The Hardest Way

פרק 7

"היי!!!" ג'סיקה התקרבה אל האבן עליה ישבתי, מתנדנדת לגמריי. היא מעדה קצת על כמה אבנים לפני שהצליחה להתייצב מולי בקושי.

"היי גם לך שיכורה." מלמלתי, עדיין טיפה בהלם ממה שקרה עם ג'ייסון כדי לצחוק עליה כמו שרציתי לעשות.

"אני חושבת שכדאי שנחזור לחדר, כואב לי קצת הראש ואיבדתי את הנעליים שלי איפשהו." היא אמרה, מילותיה בקושי מובנות וגופה מסריח מאלכוהול. כשהבטתי למטה ראיתי שהיא אכן יחפה. מזל שלא השתכרתי - אני לא רוצה להיות ככה.

"כן, גם אני חושבת," נאנחתי וקמתי, מחזיקה את ידה ולוקחת אותה לאט לאט לכיוון השיחים שדרכם נכנסנו. רק כשהגעתי אל השיחים הבנתי שאין לי מושג איך לחזור למגורים. "אני הולכת לחפש את כריס או ג'וני, חכי כאן ואל תזוזי." הוריתי לה.

השארתי אותה שעונה על עץ בסמוך לשיחים והתחלתי לבחון את האנשים בסביבה. שמחתי מאוד כשראיתי תלתלים חומים מבצבצים בין האנשים ליד האגם ורצתי לכיוון ההוא, עוצרת ליד כריס מתנשפת. "ג'סיקה שיכורה לגמריי ואני לא יודעת איך חוזרים למגורים." אמרתי לו, משעינה את ידיי על ברכיי כדי להסדיר את נשימתי אחרי הריצה. אני לא בכושר מי יודע מה.

"אוי, מה חדש..." הוא מלמל, טופח על גבי ומתחיל ללכת לכיוון השיחים מבלי להתנגד. כנראה שזה קורה הרבה.

באתי אחריו במהירות, מנסה להשיג את צעדיו הארוכים. כשהגענו אל השיחים ראיתי את ג'סיקה מקיאה את נשמתה ליד העץ וכמעט הקאתי בעצמי. כריס למזלי היה טיפה יותר בוגר ורץ אליה, תופס את שיערה ומרחיק מפניה. נעמדתי מאחורי כריס, מעדיפה לא להסתכל לכיוון ומרגישה נבוכה כי אני לא מסוגלת לעזור לה. אחרי כמה דקות וקולות הקאה מחליאים ג'סיקה התרוממה ונשענה על כריס, פניה עייפות וגופה רפוי. הוא תמך בה והזיז את השיחים כדי שאוכל לעבור.

עברתי מהר, מפנה לו מקום כדי שיעביר גם את ג'סיקה. חזרה אל השביל. "תודה, כריס." מלמלתי אליו, מחזיקה את ג'סיקה בינינו כדי שתוכל להיתמך בשנינו משני הצדדים.

שתקנו כל הדרך והרהרתי לעצמי אם כדאי לי לספר לג'סיקה על מה שקרה עם ג'ייסון. לא רציתי לספר לה. לא רציתי לספר לאף אחד, אבל הרגשתי שאם מישהו ידע מזה, מישהו מהסביבה הקרובה שלי, ארגיש טיפה יותר טוב. מה שקרה שם הלחיץ אותי כל כך שחשבתי שאני עומדת להתמוטט. אבל היה לי קשה לחשוב על עצמי אומרת את זה. אומרת איך קפאתי ואיך לא יכלתי להגיב. זה היה מביך. מאוד מביך. וגם אם אומר לג'סיקה, מה היא תוכל לעשות עם זה? התחושה של הברך שלו נוגעת בשלי עדיין הפריעה לי וגרמה לי להצטמרר כמה פעמים בדרך למגורים. זה היה נורא, לא ידעתי מה לעשות ולא משנה כמה השתדלתי לא הצלחתי להדחיק את זה.

"לידיה, תישארי כאן בחוץ רגע." אמר כריס כשעמדנו מול החדר שלי ושל ג'סיקה.

הנהנתי בבלבול והבטתי בו בזמן שפתח את הדלת והכניס לשם את ג'סיקה. הוא השכיב אותה במיטה, כיבה את האור, יצא וסגר את הדלת.

"מה רצית?" שאלתי אותו בשקט, לא רוצה שקולי יהדהד במסדרון או יעיר את ג'סיקה שוודאי נרדמה.

"רציתי לשאול אם הכל בסדר. נראית מהורהרת ומפוחדת בדרך ותהיתי אם קרה משהו במסיבה." הוא הסביר, מביט בי בדאגה אמיתית. כנה. אף אחד מעולם לא הביט בי ככה. בכנופייה לא היינו מגלים דאגה אחד לשני. בכלל.

אולי יש לי הזדמנות עכשיו, הזדמנות לומר לו מה קרה. הזדמנות לספר למישהו שנראה שדואג לי. אבל בכל זאת היססתי קצת לפני שדיברתי.
"בחור בשם ג'ייסון התיישב לידי ו... התקרב אליי יותר מידי למרות שהראיתי לו שלא מתחשק לי שיתקרב. לא יכלתי לעצור אותו." צייצתי, משפילה את ראשי. העובדה שאמרתי את זה העלתה בי את התחושה הלא נעימה והקרה הזאת שוב. למה לא יכלתי פשוט לדחוף אותו ממני? למה אני נשמעת מסכנה כל כך וחלשה כל כך? לעזאזל.

"אוי, לידיה," ראיתי איך כריס רוצה להתקרב אבל מהסס. "הוא נגע במקום לא הולם?"

"לא. סבסטיאן עצר אותו."

"סבסטיאן?" הוא נראה מופתע.

"אה, כן.." מלמלתי, אוחזת בזרועי ומתקפלת קצת.

"ואת בסדר עכשיו?"

"אני חושבת שכן." אמרתי, למרות שבכלל לא הייתי בסדר. הרגשתי חלשה וקטנה ושבירה ומחוללת. למרות שהמגע לא היה גדול כל כך, או רציני, העובדה שמישהו התקרב אליי ככה וגרם לי לקפוא פשוט הרגה אותי מבפנים!

"ג'ייסון... הוא מהמפוקפקים כאן. אני אשגיח עליו מהיום, אוודא שהוא לא מתקרב אלייך."

הרמתי אליו את מבטי, מסמיקה ומנסה לעצור את הדמעות שלי שאיימו להתפרץ. הוא באמת דואג לי - אפשר לראות את זה על הפנים שלו. לא חשבתי שמישהו יהיה מוכן לעשות דבר כזה, אף פעם.

"תודה, כריס." מלמלתי בקול חלש והוא התקרב, עוטף אותי בזרועותיו ומחמם את הקור שהרגשתי, מאזן אותי קצת. זאת הפעם הראשונה במקום הזה שנהניתי ממגע של אדם אחר - או יותר נכון לא סבלתי ממנו כל כך.

אולי המקום הזה באמת שונה .לטובה.