החדר אליו נכנסנו היה ענקי. הרבה יותר ענקי מהאולם. החלל רחב היה מלא בשולחנות בגדלים שונים ונערים שהסתובבו וישבו ואכלו ביחד. היו שולחנות זוגיים, שולחנות לשלישיות, וגם שולחנות ארוכים לשבעה אנשים. המקום הענקי היה מלא כמעט עד אפס מקום.
"ואו." פלטתי, נעצרת במקומי סמוך לכניסה.
"אה, כן, מקום גדול." ג'סיקה צחקה, לוקחת את ידי (שוב) וגוררת אותי אל אזור ההגשה. האוכל נראה טוב בעיקרון, וברגע שהריח שלו הגיע לאפי הבטן שלי השמיעה קרקור מטורף. מתי בפעם האחרונה אכלתי באמת?
"קדימה ילדה, תאכלי. את רזה בטירוף." היא צבטה את הזרוע שלי, שבאמת הייתה צנומה מאוד. לפי החישובים שלי לא אכלתי כבר 34 שעות.
לקחתי לעצמי מגש כתום וצלחת זכוכית, ונעמדתי בתור מאחורי ג'סיקה. התור התקדם במהירות מפתיעה והגעתי אל איזור המנות העיקריות. היה שם צלי בקר, עוף, כדורי בשר, ולזניה שנראתה ממש טוב.
"מה תרצי, ילדה?" אישה מלאה בגיל העמידה עם סינר ורשת שיער שאלה, מביטה בי בציפייה.
"אני אקח לזניה." אמרתי לאחר התלבטויות קשות. הרי לקחת את כל המנות שיש שם זה לא מנומס במיוחד, נכון?
השמנמנה הנהנה ויצקה לצלחת שלי חתיכת לזניה שהריח שלה היה פשוט משגע. מלמלתי "תודה" לכיוונה והמשכתי, עוברת אל שאר דלפקי ההגשה. לקחתי סלט ומיץ תפוזים וחיכיתי שג'סיקה תסיים להעמיס את המגש שלה.
"לאן הולך כל האוכל הזה?" צחקתי כשהתקרבה עם מגש עמוס בכל טוב. היו שם שתי מנות, פחמימות וירקות, וג'סיקה שהייתה לא פחות צנומה ממני נראתה כאילו היא באמת מתכוונת לאכול את כל זה.
"היישר לישבן," היא חייכה, מתקרבת אלי ודוחפת אותי עם צד גופה. כמעט נפלתי בגלל זה. "את גם צריכה לגדל לעצמך אחד, שטוחה." בניגוד אליי לג'סיקה הייתה אולי בטן שטוחה ורגליים דקות, אבל החזה והתחת שלה לא היו צנומים במיוחד. בכלל לא, האמת.
"אני לא חושבת שיש לי סיכוי. אני לבנה מידי." צחקתי ומשכתי בכתפיי. תחת לא היה לי אף פעם וכבר כנראה לא יהיה. מעולם לא הייתי עטורת קימורים. אני קרש מהלך, זה הכל.
הלכתי אחרי ג'סיקה בין השולחנות, מתעלמת ממבטים של תלמידים שננעצו בי. כנראה שגם כאן חדשים מושכים תשומת לב. ג'סיקה נעצרה ליד שולחן צדדי שישבו בו שלושה אנשים וסימנה לי להתקרב באצבעה.
"אלו ג'וני, כריס, ואנג'לה," היא אמרה לי בחיוך ואז פנתה אליהם. "זאת לידיה."
הם חייכו אליי ונופפו לשלום בנימוס. ג'סיקה התיישבה בקצה השולחן והניחה את המגש שלה מולה. אני השתהיתי מעט בעמידה, לא יודעת אם לשבת או לא. אני לא מכירה אותם. ג'סיקה כן, אבל אני לא.
"קדימה, שבי!" ג'סיקה משכה בזרועי עד שהתיישבתי על הכיסא הריק שלידה והנחתי את המגש באיטיות מולי.
