Behind My Shadows \\ Hebrew

תכנית ב'

ניכר שאמיליה מדברת בתמימות מוחלטת, הרי היא לא יודעת שכריסטיאן באמת לא עצמה אלא מותקפת סאליבן. היא באמת לא חולה, אלא ניצודה. כמובן שאוליבר לא יכול לספר לוויל שחברתו אצורת שד כלשהו שמוציא אותה מדעתה, או שעשוי למצוא את עצמו בהיי רוידס ביחד איתה... למרות זאת, משהו בדבריה של אמה הדליק נורה מעל לראשו.

"יכול להיות שזה ספציפית לא יעבוד, אבל הבאת לי רעיון..." הצהיר ושלף את הפלאפון שלו מכיסו. הוא חייג מספר מוכר, כל צלצול גורם לליבו לדפוק חזק יותר... ולפתע שקט.

"אוליבר?" לחישה צרודה נשמעה מהקו השני.

"היי, קרטר."

"זה משהו דחוף? אני עדיין ישן," ציין וויליאם ונאנח, תשישותו ניכרת בקולו.

"אז כדאי שתתעורר, כריס בבית חולים," כאילו שדבריו אינם עניין של חיים ומוות אוליבר שבר את הבשורה, מספיק נואש כדי לקחת את הסיכון הכרוך בנוכחותו של וויל.

"זאת אמורה להיות סוג של בדיחה מפגרת?! כריס בבית חולים כבר כמעט חודש וחצי!" וויל התרגז.

"בית חולים אמיתי, אידיוט אחד! כריס מחוסרת הכרה ולא יודעים מה קרה לה-" "מה?!" הוא קרא, דמעות נקוות בעיניו. דאגתו של וויל כרסמה אותו במשך שבועות ארוכים מאז יום אשפוזה של כריס, אף שילבה כוחותיה עם הסיגריות ועיכלה אותו אפילו יותר. אלא שבשורתו של אוליבר אולי הייתה השעה הקשה ביותר בכל התקופה האחרונה, כי חוסר הוודאות בנוגע למה שקרה לה גרם לדמיונו להשתולל.

"מה קרה?!" קרא וויליאם, קולו רועש כל כך עד שנשמע גם באוזניה של אמיליה. היא שלחה מבט מודאג אל חברה שהשיב לה אחד זהה, שניהם מבינים שמוטב שהאמת לא תגיע לאוזניו של וויל.

"אנחנו לא בדיוק יודעים..." מלמל אוליבר בחוסר ביטחון. "הגענו בדיוק כשפינו אותה מהיי רוידס-" "אתה נסעת להיי רוידס?!" וויל קטע אותו שנית, זעמו בוער בו חזק יותר מדאגתו ואוליבר השתנק. מבלי לשים לב הוא חופר לעצמו את הבור, ואם ימשיך כך הוא עלול להסגיר את התכנית כולה. אז אמיליה הניחה את ידה על שלו האוחזת בפלאפון, מבקשת בשתיקתה שיתן לה לדבר.

"וויל? זאת אמה," ענתה לו בספק לחישה, ונדמה שקולה העדין המזכיר את של כריסטי הרגיע אותו. "אמה?... למה לא אמרתם לי שאתם הולכים לבקר אותה?"

"אני מצטערת שלא אמרנו כלום אבל כל זה לא משנה עכשיו. כריס זקוקה לך, אתה חייב להגיע לכאן כמה שיותר מהר."

מילותיה לא נחמו, כי אם המריצו אותו, ובן רגע וויליאם שכח שחבריו נטשו אותו וכל מחשבותיו התמקדו בדאגה לאהובתו.

"אני אגיע כמה שיותר מהר אבל בבקשה תבטיחי לי, אמה- ברגע שמשהו נודע לכם, אני חייב לדעת," ידו עברה בשיערותיו ופרעה אותן יותר משעשה הלילה, אף מאיימת לתלוש כמה מהן מרוב חרדה.

"אני מבטיחה."

וויליאם לא התמהמה יותר וניתק את השיחה למשמע הבטחתה. הוא אפילו לא טרח לבקר בחדר האמבטיה, לא כדי לצחצח את שיניו ובטח שמקלחת אף תגזול זמן רב יותר. את הפיג'מה שלו החליף בחזרה לבגדי האתמול הזרוקים על הכיסא בחדרו, מצחינים מסיגריות אך הוא חפוז מכדי שיהיה לו אכפת.

ובשעה שהוא נוהג במהירות מופרזת אל מחוץ ללונדון, שיכור מדאגה כמוהו אוליבר יושב בכיסאו וכוסס את ציפורניו. הוא כבר מחק את הפתק המפרט את התוכנית הכושלת מהפלאפון שלו, הרי אין כל טעם בלבכות על חלב שנשפך... אך כל זאת לא העניק לו טיפה של נחת והוא מוצף דאגות ומחשבות. עיניו נצצו אל עברה של אמה הנוצרת שתיקה, והיא מניחה את ידה על חיקו וקמה מהכיסא כשמבטו מלווה אותה.

"כדאי שאביא את התיק," השיבה לתהייה שלובשות פניו. אמיליה פתחה את הפלאפון שלו עם הסיסמה שכבר הכירה, ולפני שנעלמה במורד המסדרון היא הגישה לו אותו בחזרה.

שפתיו של אוליבר התעקלו לחיוך קטן ואופטימי כשראה שאמה פתחה את אפליקצית הפתקים שלו מחדש, ובמעלה הדף כתבה צמד מילים שעלול לשנות את הכל;

'תכנית ב'-...'

***

Fuck the army, I'm gonna finish this damn story.