"את משתפרת מאוד, סוויטי." וויל חייך אליי מהכיסא שעליו ישב, מול איזור האימונים. אני בינתיים נאחזתי במעקה הפלסטיק המחובר לקיר והתכופפתי לצדדים באיטיות עד כמה שיכולתי, כמו שוויל אמר לי לעשות.
עברו שבועיים מאז ליל הירח המלא ואפשר להגיד שהחלמתי בצורה יפה מאוד. כבר יכלתי להתקלח לבד, ללכת הליכה מהירה בלי שזה יכאב, ועכשיו וויל אימן אותי להתכופף. זה היה החלק הקשה.
"זה כואב לי, אני לא יכולה יותר." הזדקפתי, מניחה את ידי על צד גופי ומרגישה את התחבושת החמה שבלטה דרך חולצת הטריקו שלי.
"כמובן שזה כואב, אבל את צריכה להשתקם. הגוף שלך לא מתרפא כמו אחרים."
"אי אפשר להשתקם אחרי שהפציעה תעבור?" התבכיינתי, כמו בכל פעם שתירגלתי עם וויל.
"את כבר יודעת שלא." הוא רכן קדימה והשעין את ידיו על ברכיו, מביט בי.
וויל ליווה אותי לאורך כל השבועיים האלה. הוא קילח אותי, הלביש אותי, דיבר איתי, ועזר לי בתרגילי השיקום. למרות שהכרתי אותו זמן מאוד קצר הרגשתי נוח איתו ובטוחה לדבר איתו. טוב, אעך אפשר שלא? הבחור פשוט מלאך.
את סבסטיאן לא ראיתי מאז אותו היום במסדרון, וכששאלתי את וויל למה הוא לא נמצא בארוחות הצהריים במרתף או בכל מקום אחר הוא לא כל כך ענה לי. זה היה מוזר. מה הוא כבר עושה?
במשך השבועיים האחרונים חשבתי עליו קצת, ואחרי הרבה הרהורים אינסופיים הגעתי לכמה מסקנות שסידרתי בראשי שוב ושוב. הראשונה: סבסטיאן אידיוט נפוח ודורש סטירה. השנייה: הוא גדול ומפחיד. השלישית: אני מתגעגעת אליו.
"קדימה סוויטי, הזמן נגמר." וויל קם מהכיסא שלו והתקדם לכיווני.
הזדקפתי מיד כשחיוך על פני. אלוהים, האימונים האלו מטישים. "סוף סוף!"
"אל תשמחי כל כך, אני עלול להכפיל לך את האימונים בפעם הבאה." הוא הזהיר, עוזר לי לשבת על הכיסא שעליו ישב קודם וחולץ לי את הנעליים.
"סתום ת'פה, ילד." נתתי מכה לחלק העליון של ראשו, פורעת את שיערו הבהיר.
"אני יותר גדול ממך." הוא חייך, מניח את נעלי הספורט שלי במקום בו נמצאות שאר הנעליים של חברי הלהקה ועוזר לי לקום.
"אתה עדיין ילד." משכתי בשרוולו ויצאתי מחדר האימונים למסדרון, מושכת אותו אחריי.
"שנלך לאכול?" הוא שאל לאחר שסגר ונעל את דלת מרכז האימונים.
הנהנתי, ממשיכה במסדרון ופונה ימינה למסדרון הראשי שמוביל לחדר האוכל. למרות שהמקום היה ענק ועוצב ממש כמו מבוך, למדתי להכיר אותו.
הלכנו בשתיקה במסדרון הראשי, מגיעים לחדר האוכל. נחדר היה מרובע ודי קטן, וכלל שולחן אוכל מלבני מעץ. מחדר האוכל הייתה כניסה צדדית למטבח מעט גדול יותר.
נכנסנו אל החדר, רואים שם את ג'ייק, מת'יו ורוברט יושבים סביב השולחן ודוקרים אחד את השני במזלגות שלהם כמו ילדים קטנים. ההתנהגות שלהם בכלל לא תאמה את העובדה שהם נראים כמו ענקים שריריים ומפחידים.
