הפעימה בראשי הייתה חזקה מאוד. מידי. העיניים שלי היו עצומות ולא יכלתי לפקוח אותן, הגרון שלי היה יבש כמו נייר זכוכית, הבטן כאבה לי, הצלעות כאבו לי, ובכללי לא היה לי נחמד כל כך.
רק עכשיו חזרתי להכרה, אבל עדיין לא הצלחתי לפקוח את העיניים ולא הצלחתי להרגיש לגמריי כל חלק בגופי. ידעתי שאני שוכבת איפשהו, במקום סגור, חמים, ונוח.
אחרי עוד כמה שניות של סחרחורת ובלבול הצלחתי לשמוע קצת ממה שאמרו סביבי. אמנם חלש ומלווה בצפצוף גבוה ועדין - אבל הצלחתי.
"את חושבת שהיא תתעורר?" קול גברי מעט גבוהה נשמע משמאלי.
"אני לא יודעת." קול נשי ומחוספס ענה לקול השני, הפעם מצד ימין שלי. הקול היה מוכר בצורה מפחידה, שמעתי אותו פעם, אבל לא הצלחתי לקשר את הקול לפנים וזהות.
"היא ככה כבר יותר מידי זמן." הקול הגברי נשמע מפוחד מעט.
"היא תתעורר מתישהו, היא חייבת." הקול הנשי ענה, אבל לא בביטחון מלא.
התחושה בכל הגוף חזרה אליי בהדרגה ופקחתי את עיניי באיטיות. האור בחדר סנוור אותי והכל היה צבוע בלבן אחיד ומסנוור. לאט לאט הצלחתי לראות קווים כלליים - כמו המשקוף של הדלת, הפינות, וקווי המתאר של האנשים מולי. תוך עוד כמה שניות כבר הצלחתי לראות את הצבעים - דלת מעץ מלא כהה, קירות מלבנים אפורות כהות, רצפת בטון, ונרות קטנים במקומות שונים בחדר.
"היא התעוררה!" הקול הגברי נשמע מרוגש ביותר. הזזתי מעט את ראשי לצד כדי לראות מי מדבר וראיתי בחור כבן 20 בערך, שיערו בלונדיני ועיניו כחולות בהירות. הוא היה צנום וגבוה מאוד ולבש חלוק לבן של רופא. הוא נראה צעיר מידי כדי להיות רופא. והמקום הזה הוא לא בית חולים.
מה קורה פה?
סובבתי את ראשי לצד השני, נאנקת קצת, וראיתי את המנהלת. המנהלת הזקנה של המוסד, זאת שעשתה איתי שיחה כשרק הגעתי. זאת שהפחידה אותי למוות וגרמה לי לחשוב שאני משוגעת. אולי זה חדר האחות?
"מ-מה אני עושה כאן?" מלמלתי, מבחינה בכך שאני שוכבת על מיטת חולים שסדיניה לבנים, לגופי כותונת תכולה דקיקה וגופי נקי לגמריי - כאילו רחצו אותו. השיער שלי היה מוברש וחלק, ונח על הכרית בצורה מסודרת ואפילו יפה.
"אל תדאגי, נסביר לך הכל," אמרה הזקנה בקול רגוע. "קודם כל את צריכה לשתות ולאכול ולחזור למצב גופני תקין."
"כמה זמן הייתי ככה?" שאלתי בשקט, לא מבינה איפה אני לעזאזל או איך יצאתי מהחורשה ומי הביא אותי לכאן ומי הפשיט אותי וניקה אותי.
"יומיים," ענה הבחור והביא בקבוקון קטן מאחד המדפים שהיו עמוסים בעוד בקבוקונים בצורות שונות וצבעים שונים והרבה מאוד ספרים עבי כרס. "אז את צריכה לשתות את זה." הוא פתח את הבקבוקון הקטן וקירב לפי. אוטומטית סגרתי את הפה והסטתי את מבטי.
YOU ARE READING
The Hardest Way
Romanceהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
