The Hardest Way

פרק 35

זה לא קורה. זה לא קורה. אין סיכוי שזה קורה!
ניסיתי לטלטל את הדלת ולפתוח אותה בכוח, אבל היא נראתה נעולה. תקועה. כריס בהה בסבסטיאן ובכלל לא שם לב מה קורה, וג'סיקה צרחה בפאניקה, מנסה לא להסתכל על סבסטיאן שהתעוות ונהם וגידל פרווה.

"זה תקוע!" צעקתי בתסכול.

"זה אמור להיפתח רק מבחוץ!" נהם סבסטיאן בקול גרוני ועמוק. הבטתי בו מיד, רואה איך חלק מעצמות כתפיו שינו את צורתן וסדרן ובלטו. פניו כוסו שיער כמעט לגמריי, וכך גם גופו. הוא קרע מעליו את החולצה וזרק אותה הצידה, עצמות ידיו משמיעות קולות התפוקקות עזים.

ראיתי אותו כורע על ברכיו ופולט יללת כאב שהרעידה את הבקתה, עיניו משתנות לצבע צהוב לגמריי והניבים שלו בולטים.

"כריס!" צעקתי לו, מטלטלת את כתפו. הוא היה בשוק, כך גם ג'סיקה, והבנתי שעליי לפעול ולהחביא אותם. אני כבר אסתדר.

לקחתי את זרועו של כריס וניסיתי למשוך אותו לכיוון החדרים, אך ללא הצלחה. תפסתי בידה של ג'סיקה, אבל היא רק צווחה והתרחקה, מנסה לפתוח את הדלת בהיסטריה.

סבסטיאן כבר היה בשלב מתקדם של השינוי, אפו התארך לצורה זאבית, אוזניו גדלו, וכל גופו היה מלא פרווה שחורה ואפורה. הבטתי בו בחרדה, מנסה לחשוב איך אוכל להגן על כריס וג'סיקה. הרי גם אם אחביא אותם, סבסטיאן יהיה מסוגל להריח אותם. אלוהים, נדפקנו.

סבסטיאן פלט נהמה קולנית וגופו התעוות בחוסר שליטה. כריס התעשת ותפס בג'סיקה, מרחיק אותה אל מאחורי גבו. היא לא מחתה והתחבאה מאחוריו מיד, משמיעה קולות מפוחדים.

סבסטיאן נהם שוב, והפעם גופו כבר היה שונה לגמריי. הוא היה נראה כמו זאב, רק עם שיניים גדולות יותר, עיניים עם הבעה אנושית, ובגודל של סוס. הוא היה עצום, הגב שלו היה בגובה של הראש שלי בערך. הוא הביט בשלושתינו ונהם, גורם לרעד עז בגופי.

"קח אותה לחדרים!" צעקתי לכריס. הוא הנהן בפחד והרים את ג'סיקה המשותקת, מתקדם לכיוון שני החדרים. עכשיו נשארתי עם הזאב לבד.

"סבסטיאן?" שאלתי, מקווה שנשאר חלק אנושי כלשהו בתוך המוח שלו.

הוא החזיר לי בנהמה, מתקרב אליי באיטיות כשעיניו הצהובות נעוצות בי. כל צעד שהתקרב, אני התרחקתי. המשכנו ככה, עד שגופי היה צמוד לקיר.

הבטתי הצידה לרגע, וראיתי שכריס משחרר את אחד הקרשים התחתונים שחסמו את הכניסה לחדר שפתחו היה מכוסה כמעט לגמריי כדי שיוכלו להיכנס. למזלי, סבסטיאן היה עסוק בי עכשיו. הוא המשיך להתקרב, חושף שיניים ונושף באיטיות.

גופי רעד, והרגשתי משותקת מחרדה. אני עומדת למות. הוא יאכל אותי. הוא יהרוג אותי. התאפקתי לא לצרוח, מפחדת שזה יעשה את המצב גרוע יותר. הלב שלי פעם בכוח והייתי בטוחה שעוד רגע אשתין במכנסיים.

עכשיו הוא כבר היה במרחק של מטר אחד ממני, והמשיך להתקרב. הצמדתי את גבי לקיר כמה שיכלתי, מאגרפת את ידיי, נועלת את שריריי, ועוצמת עיניים חזק.