"היי וויל!" צעקו ביחד, ולאחר מכן מבטם עבר אליי. "היי גורה!" הם צחקו וחזרו לדקור במזלגות שלהם אחד את השני.
"היי וויל ולידיה! האוכל כבר יהיה מוכן, שבו!" שמעתי את קולה העליז המלווה במבטא צרפתי של מארי מהמטבח. עשיתי כדבריה והתיישבתי ליד ג'ייק, וויל יושב מולי בין מת'יו לרוברט.
הבטתי בבנים דוקרים אחד את השני עד שמארי נכנסה עם צלחות עמוסות באוכל, מה שגרם להם להפסיק ולבהות בה - מהופנטים ורעבים.
ברגע שהיא הניחה את הצלחות על השולחן כל אחד מהם התנפל על המנות, מעמיס על הצלחת שלו ומתחיל לזלול.
"תודה מארי!" הם קראו ביחד בפה מלא.
"אתם כמו ילדים קטנים..." מארי מלמלה אליהם וניגשה אל ג'ייק, שהפסיק לבלוס לרגע ונישק אותה נשיקה קטנה על הלחי.
"את לא יושבת לאכול?" שאלתי, מסמנת לה על המקום הריק לידי, אבל היא רק הנידה בראשה ונשענה על ג'ייק, מחבקת את צווארו מאחור.
ג'ייק ומארי היו זוג מקסים. הזוג היחידי בלהקה, למען האמת. וויל סיפר לי שהם ביחד כבר חמש שנים, ושהזוגיות שלהם בטח תמשיך לנצח.
ג'ייק, בחור גדול ושרירי בעל שיער חום קצוץ, עור כהה, עיניים אפורות ואופי קשה, היה ההפך המושלם ממארי הצנומה בעלת השיער הבהיר, העיניים התכולות והנמשים שהייתה כל כך עדינה ומתוקה שהיה אפשר לאכול אותה. הם היו ההפכים המושלמים, ונמשכו אחד לשנייה כמו מגנטים.
דעתי הייתה כל כך מוסחת מהשניים האלה וההתנהגות שלהם, שבכלל לא שמתי לב לסבסטיאן שהתיישב במקום הריק לידי, עד שהבנים צעקו לו "היי" קולני בפה מלא באורז ועוף.
הוא לא דיבר בכלל, לוקח צלחת ומעמיס עליה אוכל כמו שהשאר עשו. כשראיתי אותו שם, כמה סנטימטרים ממני, והרגשתי את הנוכחות העוצמתית שלו, לא הצלחתי לזוז.
וויל ראה את המצב שאני נמצאת בו והביט בי במבט מרגיע, מסמן לי להשתחרר קצת. נשמתי עמוק בשקט, כדי שאף אחד לא יבחין, ובהיתי בצלחת הריקה שלי - חסרת תיאבון לגמריי.
ג'ייק התווכח עם מת'יו על פוליטיקה, וויל דיבר עם מארי על האוכל שבישלה, ואני ניקרתי בצלחת החצי ריקה שלי כשמבטי מושפל.
לפתע כף אורז התגנבה אל הצלחת מכיוונו של סבסטיאן. "את צריכה לאכול." הוא לחש לי בקול הנמוך והעמוק שלו שלא שמעתי בכלל בשבועיים האחרונים.
"אני לא רעבה." לחשתי חזרה, מניחה את המזלג על השולחן ואת ידיי על ברכיי, מנסה להפסיק את הרעד שלהן.
"קדימה תאכלי קצת." הוא דירבן אותי. לא הסתכלתי עליו אבל הרגשתי את עיניו השחורות נעוצות בי כמו שהוא תמיד עשה.
לא רציתי להתווכח איתו, כך שדחפתי כף אורז לתוך הפה, מסיימת רבע ממה ששם לי בצלחת.
השאר דיברו במשך כל הארוחה, עד שכל האוכל נגמר וכולם ישבו סביב השולחן, מלאים ומרוצים.
"אני אפנה את השולחן, מארי." הצעתי וקמתי.
כמעט נפלתי לרצפה כששמעתי את סבסטיאן קם ואומר "אני אעזור לה."
YOU ARE READING
The Hardest Way
Romanceהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
