The Hardest Way

פרק 53

נכנסתי לחדר שלי במוסד, המזוודה החומה שלי בידיי. זהו, האימונים הסתיימו, והגיע הזמן לחזור לשגרה.

"לידיה!" ג'סיקה קפצה עליי עוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת, מחבקת אותי בכוח ומועכת לי את הריאות.

"התגעגעתי כל כך." צייצתי וחיבקתי אותה חזק, כל כך שמחה שהיא בריאה ושלמה, ושהיא לא מפחדת ממני פחד מוות.

אחיזתה התהדקה וראשה נח על כתפי, ככה כמה דקות, עד שהתנתקנו אחת מהשנייה.

"יש לי המון דברים לספר לך." הודיעה ג'סיקה בחיוך מאושר וידיה נחו על כתפיי. נזכרתי בכריס, קיוויתי שאמר לה את האמת בשבועיים האחרונים.

"אז למה את מחכה?!" צחקתי והתיישבנו על המיטה הצרה שלי.

"כריס סיפר לי הכל." היא אמרה מיד, וחיוך רחב התפשט על פניי.

"מתי?" שאלתי בהתרגשות.

"כשהיינו ב... מרתף ההוא. היה לנו זמן פנוי ו... הוא סיפר לי." היא הסמיקה והשפילה את מבטה.

"ומה אמרת לו על זה? איך הגבת?" קיוויתי. כל כך קיוויתי שהיא מרגישה כלפיו את אותו הדבר חזרה.

"הייתי די המומה, וגם כעסתי עליו במשך כמעט שבוע, אבל בסוף נכנעתי, כי אני מרגישה אליו את אותו הדבר."

פלטתי צווחה נרגשת שבכלל לא ידעתי שבחורה אנטי-רגשנית כמוני מסוגלת להפיק, וחיוכי התרחב. "אז אתם ביחד?"

"כן." היא החניקה חיוך והשפילה את מבטה.
אני לעומתה הייתי בשיא ההתרגשות, מוחאת כפיים ומתפתלת.

"די, לידיה! אל תתנהגי ככה." ג'סיקה המשיכה להסמיק, ונהייתה ממש אדומה - משהו שלא חשבתי שכהיי עור מסוגלים לעשות.

"אוקיי, סליחה. סליחה." נשמתי עמוק והרגעתי את עצמי, מבינה שהיא מאוד נבוכה מהעניין. מוזר, מעולם לא ראיתי אותה ככה.

"ומה איתך? את... אשת זאב עכשיו, נכון?"

"אה, כן," אמרתי, יותר בשקט. "את... את זוכרת הכל מהלילה ההוא?"

"בערך, כן. הייתי מעולפת חלק מהזמן." היא מלמלה.

"מה את זוכרת?" שאלתי בהתעניינות.

"אני זוכרת שסבסטיאן השתנה, אני זוכרת שהוא כמעט אכל את כריס, ו... אני זוכרת במעומעם שהרגת את הזקן."

השפלתי את מבטי, נזכרת במעשה שכל כך רציתי לשכוח שעשיתי. כן, עדיין כאב לי שרצחתי אותו. "אני, עדיין קשה לי עם זה." מלמלתי, לא מביטה בה.

"אבל את הצלת אותנו, זה מה שוויל אמר. היית אמיצה מאוד." היא אמרה בהרגעה ולקחה את ידי.

"זה לא הופך את מה שעשיתי לטוב יותר." התעקשתי, בשום אופן לא מוכנה שיצדיקו את המעשה המזעזע ההוא.

"לידיה, תתגברי על זה. את גם ככה לא יכולה לשנות את מה שעשית." נכון, היא צודקת.

אבל יותר קל לומר מלעשות.

"אני אשתדל." מלמלתי בכניעה.

"עכשיו, צאי מהדיכאון ותספרי לי איך עברו עלייך השבועות האחרונים!" היא חייכה, להוטה לעודד אותי.

"אה, ואו, אמ-" ניסיתי לסדר בראשי את הצורה בה אומר לה שאני וסבסטיאן ביחד, ושאיבדתי לו את הבתולים שלי. "אני.. אה..."

"נו, דברי כבר!" היא נראתה סקרנית.

"אני וסבסטיאן ביחד," פלטתי בנשימה אחת. "ושכבתי איתו."

עיניה נפערו כל כך שלרגע חשבתי שיצאו מחוריהן. היא גמגמה משהו לא מובן והביטה מאחורי, הבעת פניה משתנה לאי נעימות מסויימת והיא נושכת את שפתיה. לא הבנתי על מה היא מסתכלת, עד שהסתובבתי, רואה את כריס עומד כשהוא נשען על משקוף הדלת הפתוחה, ומביט בי בהבעה מעט זעופה.

שיט, הוא שמע.

נזכרתי במה שוויל אמר לי כששאלתי אותו על כריס וג'סיקה - "כריס לא כל כך מחבב את סבסטיאן" - והבנתי שיהיו כאן בעיות, אבל זה לא מנע ממני לקפוץ מהמיטה ולכרוך את ידי סביבו.

"אלוהים, כריס, תדפוק פעם הבאה!" ג'סיקה צחקה.

כריס חיבק אותי, אבל עדיין נראה זעוף. "את שכבת עם הבן זונה הזה?"

"הוא לא בן זונה, אתה לא מכיר אותו."

"הוא לא נראה לי כמו בן אדם שכדאי להיות בחברתו." הוא המשיך, עדיין זעוף כמו סבא זקן וממורמר.

"הוא מקסים, אתה לא מכיר אותו כמוני." התעקשתי.

"ברור שאני לא מכיר אותו כמוך, הוא לא דחף את הזין שלו לתוכי." הוא אמר ואני בעטתי בדלת וסדרתי אותה כדי למנוע את בואן של מציצניות סקרניות שיפיצו שמועות.

"די, כריס. הוא נחמד." התרחקתי ממנו, חוזרת לשבת על המיטה.

"כשהוא יפגע בך, אל תבכי לי." הוא אמר והתיישב ליד ג'סיקה.

"כריס!" צעקה ג'סיקה. "לא אומרים דבר כזה!"

"אבל הוא מטומטם!" כריס התווכח.

"לידיה אוהבת אותו, ועשתה את הבחירה שלה, אתה לא גורם משפיע!"

"אני מאוד גורם משפיע!" הוא ענה לה כמו ילד קטן והיא נאנחה ושילבה את ידיה.

אני חייכתי כשראיתי אותם ככה. "אתם יכולים להתנשק רגע?" אמרתי, רוצה להסיט את תשומת הלב מסבסטיאן.

"אה, למה?" ג'סיקה הרימה גבה.

"אני רוצה לחזות בפלא הזה שגרמתי לו." החיוך נשאר על פניי.

"אמ, אבל-" כריס החל לומר ונקתע על ידי שפתיה של ג'סיקה שהוצמדו אל שלו.

אני רק הבטתי בהם בחיוך מאושר, שמחה שהם הסתדרו, ושטוב להם. האמת? נראה שגם לי הרבה יותר טוב.

נראה שהכל פשוט מתחיל להסתדר, להגיע למקום אליו אמור להגיע.