הרגשתי אותו קרוב אליי, ראשו סנסטימטרים מראשי. האוויר החם שנשף עליי פגע בפניי וגרם לדמעת פחד קטנה לזלוג מעיניי. הוא נהם. הרגשתי איך ראשו יורד, והוא הריח את הצוואר שלי, אפו משתפשף בעורי וגורם לרעד. שמעתי את הקולות הקטנים שאפו עשה כשהריח אותי, עובר מהצוואר לאוזן, לזרוע ולבטן. מה הוא עושה?! הדמעות שלי המשיכו לזלוג, ועצרתי צווחת אימה כשהרגשתי איך פיו נפתח.

לפתע שמעתי את ג'סיקה צורחת. עיניי נפקחו מיד והפניתי את ראשי לכיוונה, סבסטיאן מחכה אותי, אוזניו זקורות. ג'סיקה הביטה בי בחרדה, כנראה נבהלה מהעובדה שסבסטיאן היה קרוב אליי כל כך.

הבנתי איזו טעות היא עשתה כשראיתי שהיא משכה את תשומת ליבו של סבסטיאן. הוא נהם, מתקרב אליה, וחושף את שיניו. הוא יכול להוריד למישהו רגל בנשיכה אחת, אלוהים אדירים.

"כריס!" תפסתי את תשומת ליבו. הוא בדיוק סיים לנתק את הקרש האחרון כדי ליצור פתח כניסה קטן בפינה התחתונה של הדלת. למזלי, כריס התמודד באופן מספק עם החרדה והלחץ, וזרק את הקרש שהוציא בכל הכוח, ישר על סבסטיאן, מנצל את הזמן כדי לדחוף את ג'סיקה לתוך החדר.

סבסטיאן נהם בעוז, מעיף את הקרש שפגע בראשו הצידה, ומסתער על כריס. ג'סיקה כבר הייתה במקום בטוח, אבל כריס היה מתחת לסבסטיאן, שנהם ושרט אותו. הוא נאבק, והצליח להיכנס מעט דרך הפתח הקטן לתוך החדר, אבל לא מספיק כדי לחמוק מטפריו ושיניו של הזאב.

ראיתי שכריס לא יצליח אם לא אספק לו עזרה, ולכן זינקתי אל תוך זירת הקרב כשהקרש בידי, וחבטתי בראשו של סבסטיאן.

הוא מיד גרגר ונהם בכעס, ראשו פונה לכיווני באיטיות. כריס ניצל את הזמן ונכנס לתוך החדר דרך החור. סבסטיאן נשף ונהם, מכופף את חלק גופו העליון ומניע את כתפיו במטרה לזנק עליי. נשמתי עמוק, לוקחת את הקרש שלי ומכה בו שוב. הוא נהם, ושרט את החזה שלי בטפריו. צעקתי בכאב, מרגישה איך העור והבשר שלי נקרעים יד עם החולצה. הוא נגח בי בעזרת ראשו והעיף אותי על הרצפה, אבל אני ניצלתי את התנופה, מתנגשת בקיר ומשתמשת בו כדי לקבל תנופה שוב, להחליק בין רגליו של סבסטיאן, ולהשתחל לתוך החור בין הקרשים. לא האמנתי כשהבנתי מה עשיתי. הצלחתי.

סבסטיאן נהם והשתולל מחוץ לחומת הקרשים, מתנגש בה ומנסה לשבור אותה. ידעתי שאין הרבה זמן, ושאצטרך לעצור אותו איכשהו, אבל לא ידעתי איך. הראש שלי כאב מההתנגשות שלי בקיר, הלב שלי פעם בכוח, והשריטות שלי דיממו וליכלכו את חולצתי בדם כהה בריח מתכתי.

קולה של ג'סיקה הוציא אותי מהבהייה הממושכת בחומת הקרשים. "לידיה?"

המהמתי בתגובה, לא מרוכזת כלל.

"אנחנו לא נמצאים פה לבד."

הסתובבתי אליה וראיתי שהיא מצביעה על אדם זקן ששכב על הרצפה בפינה בתוך ערימת שמיכות.

----------

וזה סוף המרתון להלילה (כי אין פה אנשים כמעט בכלל)

אני משאירה אתכם במתח כדי שיהיה כיף מחר 😊