודמת שלך כתבה את זה?"
"אני לא יודעת." אמרה ג'סיקה בהבעה מבולבלת והתקרבה כדי לראות גם.
"זה נראה חדש." ציינתי, מעבירה את אצבעותי על החריטות בעדינות וחוקקת את צורתן. הכתב היה מבולגן.
"לא היה למרתה מאהב כלשהו. היא הייתה מתבודדת מאוד וחולה רוב הזמן."
"מקווה שהחליפו את הסדינים." צחקתי וג'סיקה חייכה.
"אל תדאגי."
YOU ARE READING
The Hardest Way
Romanceהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
