עמדתי מול דלת חדרו של סבסטיאן ושתקתי. לא היה לי את האומץ לדפוק, לא ידעתי מה להגיד. חלק קטן בתוכי גם דאג לו, וויל אמר שהוא חולה, אבל לא אמר במה. קיוויתי שסבסטיאן יסכים להכניס אותי ושהכל יהיה בסדר למרות המבוכה הנוראית באותו הלילה. לא רציתי שהיחסים שלי איתו יהרסו בגלל הנשיקה הזאת, ממש לא. הקשבתי לעצתו של כריס והעדפתי להתנהג כרגיל. כאילו הכל בסדר. בסופו של דבר נשכח שזה קרה, לא?
הרמתי את ידי ודפקתי על הדלת.
"מי זה?" קול צרוד ענה לי מבפנים. בקושי הצלחתי לזהות שזה סבסטיאן.
"לידיה," אמרתי מספיק חזק כדי שישמע והסטתי את שיערי מפניי בלחץ. "אפשר להיכנס?"
הוא לא ענה. חיכיתי עוד כמה שניות ועדיין לא הייתה תשובה. הוא שמע אותי? או שאולי הוא לא רוצה שאכנס? פאניקה קלה החלה לבעבע בתוכי והסתובבתי על עקביי בעלבון בדיוק כשהדלת נפתחה.
"מה את עושה כאן?" סבסטיאן עמד על מפתן הדלת כשהיא לא פתוחה עד הסוף. הסתובבתי אליו במהירות.
הוא נראה נורא. העיניים שלו היו עייפות, שיערו היה פרוע, והוא היה מעט חיוור.
"אני רוצה לדבר איתך." מלמלתי, מביטה בעיניו. למרות איך שהוא נראה, עיניו עדיין היו מלאות חיים והוא נעץ אותן בי כמו תמיד.
"כשאני באתי אלייך ככה ואמרתי את אותו המשפט חטפתי הרבה מאוד סטירות. ובעיטה בביצים." הוא ציין.
"אתה רשאי לבעוט לי בביצים אם אתה רוצה." ניסיתי לחייך, אבל הייתי נבוכה מידי. עכשיו כשבאמת עמדתי מולו היה לי קשה לשכוח כמה שפתיו רכות וכמה אחיזתו נעימה.
"תיכנסי." הוא זז אחורה ופתח את הדלת יותר, מאפשר לי גישה.
נכנסתי פנימה בצעדים איטיים ובחנתי את החדר. הוא היה גדול מאוד, קירותיו נצבעו בצבע כחול כהה, והרצפה הייתה מכוסה בשטיח בהיר. באמצע החדר ניצבה מיטה זוגית גדולה שסדיניה הלבנים מבולגנים ובצד שמאל היה ארון בגדים בצבע לבן שאחת הדלתות שלו הייתה פתוחה. מהצד השני של המיטה לא היה שום דבר עד הקיר, אליו חובר מין מדף נמוך שכנראה שימש כשולחן. ליד הארון הייתה עוד דלת שהובילה לחדר אמבטיה פרטי. המקום נראה מסודר יחסית, ומאוד מאופיין. עכשיו הבנתי למה החדר של סבסטיאן במוסד לא היה מאובזר בכלל. החדר האמיתי שלו היה זה שבמרתף.
"חדר יפה." החמאתי לו, אבל הוא לא הקשיב לי וצנח על המיטה, זוחל עליה ונכנס מתחת לשמיכה. הוא בהחלט היה חולה. אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג ככה.
"קדימה, רצית לדבר." הוא דירבן אותי, מסמן לי בידו.
"רציתי להתנצל על מה שקרה בנשף." השפלתי את ראשי.
"נו?"
"לא הייתי צריכה להימרח עליך ככה ולא הייתי צריכה לברוח ממך בצורה הזאת, זה היה נורא מצידי."
YOU ARE READING
The Hardest Way
Romantizmהיא לא יודעת על עצמה כלום. כשכולם יודעים משהו עליך ןאתה לא יודע כלום, זה לא כיף בכלל. לידיה, עבריינית צעירה בת 17, נכנסת למוסד סגור לעבריינים צעירים. הכל היה נחמד ביותר - עד שהיא פגשה בבחור המסתורי, ושם העניינים הסתבכו. מכיל: *אלימות *קללות *תכנים...
