מסתבר שהנשף המסורתי נגמר, ומה שנשאר מהאולם הגדול היה אורות צבעוניים, מוזיקת טראנס רועשת, והרבה תלמידים שרקדו ושתו. ושוב פעם - איך לעזאזל דבר כזה הוא חלק ממוסד חינוכי?
"את בטוחה שאת לא רוצה ללכת לחדר שלך?" סבסטיאן שאל אותי בדאגה. ידו לא עזבה את זרועי כשהלכנו מהחורשה אל האולם, והוא לא הפסיק להביט בי.
לא, לא רציתי לחזור לחדר. לא רציתי להיות לבד ולחשוב על מה שקרה. לא רציתי לחשוב על ג'ייסון ועל מה שרצה ממני ועל מה שעוד הרבה אחרים רוצים לפי מה שנודע לי. זה הלחיץ אותי כל כך שהתחלתי להזיע רק מלחשוב על זה.
"אני בטוחה." אמרתי ומזגתי לעצמי שוט מהבקבוק הראשון שראיתי. לא היה לי אכפת אפילו מה זה היה, כל עוד זה הכי לאלכוהול. כבר ראיתי אנשים שיכורים בעבר, הם תמיד נראו קלילים וחסרי דאגות. רציתי להיות כזאת עכשיו גם.
סבסטיאן לא היה נראה מרוצה בכלל מהמצב ונעץ בי מבטים כשהתחלתי למזוג מהבקבוק. אז מזגתי שוט אחד גם לו. כדי שישתחרר קצת.
"תן לי את הלילה הזה," התחלתי לומר, נועצת את עיניי בעיניו. "אני רוצה להינות."
"אבל לידיה, את הרגע.." קטעתי אותו בכך שדחפתי את הכוס הקטנה אל בין שפתיו.
"ביקשתי משהו. פעם אחת בחיים שלך תקשיב לי." אמרתי לו, והוא שתה את השוט.
***
אחרי שמונה שוטים של הדבר ההוא ושלושה קוקטיילים מתוקים מידי כבר הייתי שיכורה. התנודדתי ברחבי האולם בין אנשים, כמעט נופלת בכל פעם שהייתי צריכה לפנות. חיפשתי אחרי סבסטיאן (אותו איבדתי לפני חצי שעה בערך), חיוך מטומטם על פניי.
כשמצאתי אותו סוף סוף ראיתי אותו עומד מול סלובניה. ראיתי קצת מטושטש אבל בקלות זיהיתי את השיער הבלונדיני והחזה הענקי. היא נראתה אפילו זנותית יותר בשמלה הלבנה שלה. כמו כלה זנותית. אני שונאת אותה.
התקדמתי לכיוונם בצעדים נחושים ואחזתי בזרועו של סבסטיאן, נצמדת ונשענת עליו.
"לידיה?" סבסטיאן הביט בי ותפס את מותני ביד אחת, מניח לי להישען עליו ולכרוך את כפות ידי סביב החלק העבה והשרירי בזרועו. סלובניה הביטה בי בזעם, ואני החזרתי לה חיוך מרוצה.
"בוא לרקוד." אמרתי, מנסה להיראות פלרטטנית ומושכת. הקול שלי היה מתוק וקיוויתי שזה יעבוד. כבר לא היה לי אכפת ממה שקרה מוקדם יותר הערב, וגם מכך שכנראה לא הייתי עושה את זה פיקחת. גם לא היה לי אכפת מכך שיש לי עסק עם סלובניה עכשיו. כל מה שרציתי עכשיו היה לרקוד.
די הופתעתי כשסבסטיאן ניפנף את סלובניה בכמה מילים שאפילו לא כללו התנצלות ומשך אותי אליו. "כמה שתית?"
"אה... אני לא זוכרת." ציחקקתי.
"אלוהים אדירים, אני לוקח אותך לחדר." הוא אמר והחל להביט מעליי על האולם, מחפש משהו.
YOU ARE READING
The Hardest Way
Roman d'amourהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