בחנתי את פניהם, בודקת איך הם ידיבו לעובדה שהתיישבתי בשולחן שלהם ומופתע לגלות שהם נראו מזמינים ואפילו נחמדים מאוד. לנערה, אנג'לה, היה שיער בצבעי כחול וירוק ועיניים מלוכסנות בצבע חום כהה, עם נמשים שכיסו לה את כל האף והלחיים. לנער השמאלי, ג'וני, היה שיער בלונדיני בהיר מאוד וכמעט לבן ועיניים כחולות כהות, עור שזוף וגומות בלחיים, ולנער הימני, כריס, היה שיער חום מתולתל ועיניים ירוקות-אפורות. אין ספק שהתיישבתי ליד קבוצת הילדים הכי אקזוטית ומגוונת בעולם.
"אז, לידיה," החל ג'וני לדבר, קולו נמוך ועמוק.
"על מה את יושבת?"
"כרגע על כיסא." אמרתי, לא מצליחה לסנן ולבלוע את האמירה המטופשת. למזלי הרביעייה צחקו בתגובה ולא זרקו עליי את האולכ שלהם.
"השחטת רכוש, גניבה, ואלימות ברחוב." תיקנתי, לוקחת את המזלג שלי ומתחילה לאכול. לא נראה היה שהם נרתעים ממני או משהו כזה, וזה טוב.
"אה! אז את מהקלילים." כריס אמר את הביטוי ההוא שג'סיקה אמרה קודם, דוחף חתיכת בשר ענקית לפה.
"אני על גניבה." אמרה אנג'לה וחייכה אליי מהצד השני של ג'סיקה.
"אני על גניבה סדרתית של מכוניות," קרץ אליי ג'וני. "ב-מ-ו בעיקר."
"אני על רצח," אמר כריס והשולחן השתתק. הבטתי בו באימה, מתכננת את נתיב הבריחה שלי, אך הוא התחיל לצחוק. "סתם, אני על פריצה לחשבונות בנק."
ג'סיקה מחאה כפיים והשתיקה את הצחוק של כריס. "איך אתם אוהבים להתלהב, אלוהים!"
"גם את ככה, אל תנסי להתנשא." אמר ג'וני ואנג'לה צחקה.
"אבל היא לא אמורה לדעת את זה!" היא לחשה בקול רם, גורמת לי לגחך. החבורה הזאת כנראה וותיקה, אם הם כל כך נינוחים אחד ליד השני.
"אני עומדת לחיות איתך באותו החדר, הייתי מגלה את זה מתישהו." ציינתי וכולם צחקו. עדיין לא האמנתי שזה צחוק אמיתי. הרי מה שאמרתי לא היה כזה מצחיק...
בסך הכל הארוחה הייתה בסדר. החברים של ג'סיקה התגלו כנחמדים מאוד, והשיחה זרמה בלי בעיות או מבוכה גדולה מידי. מידי פעם ג'וני זרק על כריס אוכל, אבל זה לא התפתח ליותר מזה. אולי לא הרגשתי חלק מהקבוצה, אבל זה לא היה רע כמו שחשבתי שיהיה.
האוכל היה טעים ביותר ומילאתי לעצמי את הקיבה עד לאפס מקום במהירות שיא. מאז ומתמיד אכלתי מהר מאוד וכמה שרק אפשר בגלל אי ידיעה מתי תגיע הארוחה הבאה, וכנראה שההרגל הזה נשאר טבוע עמוק אצלי. הרגשתי מלאה, הבטן שלי לא קרקרה, ואפשר לומר אפילו שהצלחתי לחשוב יותר בבהירות עכשיו כשקיבתי מלאה. אבל כמובן שכמו תמיד בחיים שלי, משהו השתבש. כשהתכוונתי לצאת מחדר האוכל, הולכת לצד ג'סיקה אחרי שפינינו את המגשים, מישהו נתקע בי. והמשקה שלו נשפך עליי. אני לא יודעת מה בדיוק הוא שתה, אבל זה היה דביק נורא ובצבע כתום.
YOU ARE READING
The Hardest Way
Roman d'amourהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
