טאהיונג ישב במכונית וצפה בג'ונגקוק נכנס לתוך המסעדה, הוא כיווץ את אגרופו בכוח, נועץ את ציפורניו בבשרו, הוא פחד. הוא רצה שג'ונגקוק ידבר עם ג'ימין ויבהיר את כל הדברים ביניהם, קוקי שלו באמת לא עשה שום דבר רע לג'ימין, הוא קיווה שהשיחה שלהם ביחד תגרום לו להבין את זה, תגרום לו להרגיש יותר שלם עם עצמו אבל הוא פחד שג'ונגקוק יכעס עליו, הוא רצה לרוץ מחוץ למכונית ולקרוא לג'ונגקוק חזרה, הוא רצה להגיד לו שזאת הייתה טעות ולקחת אותו למקום אחר ולבלות איתו כל היום, לחשוב על תוכנית אחרת, אבל זה היה מאוחר מידי. ג'ונגקוק כבר ניכנס ולו נישאר לשבת במכונית ולחכות שהוא יצא.
הדחף הראשוני שג'ונגקוק הרגיש היה לברוח. לברוח מג'ימין, לברוח מהעבר, לברוח מהכול, הוא רצה ללכת לטאהיונג ולא לחשוב על כלום חוץ משניהם ביחד, להתמוסס בהרגשה החמימה שהילד העשיר השחצן והאוהב נתן לו. אבל הוא לא עד כדי כך השתנה, הוא צריך לעשות את החובות שלו, והחובה שלו עכשיו היא לדבר עם ג'ימין.
"ג'ימין" הוא מלמל בשקט, מנסה להתחמק מהעניים החומות שהוא כל כך אהב פעם שהביטו בו עכשיו במבט נוקב בזמן שהוא התיישב בחוסר נוחות על קצה הכיסא. ג'ימין לא אמר כלום במשך כמה שניות מביכות.
"טאהיונג ואתה מאוד קרובים?" הוא שאל פתאום וג'ונגקוק לא ענה, "אתה לא חייב לענות לי" אמר ג'ימין בגיחוך מר, "אני יודע שאתם קרובים, הוא התקשר אליי היום בבוקר והייתה לנו שיחה... אני צריך לתת לך הסבר על ההתנהגות שלי בתקופה האחרונה וגם על מה שקרה בתקופה ש.. שהכול קרה" הייתה מרירות בקולו וג'ונגקוק הופתע לשמוע גם בושה, הוא הופתע לשמוע שטאהיונג דיבר עם ג'ימין, והמחשבה על 'הילד העשיר והמתערב הזה' חלפה שוב במוחו, אבל בשונה מהפעמים הראשונות שהוא חשב אותה היא לוותה בחיבה. טאהיונג התאמץ בשבילו, רק חבל שהמטרה שלו לא עומד להיות מושגת, ג'ימין הולך לכעוס עליו, הוא זה שהיה לא בסדר הוא פגע בג'ימין הוא...
"אני אתחיל בהתחלה" התחיל ג'ימין וג'ונגקוק התכווץ במקום, "ביום שהסגרת את אבא שלך אני הייתי מאוד מבולבל, פחדתי שעשית את זה במטרה להשתלט על הארגון, אני ידעתי שתמיד רצית להיות פושע ותמיד פחדתי שתרצה לחזור לשם, במיוחד שזה היה בתקופה שאבא שלי צעק עליי כל הזמן שאתה תחזור להיות פושע, אני לא הבנתי למה עשית את זה. אף פעם לא חשבתי שתעשה דבר כזה בשבילי. ואז כשראית אותי אמרת לי שעשית את זה בשבילי, שעשית את זה כי אתה אוהב אותי, והעיניים שלך נצצו, אני ראיתי את האהבה בעיניים שלך" ג'ימין השתתק שניה, שקוע במחשבות, "ואז אני נבהלתי, הבנתי שאתה אוהב אותי והתחלתי לפחד. חששתי שבגלל שהסגרת אותו מכוונות טובות כל הגנגסטרים האחרים יתנקמו בך, שהם ירצו לפגוע בך, פחדתי שהם יפגעו גם בי בגלל הקשר שלנו ואני הייתי כל כך מבולבל, וכשאמא שלך באה ואני הרגשתי שאני חייב לתת לך זמן לראות אייך אתה מסתדר בחיים, שאני חייב לתת מרחב ממני." ג'ונגקוק בהה בו המום, הוא מעולם לא חשב שזה מה שג'ימין חשב. הוא היה צריך אותו לידו, אבל בתקופה שהוא היה הכי צריך למישהו אוהב לידו ג'ימין התרחק ממנו. "גם לי זאת לא הייתה תקופה קלה, אתה נעלמת ובכלל לא הגעת לבית ספר ואני לא ראיתי אותך בשום מקום. הבית שלך תמיד היה ניראה חשוך ואף אחד לא ידע מה קרה איתך. ואז התחילו הבעיות עם ההורים שלי. הם התחילו לריב, אמא שלי כעסה על אבא שלי, היא אהבה אותך ג'ונגקוק, היא מאוד כעסה על מה שקרה, היא האשימה את אבא שלי בהכול, היא אמרה שהוא הכריח אותך להסגיר את אבא שלך, הם רבו המון וגם