Behind My Shadows \\ Hebrew

ברוכים הבאים להיי רוידס- חלק א'

אני מרגישה קרקע מוצקה תחת כפות רגליי, בהונותיי זזות ותופסות ביניהן את הדשא הירוק והטהור. עיניי עצומות. הרוח באצילותה משחקת בשיערי. מעליי ציפורים שורקות את שירתן וחיוך עולה על שפתיי.
אם אביט מעלה, אמצא את השמיים הכחולים ביותר שאראה מעודי.
אם אביט מטה- אוכל לצפות בפריחה עוצרת נשימה, צבעונית כאושר מזוקק ומלאת חיים כילוד.
כשאפנה את מבטי לצדדים, אגלה שאני עומדת במרכזו של יער; עצים ירוקים עומדים סביבי, גבוהים כל כך עד שנדמה שנושקים לשמיים, מכסים כל שטח למעט הקרחת בה אני ניצבת. בתענוג רב אני מאזינה לשקט האדם ורעש הטבע, חווה את יופיו של היער דרך הקול שלו ושל אלא המטפח.
נפעמת מהמקום המיוחד אליו הגעתי, אני משתוקקת לפקוח את עיניי כדי לחזות בו.
ואז, פקחתי אותן.

הירוק הטהור שדגדג את אצבעותיי על האדמה הפך רקוב ומת, כבר לא מכסה את כולה אלא חלקים מעטים ממנה. הציפורים אינן, אף ציוץ לא נשמע לאוזניי. הרוח העדינה הפכה קרה ומנוכרת, ונדמה שמעולם לא צמח כאן אף לא פרח אחד.
הדבר היחיד שנותר כמו שהוא היו העצים, עדיין מקיפים אותי ומותירים אותי לעמוד לבדי במרכז... אך הם אינם עשירים ויפים כשהיו. הם עירומים, רק סבך ענפים שלא נראה סופו.

מבועתת מהדרך בה חיים נטשו את היער, הסתכלתי סביבי. נאלצתי להקשיב לשריקות המחרידות של הרוח ולהביט באדמה יבשה, כמעט סדוקה, צמאה ליצור חי או למעט מים.
בליבי החשש שאני בסיוט לבדי, אלא שאז זיהיתי פנים מצולקות מוכרות. הוא עומד הרחק ממני, סמוך לעצים שנראים חסרי חיים בדיוק כמוהו, מביט בי בחצי חיוך זדוני עם אותה הצלקת החוצה את עינו השמאלית. כמו בכל פעם הוא עמד קפוא, לבוש שחורים ועורו נותר צח וחיוור כרוח רפאים.

הוא התבונן בי ברוע, נראה ממתין לרגע הנכון לפגוע בי. כמוהו אני נטועה במקומי, מחפשת בתוכי את הכוח לצעוק עליו, לשאול מדוע רע קורה בכל פעם שאני רואה אותו וכל מה שאני מסוגלת להרגיש הוא כאב.

רגלי פסעה לעברו צעד אחד. עם כל צעד נוסף הרגשתי איך ליבי מאיים לצאת מגבולות החזה כשהולם בחזקה, ולמרות זאת הגברתי את הקצב. הרגשתי מוכנה לעמוד מול האיש, אפילו לדרוש שיחזיר אותי אל היער הנפלא בו הייתי קודם... אבל עם אותו החיוך המבחיל שחייך הוא צעד אחורה, נעלם בין העצים ומותיר אותי לבדי לגמרי ביער ללא החיים.

שעת לילה מאוחרת, רק לפני שעתיים התחלף יום שבת לראשון. כריס ישנה במיטתה של אליס ונזכרת שוב בפחד שעלה בה בכל לילה לפני השינה, לחלום על התאונה או את אותו החלום החדש שטובעת... אך הלילה אף אחד מהם, כי אם חלום חדש ומזעזע לא פחות. מוות הפך מוטיב קבוע המופיע בחלומותיה.

היא הקיצה משנתה מיוזעת ורועדת, עדיין זוכרת את פניי האיש החיוור עומד מולה, מחייך ונעלם. הפצע בגבה צרב, אולם הפעם לא היה הסיבה לדמעותיה. היא נאלצה להתעורר למציאות לא פחות גרועה מהחלום; את הלילה הותר לה להעביר בביתה בפעם האחרונה לשבועות הקרובים, ואת השאר תעביר בבית החולים הפסיכיאטרי שבחרה עבורה קווינס. בהבזק מהיר היא נזכרה בכל האירועים האחרונים- המעצר, השיחות הבלתי נשכחות עם וויל ואוליבר ואיך הכל הסתיים... בזריקת מנורה על הפסיכולוגית שניזונה מסבלה. לרוע המזל, המנורה פספסה את קווינס.