Behind My Shadows \\ Hebrew

מים שקטים - חלק ד' ואחרון

כריסטיאן הבחינה שסביבתה ריקה מתלמידים, למעט בודדים שהבריזו באופן קבוע. היא נשכבה על הדשא ועצמה את עיניה, רוח לונדון הקרירה ציננה אותה ובאופן די חריג גרמה לה להרגיש משוחררת.

***

"סוף סוף מצאתי אותך," נשמע קול מוכר מאחוריה, והשפתיים שכל כך אהבה לנשק פגשו את מצחה. אפילו האפשרות שגם וויל מודע למקרה במעבדה בטווח של דקות בודדות לא תפר את שלוותה.

"היה קשה למצוא?" שאלה בסרקסטיות ופקחה את עיניה כדי להביט בבן זוגה שנשכב לצידה וחייך אליה.

"למה החיוך הזה?" השיבה נבוכה משתיקתו, וזה המשיך לחייך אליה, אך מעט בבושה.

"את יפיפייה."

"ואתה חנפן. למה חיפשת אותי?"

"רציתי להתנצל על השיחה מוקדם יותר. אוליבר לא רואה דבר מלבד טובתו האישית ואת זו שסובלת מזה... ברגע שהוא סיפר לי מה שקרה במעבדה הבנתי את זה, ואני מצטער," באצילותו האופיינית לו וויל התנצל, והעביר בעדינות את ידו בשיערה לרגע קצר.

"זה בסדר... אני פשוט שמחה שאחד מכם מאמין לי סוף סוף," היא נאנחה בהקלה, מבטה עבר להעריץ את השמיים האפלים. קרים ואפורים כשהיו, קלאוד פי אלף שחור מהם, ותביעה מולו תהיה קשה פחות כשחבריה לצידה.

וויל שתק לאורך זמן די רב, החיוך סר מפניו, וכריס הבחינה בכך. "מה קרה?"

"אני... לא אמרתי את זה, כריסטי..." הוא גמגם בצער ונשך את פנים לחייו, וחברתו פערה את פיה בפליאה לאור דבריו.

"חיפשת אותי רק כדי להגיד לי שאתה מצטער, אבל לא מאמין לי?"

"כריס, זה לא העניין-" "אז מה כן העניין?!" היא קטעה אותו בגסות רוח, ללא כל זכר לשלוותה.

"היו שם מצלמות... ואת זו שמופיעה בסרטים. קלאוד ינצח בתביעה."

"הייתי במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון! זה כל מה שרואים!"

המהירות בה התפוגגה שמחתה של כריס והתחלפה בדמעות כמעט גרמה לה לגחך. היא קמה ואספה את התיק איתה כדי לחפש פינה שקטה יותר בבית הספר, ללא אוליבר, ללא וויל.

מסדרונות בית הספר היו ריקים והניחו לה להסתובב בנחת. במשך כל הזמן הנותר לשעות הריתוק היא נדדה מכיתה פנויה לאחרת, עצרה לקנות קפה בקפיטריה והמשיכה ללכת עם פני פוקר, פשוט תשושות מכדי להביע כל רגש. כך מצאה את עצמה פונה לכיוון המעבדות בפעם השנייה לאותו היום, רק בכדי לבצע שוב את אותו הניסוי מהבוקר. גל של תלמידים נהר החוצה מהכיתות ובשניות בודדות המסדרונות התמלאו כהרגלם.

אלא שבין ההמון כריס הבחינה בדמות מוכרת. הוא נשען על קיר המסדרון, ידיו שלובות וראשו מורכן עד כדי מוסתר. מוזר היה שרק היא מבין כל התלמידים הבחינה בו, או שמא הייתה היחידה שהקדישה ליצור החבוי תשומת לב. הוא היה לבוש בבגדיו השחורים כתמיד, ואם לא היה משלב את ידיו היא הייתה נזכרת כמה לבנות הן, דומות לידיה של גופה טרייה. ראשו אמנם היה שמוט, אך מבטו צרב לה וצמרמורת עזה עברה בגופה.
לרגע נדמה לה שהפציעה בגבה עקצצה כשהביטה בו.