כשהתעוררתי בבוקר הכל היה חשוך. בגלל שלא היה שום חלון לא הצלחתי לדעת אם עכשיו בוקר, צהריים, או אמצע הלילה. זרועותיו של סבסטיאן היו כרוכות סביבי ברפיון, ונשימותיו היו רגועות וסדירות. זאת הפעם הראשונה שישנתי איתו ככה, הפעם הראשונה שיכלתי להרגיש אותו כרוך סביבי ומחמם אותי כנגד הקור המקפיא של המרתף בלילה.
התהפכתי לכיוונו בעדינות, וניסיתי לחשוב על דרך להגיע לשעון הקטן שעל השידה הרחוקה בלי להעיר אותו. הזזתי מגופי את אחת מזרועותיו והנחתי על המיטה לידי, התרוממתי קצת, והתמתחתי מעליו, מנסה לא להשתפשף בו יותר מידי. אלוהים, הוא ענק! לא הצלחתי בכלל להגיע לחצי מהדרך אל השעון.
נאנחתי בתסכול והורדתי ממני את זרועו השנייה, מתרוממת על ברכיי ומתמתחת שוב לכיוון השידה, אך גם הפעם לא הצלחתי.
בלית ברירה העברתי רגל אחת לצידו השני של סבסטיאן, כך שישבתי על בטנו כשרגליי משני צדדיו, והתמתחתי שוב, מצליחה לגעת בקצה השעון.
"חרמנית על הבוקר?" קולו הנמוך של סבסטיאן הפתיע אותי וצווחתי קצת, מכסה את פי בידיי.
עיניו היו פקוחות ומעט מטושטשות, שיערו פרוע, וחיוכו העקום היה מרוח על פניו. איך הוא גס כל כך על הבוקר?
"רק ניסיתי לבדוק מה השעה." הסמקתי קצת ולקחתי את השעון המעורר, לוחצת עליו כדי שהמספרים יזהרו בחושך. השעה הייתה תשע וחצי בבוקר.
"מה שתגידי." סבסטיאן צחקק וידיו התמקמו על ירכיי. נרעדתי כשנגע בי ככה והנחתי את השעון בחזרה על השידה.
"אני באמת רק רציתי לדעת מה השעה!" התווכחתי וניסיתי לרדת ממנו, אבל הוא לא נתן לי. ידיו אחזו בירכיי וליטפו את האיזור, עולות מידי פעם למותניי.
"אבל תראי מה עשית לחבר החמוד שלי בזמן הניסיון הזה." הוא החווה עם ראשו מאחוריי והסתכלתי לאחור, לא מבינה, עד שהבחנתי בבליטה קטנה במפשעתו שיצרה גבעה בשמיכה. כיסיתי את פי בידיי וירדתי מסבסטיאן, מתכסה בשמיכה.
"אל תברחי לי!" הוא צחק על חשבוני.
"אני לא בורחת." מלמלתי, מכסה בשמיכה את כל גופי ויוצרת בנינו חוצץ בעזרתה.
לא הבנתי מאיפה חוסר הביטחון הזה הגיע. הרי כבר ראיתי דברים כאלה! ידעתי על זה! אני לא בחורה תמימה! אבל משום מה כשסבסטיאן היה חלק מזה, הבנתי כמה זה מציאותי, וזה הפחיד אותי.
"יופי, כי עדיין לא סיימתי איתך." שמעתי את החיוך בקולו. הוא התהפך לכיווני והרס את החוצץ בנינו, נצמד אליי מאחור ומחבק את מותניי. הרגשתי את זקפתו מתחפרת בישבני ונרעדתי, מתכווצת קצת.
"אני צריכה לקום, אני מאחרת לבית הספר." מצאתי תירוץ, אבל סבסטיאן צחק ולא נתן לי לזוז.
"את לא הולכת לבית הספר בשבועות הקרובים. את צריכה להישאר כאן."
"מה? למה?" כיווצתי את גבותיי.
"צריכים לאמן אותך, עכשיו כשלחצת על המתג. את לא תוכלי מיד לקבל שליטה בהשתנות, זאת מיומנות שאת מסוגלת ללמוד." הוא הסביר בשקט.
"אבל איפה אני אשאר? אין לי חדר כאן, ואם אני אשן במוסד לא יבינו לאן אני נעלמת."
"את תישארי כאן," סבסטיאן אמר כאילו זה מובן מאליו. "היום אני אבוא איתך לקחת ציוד מהחדר שלך, ותסדרי אותו פה."
"אבל... זה החדר שלך. אני לא רוצה להתעלק עליך ככה." מלמלתי. העובדה שישנתי איתו באותו היום שבו אמרתי לו מה אני מרגישה כבר די הציקה לי, אז לשהות אצלו בשבועות הקרובים?! זה יותר מידי מהר.
"זה היה התכנון עם הגבירה, היא הציעה את זה."
הזקנה הזאת... "וזה בסדר מבחינתך? בטוח?" התהפכתי לכיוונו והבטתי בעיניו, שהיו יותר ערניות עכשיו.
"זה בסדר גמור, בעיקר כי אני אהיה המאמן שלך." הוא חייך.
"גם השומר שלי, גם המאמן שלי, וגם המארח שלי? אתה רוצה להשתלט לי על החיים, נכון?" חייכתי קצת.
"משהו כזה, כן." הוא חייך והתקרב לנשק אותי, אבל אני התרחקתי.
"לא ציחצחתי שיניים." הזהרתי.
הוא צחק. "זה לא משהו שמפריע לי."
"אבל לי זה כן." השתחררתי מבין זרועותיו וקמתי, נכנסת לחדר האמבטיה לפני שיספיק למחות. לא הייתה שם מברשת שיניים בשבילי, אז מרחתי קצת משחה על האצבע וצחצחתי שיניים ככה. כשסיימתי הבטתי במראה, בוחנת את מצב השיער שלי. הפקעת על ראשי השתחררה כמעט לגמריי אז עשיתי חדשה, ויצאתי משם. סבסטיאן עדיין שכב במיטה, מחכה לי. רק כשהתקרבתי הבנתי שהוא נרדם. צחקתי קצת ועליתי על המיטה, רוכנת אליו ומפזרת נשיקות על פניו. הוא היה חמוד כשהוא ישן, פגיע, רך, וצעיר יותר.
ליטפתי את ראשו והתיישבתי לידו כשגבי שעון על ראש המיטה, מעלה את ראשו כך שינוח על רגליי. פיתלתי את אצבעותיי בשיערו השחור ונאנחתי, מדליקה את המנורה הקטנה שעל השידה לידי.
"למה את משחקת לי בשיער הרבה?" סבסטיאן מלמל בקול ישנוני.
"כי השיער שלך נעים." חייכתי ועברתי ללטף את הלחי שלו, עוברת באצבעי על הזיפים הקטנים שגדלו לו ביממה האחרונה.
"המממ.." הוא המהם בשקט וחיכך בי את ראשו כמו חתול, מניח את ידו על ירכי ומלטף אותי גם כמו שאני עושה לו. הוא כל כך חמוד כשהוא עייף!
"אתה כזה מתוק, אתה יודע?" התכופפתי ונישקתי את ראשו, מצחקקת מההתנהגות המטופשת שלו. היה נחמד לראות אותו ככה מידי פעם.
"בטח שאני יודע, אני יודע הכל." הוא מלמל.
גלגלתי את עיניי והמשכתי לנשק אותו ולשחק בשיערו, מרגישה מאושרת כשהחיוך הרחב שלו מתגלה.
YOU ARE READING
The Hardest Way
Romanceהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