כשידעתי שאתה נמצא בבית שלך לא יכולתי לבוא אלייך, הרגשתי מגוחך עם הבעיות והפחדים שלי, התחלתי להסתובב עם בחורים לא טובים ולעשות שטויות, תמיד עשיתי שטויות כי רציתי להראות לאבא שלי שאני לא יעשה את מה שהוא רוצה, רציתי לבייש אותו בפני השוטרים בתחנה, אבל אחרי כל מה שקרה אני כל כך שנאתי אותו שעשיתי דברים ממש לא טובים. כשהמצב לא השתפר אמא שלי החליטה שהם הולכים ליעוץ לזוגות או משהו כזה, בהתחלה חשבתי שזה לא יעזור ושהכול ישאר אותו דבר. הצעקות והמריבות שבסופם אבא שלי היה עוזב את הבית לשתות איפושהו ואז נעלם למשך הלילה, ישן בתחנת המשטרה, ואת אמא שלי שהייתה נשארת כועסת בבית ואחר כך בוכה, אבל זה התחיל להשתפר, לאט לאט הדברים התחילו להיות יותר נורמליים והם התחילו לשים לב אליי" שפתיו של ג'ימין התעוותו, ג'ונגקוק אף פעם לא חשב שג'ימין יהפך למישהו שמפר את הכללים, נכון שהיה את העניין עם האופנוע שהוא נסע עליו ליפניי שהיה מותר לו מבחינה חוקית אבל הוא אף פעם לא עבר את החוק יותר מידי, "אני הייתי חייב לעבור בית ספר, להתנתק מהחברים שלי ולהתחיל התחלה חדשה" המשיך ג'ימין, "ואז ראיתי אותך" הוא הסתכל על ג'ונגקוק, "ואתה התעלמת ממני. אני בקושי שמתי לב אליך בהתחלה אבל כשהבנתי שזה אתה לא יכולתי להוריד את העיניים שלי ממך, היה ניראה כאילו אתה מתמזג עם הקירות, אתה לא דיברת עם אף אחד, הייתה ניראה כל כך אפרורי, כל כך שונה מג'ונגקוק שאני מכיר שזה חרפן אותי, לא הבנתי מה קרה, לא הבנתי למה נהפכת לכזה אדם שונה. ריחמתי עלייך בהתחלה אבל אז... אז התחלתי לכעוס עלייך. כעסתי שאתה מתעלם ממני, כעסתי שהשתנת, כעסתי על זה שהייתה סוג של הגורם למריבות של ההורים שלי במשך שנתיים למרות שזה היה קורה גם בלי הסיבה הזאת. כעסתי על זה שלא דיברת איתי כעסתי.." ג'ימין השתתק ומצמץ במהירות כמה פעמים "כעסתי כי גרמת לי להבין שהייתי פחדן" הוא לחש וג'ונגקוק הביט בו לא מבין, "אני עזבתי אותך בזמן שהיה לך הכי קשה, אני תירצתי לעצמי כל מיני תירוצים למה אני לא חוזר אלייך כי פחדתי, פחדתי להיפגע מזה שהגנגסטרים יפגעו בי גם" ג'ונגקוק הרגיש כאב חד, הוא עצם את עיניו לשניה,
"אני מצטער ג'ימין" הוא לחש, "אני גרמתי לך להרגיש ככה, זאת הייתה אשמתי, אני רק פוגע באנשים שסביבי" ג'ימין הביט בו בעיניים פעורות,
"אתה לא שמעת את כל מה שאמרתי עכשיו? אתה לא פגעת בי ג'ונגקוק. אני פגעתי בך. אני לא הייתי בשבילך כשהיית צריך אותי, אני ברחתי ברגע שהיה הכי חשוב שאני אשאר ואחר כך, כשנפגשנו שוב במקום לבוא ולדבר איתך, אני התנהגתי אליך בבריונות" ג'ונגקוק הרגיש אייך הדמעות חונקות לו את הגרון, הוא אף פעם לא חשב ככה, הוא תמיד חשב שהוא האשם ופתאום ג'ימין בא ואומר לו שזה לא נכון? היה לו קשה לקבל את זה.
"אני רוצה לחשוב על זה" הוא ניסה לחנוק את הדמעות בתוכו, לא רוצה שהם יצאו ליפניי ג'ימין,
"ליפניי שאתה הולך, בוא תוכל איתי" ביקש ג'ימין
"אני מצטער, אני לא חושב שזה ילך ביננו עוד פעם ג'ימין" אמר ג'ונגקוק ומיהר להימלט מהמסעדה, להימלט מג'ימין.
גימין מדבר עם קוקי ומתברר שגם לו היה תקופה קשה😕 למרות זאת קוקי לא מקבל את מה שהוא אומר.
YOU ARE READING
Demones
Fanfictionג'ונגקוק סובל מבריונות בבית הספר שלו, אבא שלו בכלא והחיים שלו בכללי דיי מסובכים, התלמיד החדש שמגיע מחליט לשחרר אותו מהשדים שלו, הזכרונות מהעבר מסרבים לעזוב. אבל ג'ונגקוק לא רוצה להפתח לאנשים אחרים, הוא רוצה להישאר לבד כדי לא להפוך למישהו שפוגע באחרי...
