הבטתי בו לכמה שניות בחרדה ובלבול. מצד אחד לא רציתי להישאר איתו לבד, אבל מצד שני התגעגעתי לנוכחות שלו. בצורה מסויימת הוא הצליח להשפיע עליי ולגרום לי לרצות להיות קרובה אליו, למרות שהוא אידיוט מעצבן. ושהוא כמעט הרג אותי.
אחרי שביליתי עם וויל את כל השבועיים האחרונים, יצא לו להסביר לי מה הוא חווה לפני השינוי בירח המלא. הוא הסביר לי על הכעס הבלתי נשלט, האלימות, המחשבה המעורפלת, והיצרים החייתיים.
כמובן שהשוויתי את הדברים הללו למקרה המצער עם סבסטיאן, והתוצאה שהתקבלה הייתה - הוא לא אשם. איך אני יכולה להאשים אותו? וויל סיפר לי שבכל השתנות עליו לשבור כל עצם ועצם בגוף שלו (ללא שליטתו) ולחבר אותה מחדש. גם אני הייתי מתעצבנת.
ובקשר לפציעות הקשות שגרם לי? ובכן, הכוח שלו הרבה יותר גדול משל אדם רגיל. אם לא היה חזק כל כך המכה שנתן לי הייתה אולי יוצרת סימן כחול, אבל בגלל הכוח שלו הוא שבר לי כמה צלעות. שוב - הכוח שלו בלתי נשלט ולא באשמתו.
ולמה הגעתי לכל המסקנות האלה? ובכן, התגעגעתי אליו. כבר היה לי קשה להכחיש כמה דאגתי כשלא ראיתי במרתף בכל הזמן הזה. פחדתי שאולי התגובות שלי העליבו אותו או גרמו לו להרגיש רע. לפי מה שוויל אמר לי, הוא הרגיש רע גם בלי התגובה שלי כשראיתי אותו לפני שבועיים.
בקיצור, אני מסוגלת לתת לו הזדמנות. הזדמנות אחרונה. כי הוא עדיין מתנהג כמו בן זונה לפעמים.
לקחתי את הצלחות של הבנים שהתחילו לקום מהשולחן ולהתפזר, יוצרת ערימה של כלים ולוקחת לכיור במטבח. הרטבתי את הסקוטש, השפרצתי עליו סבון כלים ירקרק והתחלתי לשפשף את הצלחות והכוסות.
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר." סבסטיאן נכנס למטבח עם עוד ערימה של כלים מלוכלכים והניח אותם ליד האחרים.
שתקתי, לא מגיבה למה שאמר. עכשיו כשבאמת הגיע הרגע לתת לו הזדמנות שנייה, כל מה שהיה לי בראש פשוט נעלם.
"אוקיי, אני אתחיל," הקול הנמוך שלו הרג אותי. הגעגועים כבר הגיעו למצב של כאב, ועכשיו כששמעתי את הקול הזה שוב זה היה נחמד יותר ממה שדמיינתי שיהיה. "אני מצטער על ההתנהגות שלי באותו לילה. הייתי צריך לשלוט בעצמי."
המשכתי לשתוק, הגוף והמוח שלי מבולבלים מידי כדי לענות תשובה נורמלית. שמחתי לשמוע את הסליחה שלו, אבל לא ידעתי מה לומר. אני מתכוונת להתנצל גם?
"אני גם מצטערת," התחלתי לומר, קולי גווע ולא הצלחתי להמשיך. ידעתי שגם אני קצת אשמה, אבל היה לי קשה להודות בזה. למזלי סבסטיאן לא היה לחוץ בכלל ונתן לי את הזמן שלי להמשיך. בזמן שחיכה שהמוח שלי יעבוד הוא התחיל לשטוף את הכלים שקירצפתי. "לא הייתי צריכה להתגרות בך. בסך הכל ניסית להגן עליי."
הוא התמתח מעל הכיור, חוסם לגמריי את שדה הראייה שלי בעזרת גופו וגורם לי לנשום את הריח הנעים שלו. ריח חזק, מתוק, כבד, וגברי. "זה נכון מאוד."
"ואני מבינה עכשיו שלא יכלת לספר לי תשובות. זה עדיין מעצבן אותי, אבל אני מבינה את זה."
"סוף סוף," הוא נשף.
"ואני מצטערת על שסטרתי לך כמה פעמים."
"אני מצטער ששברתי לך את הצלעות."
"הו, כדאי לך להצטער. השבועיים האחרונים היו סיוט."
"אני גם מצטער שלא באתי להתנצל קודם," הוא הניח עוד כלי על מתקן הייבוש. "פשוט.. בפעם הראשונה שניסיתי את ברחת ממני. וזה.. אמ.. לא רציתי שזה יקרה שוב."
"זה בסדר. אני סולחת לך עכשיו."
"אז אנחנו בסדר?" הוא הביט בי, מאתגר אותי להסתכל עליו חזרה.
אזרתי את כל האומץ שלי והרמתי אליו את ראשי, מביטה בו. השיער שלו היה מעט יותר ארוך וכיסה לו את המצח, והעיניים שלו נראו מעט בהירות יותר בתאורה שבחדר. "אנחנו בסדר."
ראיתי התחלה של חיוך מרוצה על פניו, אבל הוא נעלם מיד. לפני ששמתי לב מה קורה ידיו עטפו אותי, כולאות אותי בחיבוק דוב חזק ולא עדין במיוחד. בהתחלה זה היה מוזר, בעיקר בגלל כל המגע האנושי הזה שאני לא מחבבת, אבל באיזשהו שלב בחיבוק, כשהרגשתי את ידו פרושה על גבי והשענתי את ראשי על החזה השרירי שלו, אפילו טיפה נהניתי מהמגע באופן מפתיע.
לא, בעצם לא. זה סבסטיאן והוא אידיוט.
אבל הוא אידיוט נחמד.
YOU ARE READING
The Hardest Way
Roman d'amourהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
