היום למחרת היה ללא ספק היום הכי גרוע בחיים שלי. תחושת האשמה וההשפלה שהרגשתי אחרי ליל הנשף שולבה עם האנגובר רציני והרבה עייפות. לא עצמתי עין כל הלילה, ורק חשבתי על כל מה שעבר עליי, על כל מה שעשיתי.
אחרי שעזבתי את סבסטיאן ליד האולם הגדול ביליתי את הלילה בהליכה ברחבי המוסד ובכי. בכיתי כל כך הרבה שנגמרו לי הדמעות. כשסיימתי לרוקן את הנשמה שלי מהעצב והאכזבה, הגיעו תחושות הגועל. נזכרתי בג'ייסון, בנשיקה הראשונה הנוראית שלי, וביד המגעילה שלו שנגעה בי. ברגע שחשבתי על זה הקאתי, והתחלתי לבכות שוב.
חזרתי לחדר בסביבות שלוש בבוקר, עיניי אדומות, גופי מסריח מקיא, והאיפור שלי מרוח על כל פניי. בתחילת הערב נראיתי כמו נסיכה, ובסופו נראיתי כמו הומלסית.
חשבתי על ג'ייסון, חשבתי על עצמי, וחשבתי על סבסטיאן. אלוהים, לא רציתי לראות אותו. לא רציתי לדעת מה קרה לו אחרי שעזבתי, ולא רציתי להתחיל לחקור את ההתנהגות שלו בזמן הנשף. אני נישקתי אותו ברגע נועז של שכרות, והוא נישק אותי חזרה. סבסטיאן, הבחור שיכל להתמזמז עם כל בחורה שרק ישים עליה את היד, בחר בי.
במוחי עלו הזכרונות של עיניו השחורות קרוב אל עיניי, שפתיו הרכות על שפתיי, וגופו החם שעטף את גופי. שנאתי את מה שעשיתי. שנאתי את העובדה שהתחלתי משהו וברחתי ממנו באמצע. הבושה והמבוכה מילאו כל וריד ועצם בגופי, וזה הרג אותי.
לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיו. ידעתי שהקרבה אליו ריגשה אותי, ידעתי שאני נמשכת אליו בצורה מסויימת. כשהחל להשתחרר לידי בזמן האחרון זה באמת היה נחמד. התחלתי לחבב אותו. אבל האם זה באמת מה שאני רוצה?
ומה איתו? מה אם הוא בכלל לא מעוניין בשום דבר חוץ מיחסים פיזיים חד פעמיים? מה אם בשבילו אני כמו סלובניה? אולי בכלל לא אכפת לו. אולי גם הוא היה שיכור וניצל את הסיטואציה.
אבל אולי הוא כן רצה את זה. אולי יש יותר.
היום, ביום שאחרי, התהלכתי במסדרונות בית הספר כמו זומבית. שיערי היה פרוע, שקיות שחורות עיטרו את עיניי האדומות, ועיניי בהו בהכל במבט אדיש ומנותק. לא הקשבתי לשום דבר שהמורים אמרו, לא הקשבתי כשג'סיקה דיברה איתי. כשהגענו לחדר האוכל בצהריים, לא לקחתי אוכל כלל והתיישבתי בשולחן בפינת החדר, לא רוצה לשבת עם ג'סיקה והשאר ולבאס את האווירה עם הפרצוף תחת שלי. לא היה לי כוח לכלום או רצון לדבר עם אנשים. רציתי למחוק את הלילה הקודם ממוחי ולא לזכור כלום.
"לידיה?" כריס החליק לכיסא מולי, מבט מודאג על פניו. שיערו המתולתל כיסה את המצח שלו ועיניו הירוקות נראו עייפות מעט. כנראה שגם הוא נשאר ער עד מאוחר אתמול. "מה קורה לך?"
"כלום. אני בסדר." מלמלתי, בוהה באוויר באדישות.
"אם יש משהו שאת לא, זה בסדר." הוא אמר, עיניו הצטמצמו והוא רכן קצת קדימה.
YOU ARE READING
The Hardest Way
Romanceהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
